בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שחורה, לבנה ואמא

"האימהות היא המועדון הראשון שאני משתייכת אליו ללא ספקות", כותבת רבקה ווקר בספרה החדש. בניגוד לאמה אליס ווקר, היא כבר לא דוגלת בפמיניזם רדיקלי וקוראת לנשים לתכנן את ההריון והלידה כפי שהן מתכננות את הקריירה

תגובות

רבקה ווקר, בתם של אליס ווקר, מחברת "הצבע ארגמן", ומל לוונטל, עורך דין ופעיל זכויות אזרח, היתה פמיניסטית צעירה כאשר תיארה בגילוי לב את שנות ההתבגרות הפרועות שלה בספרה מ-2001, "שחורה, לבנה ויהודייה: אוטוביוגרפיה של זהות נודדת".

הספר, כמו ווקר בת ה-20 ומשהו שכתבה אותו, היה מלא להט, פיוטי ולא תמיד קל לעיכול. אבל מבקרים רבים מצאו בו אמירה נוקבת על סוגיות של גזע ומין. הוא גם תיעד את מאמצי המחברת להתמודד עם המעברים התכופים מעיר לעיר בעקבות גירושי הוריה, ועם מה שנתפש בעיניה כאמביוולנטיות של אמה בנוגע לקיומה.

הוריה הניחו לה לנפשה, לטענתה משום שהיו עסוקים בקריירה שלהם, והיא התנסתה בסמים, שכבה עם גברים ונשים והפילה כשהיתה בת 14. כשבגרה היא כתבה על פמיניזם בין-דורי (הסנדקית שלה היתה גלוריה סטיינם) והיתה ממקימות "קרן הגל השלישי", ארגון פילנתרופי של נשים בנות 15-30. היא נהפכה לסמל בעיני צעירות שאולי לא חשבו שהן פמיניסטיות. אבל היו לה גם חיים פרטיים ובשנות ה-20 לחייה היתה לה גם בת זוג.

ואולם, כיום נהפכה ווקר, בת 37, למה שהיא מכנה רבקה חדשה. בן זוגה הוא גבר, היא אם לילד והיא מציגה מחשבות חדשות על קשרים בין אישיים בספרה "Baby Love: Choosing Motherhood After a Lifetime of Ambivalence", שרואה אור כעת.

מהו מקור ההשראה שלה? בנה, טנזין בן השנתיים, שנקרא על שם הדלאי לאמה (אביה רצה שיקראו לו חיים). ווקר ובן זוגה, מורה לבודהיזם ששמו גלן, מתגוררים באי מאווי בהוואי. "אני מרגישה שהגעתי למקום שבו אני רוצה להיות ונהפכתי למי שאני רוצה להיות", אומרת ווקר בראיון טלפוני. אימהות, היא כותבת בספר, היא "המועדון הראשון שאני משתייכת אליו ללא ספקות".

מה שלא אמרו לנו

הספר עוסק בסוגיות מוכרות הקשורות להריון, כגון מה מותר ואסור לאכול, בדיקות גנטיות והמחלוקת בשאלה מה עדיף, רופא או מיילדת, וחושף שווקר אינה בקשר עם אמה. אבל המיוחד הוא שזה ספר על הריון עם מסר לנשים שעדיין אינן בהריון, מסר שווקר מפיצה בהרצאות שלה בקולג'ים.

"אני חוזרת ואומרת לנשים בקולג', 'אתן צריכות לתכנן את ההריון והלידה כפי שאתן מתכננות את הקריירה שלכן, אם אתן רוצות ילדים", היא אומרת, "משום שלא אמרו לנו את זה בדור שלנו. הן המומות. אני אמורה להיות הפמיניסטית שאומרת להן, 'צאו החוצה ותגיעו להישגים', ואני אומרת, 'חוויית האימהות שינתה אותי יותר מכל דבר אחר'".

וכך הצטרפה ווקר לדיון הציבורי הארוך בסוגיית האימהות לעומת קריירה. קרוב לוודאי שבעיני נשים צעירות הבחירה אינה חד משמעית כפי שחשבה.

ג'ניפר באומגרדנר, בת 36, מחברת "Manifesta: Young Women, Feminism, and the Future" אומרת שהסטודנטיות שלה עדיין מייחסות חשיבות לאימהות. אם הן נדהמות לשמוע את ווקר מדברת על ההתגלות שחוותה כאם, הסיבה היא אולי תדמיתה כפמיניסטית רדיקלית. "בעיני פמיניסטיות צעירות יש לה בצדק חשיבות עצומה".

לדברי ווקר, נשים לא צריכות להתכחש לרצונן להיות אמהות גם אם הן חוששות מפגיעה בקריירה, או מפני שילדותן היתה קשה. "הדור שלי הוא הדור הראשון של נשים שגדלו בתפישה שילדים הם אפשרות, לא חובה", היא כותבת בספרה החדש. "למדנו שאסור לגדל ילדים על חשבון כל דבר אחר. תואר בכלכלה, למשל, או חיים של סגפנות המוקדשים לגורו הודי". לילדים, היא כותבת, "היה ריח של בגידה וחוסר הערכה להישגים של התנועה לשחרור האשה". אבל טנזין הפיג את הספקות שחשה.

נדמה שהרעיון השנוי במחלוקת ביותר בספר הוא טענתה שהאהבה של הורים מאמצים או הורים חורגים פחותת ערך לעומת האהבה לילד ביולוגי.

בראיון עמה מתמצתת ווקר את ההבדל לידיעה שהיא מוכנה למות למען ילדה הביולוגי, אבל אינה בטוחה "שהייתי עושה את זה בשביל ילד לא ביולוגי". "נכון שזה דבר איום לומר", היא אומרת, "הדבר הטוב הוא שיש לו אמא ביולוגית שתמות למענו".

בכתבה שפורסמה ב-2001 במגזין "Curve" היא אמרה, "הקשרים שאנחנו יוצרים חשובים לא פחות מהקשרים שאליהם אנחנו נולדים". כאשר היא נשאלת על הסתירה, היא מסבירה: "כדי להתמודד עם הדרך שבה הורי גידלו אותי הייתי צריכה לנסח פילוסופיה שתחזיק אותי. האימהות לילד משלי העניקה לי את ההזדמנות לחוות חוויה שונה לחלוטין".

לדברי באומגרדנר, השינוי בהשקפותיה של ווקר הוא חלק מהתרומה שלה לחשיבה המאפיינת את הגל השלישי של הפמיניזם, ולא בגידה בעקרונותיו. "היא שומרת לעצמה את הזכות להתפתח, וזה מודל טוב בשבילנו", היא אומרת.

מבת פגועה לאמא אדמה

באומגרדנר חושבת שההתפתחות של ווקר, מבת פגועה לאמא אדמה, משמעותית במיוחד "מפני שגידלו אותה בעולם רדיקלי יותר". פמיניסטיות כבר כתבו על הריון ואימהות, אבל לא כולן נדרשו להתמודד עם דינמיקת אם-בת מורכבת כל כך. אליס ווקר "העניקה לעולם דבר נפלא", אומרת באומגרדנר, "אבל כילדה את רוצה שהוריך יהיו הורים". הניסיונות ליצור קשר עם אליס ווקר באמצעות סוכנה ובתה עלו בתוהו.

לדברי רבקה ווקר, בינה לבין אמה שוררת אהבה מורכבת. בתיכון שינתה רבקה את שם משפחתה מלוונטל לווקר. היא כתבה ב"שחורה, לבנה ויהודייה" שרצתה להתחבר לאמה "באופן מוחשי ולנצח" ולהשתייך לזהותה השחורה משום שלא חשה "זיקה לזהות הלבנה וליהדות בגלגולה כיום" (בעקבות דבריה טענו שהיא מחזקת סטריאוטיפים).

במשך שנים התרחקו האם והבת זו מזו. לאחרונה, סיפרה ווקר, היא הצטערה לגלות שאמה אינה נלהבת מהריונה. באותה תקופה הן התכתבו בדואר אלקטרוני. רבקה כותבת בספרה שתבעה התנצלות על שנים של עלבונות ופגיעות, ואמה אמרה בתגובה שהתנצלה פעמים רבות. מאוחר יותר גילתה ווקר דרך קרוב משפחה שנושלה מצוואת אמה.

אבל מה יקרה אם טנזין ירצה לפגוש את סבתו? "כן", אומרת ווקר. "בוודאי. אין הרבה דברים שאני יכולה לעשות. אני יכולה להסביר את המצב ולעזור לו להבין. אבל תמיד הייתי ותמיד אהיה פתוחה לפיוס עם אמא שלי. אני אוהבת אותה".



רבקה ווקר. הספר מגלה שהיא לא בקשר עם אמה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו