אין סקס בטוח

השוויון בין המינים פוגע בתשוקה, קובעת הפסיכולוגית האמריקאית אסתר פרל בספרה "אינטליגנציה ארוטית", הרואה אור עתה בעברית. "תשוקה תלויה בחוסר ודאות", היא מסבירה ומבהירה: "אצלי זה לא בא מתפישה בודהיסטית, זה בא מהשואה"

שירי לב-ארי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירי לב-ארי

"אין לי פתרונות", אומרת אסתר פרל, מציתה סיגריה ומתיישבת לשולחן בית הקפה בתל אביב, "בסך הכל רציתי להתחיל דיון". עיניה כחולות וערניות, דיבורה קולח - בעברית, במבטא צרפתי קל - ונראה שאין לה בעיה לדבר על הכל, בכל שעה, עם כל אחד. ספרה של פרל "אינטליגנציה ארוטית" מונח לרגע על ספה בבית קפה, וכבר ניגשת אשה ולוקחת אותו, נרגשת מן הכותרת, "שמעת על זה?" היא שואלת את חברתה, והן שוקעות בשיחה בנושא.

מאז שהחלה פרל, מטפלת זוגית ומשפחתית שחיה בניו יורק, לעסוק בארוטיקה - לא מניחים לה. היא מרבה להתראיין, להרצות, להנחות סדנאות, לעמוד בכל מקום - אפילו במסיבות עם חברים - ולהסביר את התיאוריה שלה. היא נגעה בנושא שמעסיק הרבה אנשים: התשוקה והאפשרות לשמר אותה במערכות יחסים מתמשכות. פרל מדברת על זה בצורה חופשית ומאוד לא שיפוטית. בגידות, רומנים מחוץ לנישואים, אובדן החשק המיני, הציפיות והתסכול - הכל עולה לדיון בלי מטענים נלווים. היא לא נבהלת מכלום.

ב"אינטליגנציה ארוטית" (שרואה אור בהוצאת כנרת-זמורה ביתן) היא כותבת שאנחנו פונים היום אל אדם אחד כדי שיספק לנו מה שבעבר סיפק כפר שלם: יציבות, משמעות, המשכיות. אנחנו מצפים שמערכת היחסים תהיה לא רק יציבה ובטוחה, אלא גם רומנטית ומספקת מינית ורגשית. הציפייה הזאת, אומרת פרל, היא חדשה. מה הפלא שכל כך הרבה מערכת יחסים קורסות?

מונוגמיה לא קשורה לאהבה

בספרה, שנקרא באנגלית "Mating in Captivity" - מזדווגים בשבי, בתרגום מילולי - היא כותבת שהנטייה של החברה המודרנית לשוויון בין המינים פוגעת בתשוקה. האינטימיות וגילוי הלב מבטלים את המסתורין הנחוצים כל כך לארוטיקה. היא קוראת ליצור מרחק בזוגיות, כדי שהאי-ודאות תצמיח מחדש את ההתרגשות והתשוקה. היא קוראת לבטל את הדמוקרטיה בחדר המיטות, לחדד את הבדלי הכוח בין המינים. פמיניסטיות חושבות שפרל רוצה להחזיר את הגלגל אחורה. פרל מבחינתה פשוט מדברת על דברים שאף אחד אחר לא מעז לדבר עליהם.

"בגידה או רומן מהצד הם לא תמיד סימפטום של זוגיות בעייתית", היא אומרת. "תמיד אומרים שאם מישהו פוגש מישהו אחר סימן שמשהו לא בסדר בבית, אבל הרבה פעמים אנשים די בסדר להם בבית ופתאום הם חווים משהו בחוץ. זה קורה הרבה פעמים אחרי אובדן - מוות של הורה או חבר שמת צעיר מדי, חוויה שמקרבת אותך להיותך בן תמותה, והרומן נהפך למקום שבו נאחזים בחיים".

עד כמה מעסיקות אותך שאלות של מוסר?

"אין לי הרבה שאלות מוסריות בנושא הזה. יש לי שאלות קיומיות. יש לי מטופלת שחלתה בסרטן השד. יש לה בעל מקסים שליווה אותה בכל הטיפולים, אבל היא כבר לא יכולה לחוות אתו מחדש את הנשיות שלה. אז במשך תשעה חודשים היא מילאה את עצמה עם מישהו שהחזיר לה את התשוקה ותחושת הנשיות, ובסוף היא אמרה לו שלום וחזרה הביתה. אני צריכה להגיד לה שזה לא בסדר?

"המונוגמיה אף פעם לא היתה קשורה לאהבה, היא נוצרה כדי שנדע של מי הפרות; היא היתה עניין כלכלי, שנדע של מי הילדים ולמי הירושה. היא נכפתה על נשים ולא חייבה את הגברים. החברה המערבית המודרנית הפכה את המונוגמיה לפרה קדושה, לבחירה במקום כפייה, ועוד כזאת שקשורה באהבה. זה בסדר, רק צריך לדבר על הגבולות שלה. לכל זוג יש גבולות, גם לזוגות פתוחים. צריך לדבר בגלוי על הגבולות האלה. כל זוג חי עם האפשרות לבגידה, והבגידה בדרך כלל סמוכה לגבול שהזוג סידר לעצמו; רק שרוב הפעמים הזוג לא מסדר לעצמו את הגבול ביחד, וכל אחד עושה משא ומתן פרטי בשביל עצמו. הרבה זוגות - אולי חוץ מהומואים - חוששים לעשות משא ומתן. אבל הגבול הוא נתון, הוא נקבע ממילא, אז אולי צריך להחליט עליו ביחד. לפעמים הגבולות משתנים כמה פעמים במשך החיים הזוגיים".

הבדלי הכוח חיוניים

פרל, בת 48, נולדה וגדלה בבלגיה להורים יהודים ניצולי שואה. כשהיתה בת 17 באה לישראל וחיתה כאן כמה שנים. היא התגוררה בעין כרם ("אני עדיין חושבת שזה המקום הכי יפה שחייתי בו אי פעם") וגם הוריה מתגוררים לסירוגין בירושלים. בשנת 82' נסעה לבוסטון כדי להשלים את התואר השני שלה בפסיכולוגיה, אבל אז פרצה מלחמת לבנון ובמקביל היא החלה לעבוד בבית החולים של הרווארד, לכן נשארה בארצות הברית. היא פגשה שם את ז'אק, פסיכולוג גם הוא, שהיה לבעלה, ולהם שני ילדים, בני 13 ו-11. הם מתגוררים במנהטן, בסוהו.

את נושא המיניות והתשוקה החלה לחקור במקרה. היא עסקה תמיד בפסיכולוגיה בין-תרבותית ובנישואי תערובת. "אחרי שהתפוצצה פרשת ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי, בא עורך של מגזין וביקש ממני לכתוב על אמריקאים וסקס. כתבתי 11 גרסאות של המאמר במשך שנה שלמה. התחלתי לקרוא כמו מטורפת ספרות על תשוקה. במקביל ראיתי מה קורה אצלי בקליניקה; ראיתי זוגות לא גרועים שאין להם תשוקה, וגם אנשים שמשתפרים בזוגיות וזה עדיין לא משפר להם את המין. לאט לאט הבנתי שיש חוקים אחרים לכל הדבר הזה".

הזוגיות המודרנית כפי שאנחנו מכירים כיום, אומרת פרל, החלה להתגבש בסוף המאה ה-19, בכמה תהליכים שהתרחשו זה אחרי זה: המעבר מהכפר אל העיר שהפך את האדם לבודד ומנוכר, ולכן זקוק למגע עם האחר בשביל הגדרה עצמית; התפתחות מושג ה"אני"; השינוי במושג אינטימיות, שהתבטא מעתה לא רק בקירבה אלא גם בהענקת משמעות; האידיאל הרומנטי שהוצמד למערכת היחסים כאקט של בחירה ואהבה.

"לכל זה מיתוספת הגלולה, שאיפשרה לאשה בפעם הראשונה לחוות מיניות בלי שתהיה בסכנת מוות", מציינת פרל. "אחר כך היתה המהפכה המינית, שמאפשרת לנו לחוות יחסי מין לפני הנישואים ולצפות לסיפוק בתוך המסגרת הזוגית. אחר כך בא נושא השוויון, שניסה לנטרל את כל ההבדלים ובעיקר את הבדלי כוח".

ואת חושבת שהבדלי כוח חיוניים לתשוקה.

"הם חיוניים לתשוקה אבל לא למסגרת חברתית ולמסגרת אזרחית, וגם לא בתוך הבית באופן כללי".

אז איך תוחמים את זה רק למין?

"דרך משחק. אני לא רוצה אותה מערכת יחסים במטבח או במשרד כמו במיטה. אף פעם לא ציפינו לשלב מסגרת של יציבות וביטחון עם תשוקה ומיניות. היום אנחנו רוצים גם יציבות ותמיכה כלכלית וילדים וכבוד, וגם שהבעל יהיה חבר הכי טוב ואיש הסוד שלי, וגם מאהב. הרצון שלנו שהכל יהיה עם בן-אדם אחד הוא חדש. וכשאנחנו מתגרשים אנחנו לא חושבים שאולי צריך לבדוק את המודל, אלא שפשוט בחרנו את הבן-אדם הלא נכון, ושיש מישהו אחר שאתו אפשר לקבל הכל".

גם טנטרה זה נחמד

פרל כותבת שאין דבר כזה "סקס בטוח". הביטחון והיציבות מנטרלים תשוקה. החוכמה היא לדעת להיות באי-ודאות בנוגע לבן הזוג. "תשוקה תלויה במידת חוסר הוודאות שאתה יכול לסבול. בתחילת היחסים יש הרבה יותר תשוקה, משום שיש גם הרבה פחות ודאות. אחר כך אנחנו מוכנים להחליף את המשחקיות והארוטיות בשביל ודאות, שהיא בעצם, במקרה הכי טוב, אשליה. אז מה עשינו בזה?"

והיא מבהירה, "אצלי זה לא בא מתפישה בודהיסטית, זה בא מהשואה. אני לא מאמינה שיש דבר כזה, ביטחון".

פרל היא דור שני לשואה. הוריה איבדו את משפחותיהם במלחמה, נפגשו אחריה והקימו משפחה. יש קשר ישיר בין העובדה הזאת ובין תחום המחקר שלה. "גדלתי בקהילה של ניצולי שואה, שבה היו שתי קבוצות: אלה שלא מתו, ואלה שחזרו לחיות", היא אומרת. "אלה שלא מתו חשבו רק על הגנה וביטחון. הקבוצה השנייה התקשרה מחדש לחיים, פיתחה משחקיות ויצירתיות. למזלי הורי נמנו עם הקבוצה השנייה, וזו גם סיבה נוספת לכך שהם שרדו".

האסכולה הרוחנית של הטנטרה סבורה שמיניות באה דווקא מתוך אינטימיות ושיתוף.

"זה מודל מאוד נחמד. הטנטרה מדברת גם על כיף ועונג ושמחה, היא עוסקת בלהיות נוכח - ומין טוב פירושו להיות נוכח, כך שבמובן הזה יש דמיון בין התפישות. אבל הטנטרה לדעתי משאירה בחוץ את החלקים הפחות נוחים של האהבה. כשאתה אוהב אתה גם כועס, אין תלות שלא באה עם כעס ושנאה וקנאה ונקמה. התשוקה משמשת שטח ושפה ואפשרות לחוות את המרכיבים המסובכים של האהבה עם האדם שאנחנו אוהבים. בגלל זה המודל השוויוני לא מתאים לתשוקה".

זה נשמע לא מאוד פמיניסטי.

"הפמיניסטיות של הדור הראשון מאוד מתנגדות, אבל הצעירות מבינות אותי לחלוטין, בעיקר הצעירות הלסביות. אני לא אנטי אינטימיות, אנחנו זקוקים לקשר, אבל גם לארוטיקה. אני מסתכלת על אנשים. כשהם כבר מוצאים את הביטחון שהם מחפשים או משהו שדומה לו, הם בכל זאת רוצים עוד פעם לחיות את החיים. אפשר לחיות 15 שנה בלי ארוטיקה ולהיות ממש בסדר. עד שיום אחד פתאום קורה משהו, את לא יודעת מאיפה זה בא, אבל כשזה נכנס בך זה כמו רוח סערה, אי אפשר לעצור את זה. יש בי כבוד לצורך הזה. הוא לא ביטוי של חוסר בגרות, אני לא חושבת שהחיים הם תרגיל בלהתמודד עם המציאות. החיים הם גם תרגיל בלהישאר קשור לחלומות. אני עובדת עם המטופלים שלי לא רק כדי שיסתכלו על המציאות המחורבנת שלהם, אלא כדי שיחזרו לחוות את החלומות שלהם".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ