נולדו זקנים, מתים ילדים

שברי זיכרונות, ולצדם גם כמה זיכרונות שהיתה רוצה שיהיו לה ואינם, מרכיבים את ספרה החדש של חוה ניסימוב. "אני עדיין מרגישה ילדה עזובה", אומרת ניסימוב, שספרה הוא אחד מספרי הזיכרונות המעטים מתקופת השואה שאפשר להגדירם כיצירה ספרותית של ממש

רונית רוקאס
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רונית רוקאס

חוה ניסימוב היתה בת 6 כשהמלחמה נגמרה ובאו לקחת אותה מהמשפחה הפולנית שהחביאה אותה במשך שלוש שנים. בלילה, ניסימוב חולמת עד היום, התארגנו איכרי הכפר עם קלשונים ומעדרים ושני מחנות הסתדרו משני צדיו של חבל. מצד אחד היו האיכרים והמשפחה הפולנית, מצד שני היו "האשה שטענה כי היא אמי... וששת המיליונים שמתו משום שהיו יהודים". אלה מושכים ואלה מושכים, וכולם אוהבים ורוצים אותה. האם באמת כך היה? בספרה "ילדה משם", שיצא בהוצאה החדשה מקטרת, ניסימוב מודה: רק בחלום נאבקו עליה. במציאות, "דודתי ובן דודי באו לקחת אותי. הלכנו, נסענו. כפי שהביאו אותי בשק ושמו בכפר, כך באו ולקחו. איש לא מחה, איש לא בכה".

רק לעתים רחוקות אפשר להגדיר ספר זיכרונות מהשואה כיצירה ספרותית של ממש. "ילדה משם", שכתבה ניסימוב, בת 67, הוא אחד הספרים הנדירים האלה. הוא עשוי קטעים קצרים ובהם שברי זיכרונות שנאספו מאותה תקופה, ולצדם גם כמה זיכרונות שהיתה רוצה שיהיו לה ואינם, כמו משיכת החבל הזאת. "כל החיים כואב לי שלקחו אותי מהמשפחה הפולנית ואף אחד מהם לא התנגד", מסבירה ניסימוב, "אני מכירה הרבה סיפורים על ילדים שהמשפחה לא רצתה לתת אותם והאיכרים באו עם קלשונים".

אבל משיכת החבל הזאת היא תמיד טרגית.

"כן, אבל אני רציתי לדעת שאוהבים אותי, שנלחמים עלי. הלכתי לפסיכיאטרים שעוסקים בהיפנוזה לפני כמה שנים כדי להיזכר באבא שלי שמת בתחילת המלחמה וכדי לדעת אם חיבקו אותי. אבל לא הצליחו להפנט אותי, אני יותר מדי בשליטה".

הזמנה לכאב

ספרי זיכרונות מהשואה מעלים תמיד הרהורים על תעתועי הזיכרון. ככל שהמלחמה מתרחקת, ההרהורים האלה מתעצמים, גם משום שכל מי שכותב את זיכרונותיו היום היה אז צעיר כל כך. בשיחה עם ניסימוב ובספר שלה יש תחושה חזקה של כנות, של ניסיון לא להסתיר ולדבוק ככל האפשר באמת, גם אם הזיכרון כבר רחוק. זו הסיבה שהיא בחרה בפורמט של סצינות קצרות, מקוטעות. "ידעתי שאם אכתוב ברצף, אני אשקר", היא אומרת, "אעשה לסיפור ולא לזיכרון, והרי הזיכרון שלי רזה, דל בפרטים. היה לי חשוב שזה יהיה אותנטי, שזה לא יהיה סיפור חצי דמיוני על השואה".

את המרווחים בין המלים ובין הקטעים הקצרים החליטה ניסימוב למלא באיורים הנפלאים של המאיירת עפרה עמית, בת 40, שמאיירת בעיקר ספרי ילדים ("בלתזר" של נורית זרחי) וכתבות למגזינים ועיתונים בארץ ובחו"ל. האיורים של עמית מצטרפים אל כמחצית מהקטעים בספר, והצירוף הזה יוצר יצירה שלמה, יוצאת דופן.

איך נוצר הקשר ביניכן?

ניסימוב: "אחרי שכתבתי את הטקסט, החלטתי לחפש מאיירת. לא פניתי בכלל להוצאה, זה היה צריך להיות כמו שאני רוצה. נכנסתי לאתר המאיירים באינטרנט עם בתי וחיפשנו. פתאום ראינו את העבודות של עפרה והתאהבנו. זה היה כמו בחור שרואים בפעם הראשונה, כמו אהבה ממבט ראשון".

עמית: "בהתחלה לא היה לי נוח, היה לי קשה. חוה רצתה לעבוד אתי על הזיכרונות והחלומות שלה, והרגשתי שאני פולשת אל משהו מאוד אישי".

ניסימוב: "אבל את זוכרת מה אמרתי לך? 'עפרה, את מוזמנת להיכנס לתוך הכאב'. אני זוכרת שאמרתי לעפרה שתמיד רציתי תמונה של אבא ואף פעם לא היתה לי. אני אפילו לא יודעת איך הוא נראה, אבל עפרה הצליחה לצייר אותו. אמא שלי אומרת שאבא בתמונה דומה לאבא שלי, רק אבא בחיים היה יותר יפה".

באיור אחר נתנה עמית ביטוי לסיוט שחזר על עצמו לילה אחרי לילה: "אני בת שלוש", ניסימוב כותבת, "איש מפחיד, קטוע רגליים, יושב בתוך ארגז על סף החדר. כולם עוברים לחדר הגדול והמואר ואותי הוא תופס ומכניס לתוך הארגז". האיור הזה, כמו כל האיורים בספר, נעשה בטכניקה של ציור על עץ. עמית: "עץ הוא הרי מאוד חומרי, אפשר לגעת בו, ואני דימיינתי ספר שאפשר ממש להרגיש אותו בידיים. לא איורים שעובדו במחשב. העץ גם מתקשר לאירופה, ליערות, לדרגשי העץ, לבית של הנוצרייה שהיה מעץ".

במפגש עם עמית וניסימוב יש רגע אחד שבו הסופרת מתפנקת, רוצה לשמוע מהמאיירת כי מכל האנשים שהיא עבדה אתם עד היום, יש לה יחס מיוחד אליה. קולה של ניסימוב מתיילד כשהיא דורשת אהבה במפגיע.

"אני עדיין ילדה", היא מסבירה. "זה לא ברמת התפקוד. תמיד טיפלתי ועשיתי ותיפקדתי. אבל אני עדיין מרגישה ילדה עזובה, שרוצה לרקוד על השולחן ויגידו לה איזה יופי. אולי כי ילדי שואה נולדו זקנים ומתים ילדים, כך תמיד אני אומרת".

אשה-אמא

ניסימוב, תושבת בת ים, עובדת מאז יצאה לפנסיה בוועדת התביעות - ארגון עולמי התובע פיצויים מגרמניה לניצולי שואה. התפנית הזאת, שעשתה לאחר שעבדה במשך שנים ברשות למלחמה בסמים, קשורה לשינוי שעברה בתום תקופה ארוכה של הדחקה. "עד לפני 15 שנה לא דיברתי על המלחמה, לא הלכתי לסרטים על השואה, לא קראתי ספרים, רק אגרתי אותם בארונות בסלון".

שני ארונות יש לה בסלון, ושניהם מתפקעים מרוב ספרי שואה - הם נמצאים שם בערימות, צובאים על הפתח, מאיימים להתגולל על הרצפה. "גם היום אני לא בהכרח קוראת את הספרים האלה, אבל אני חייבת לנכס אותם לעצמי, שיהיו בשליטתי".

לפני 15 שנה נסעה ניסימוב לפולין, לראשונה מאז עלתה לארץ בתום המלחמה, ומאותו רגע היא לא מפסיקה לנסות להיזכר. כשהגרמנים נכנסו לוורשה, ב-1 בספטמבר 1939, ניסימוב היתה בת שלושה חודשים. הזיכרון המוקדם ביותר שלה מאותה תקופה אינו באמת שלה; סיפרה לה אותו אמה, חנה אלטשילר, כיום בת 94.

"אשה-אמא מספרת: בהפצצה על ורשה אני תינוקת בת מספר חודשים", היא כותבת, "האומנת יורדת אתי למקלט, ואמי עדיין מתמהמהת בבית. כשהיא מצטרפת אלינו למקלט, היא לוקחת אותי מזרועותיה של האומנת. באותו רגע רועד הבית. פצצה נופלת בסמוך מאוד וזרועה של האומנת, במקום שלפני שבריר שנייה היה מונח ראש, נפגעת מרסיסים. הזרוע נקטעת מאוחר יותר".

קטעי הזיכרונות הבאים כוללים חיים בגטו, עם אנשים אפורים היושבים על מדרכות, בריחה עם אמא וחיים במחבוא, בעליות גג ומרתפים. כשהיא בת 3, מגיע הניתוק מאמא: היא מוכנסת אל תוך שק ומובאת בחשיכה אל כפר פולני, ושם היא נשארת במשך שלוש שנים, עד סוף המלחמה.

תמונה אחת, כמעט בלתי נתפשת, נותרת מהחיים בבית המשפחה הפולנית, שניסימוב לא הספיקה להודות לה, בגלל שנות הניתוק והשיכחה שלה. עד שחזרה להתמודד עם השנים ההן, לא נותר איש מהם בחיים, חוץ מכלה מרירה ושונאת. באותה תמונה, שמתעצמת בזכות האיור הנפלא של עמית, ניסימוב נזכרת באותם רגעים שנאלצה להתחבא ברווח שבין הארון הגדול לקיר. "כשהיו באים שכנים, חברים או בני משפחה אחרים, הייתי צריכה להסתתר שם עם עוד אשה יהודייה שהיתה אתנו בבית", מספרת ניסימוב, "לפעמים זה נמשך שעות, לפעמים ימים, וכל מה שאני זוכרת הוא שלאשה היו קוביות סוכר שהיא היתה אוכלת ולא נותנת לי. הייתי צובטת אותה חזק כדי שהיא תיתן לי קובייה אחת".

למה לא נתת לחם לילד שלי

זיכרון אחר בעל עוצמה שייך לימים שלאחר השחרור, כשאמא של ניסימוב חזרה מגרמניה, שם הסתתרה. זה לא מפגש של אהבה, אפילו חום אין בו, רק זרות קשה. בתמונה שציירה עמית נראית ילדה כהת שיער, אסופה אל עצמה, עיניה פקוחות, חרדות, ולצדה אשה צהובת שיער. הן שוכבות גב אל גב, זו אינה מנסה לגעת בזו.

התמונה הזאת, והטקסט שנלווה אליה, קשים כל כך.

ניסימוב: "קיוויתי שהזיכרון שלי לא נכון, רציתי שזה לא יהיה נכון. אבל אמא אמרה, כך בדיוק היה. רציתי שהיא תגיד לי, 'אבל ישנת, לא רציתי להעיר אותך'. במקום זה היא אמרה, כשקראה את הספר, 'הייתי קרה, גם אני עברתי דברים קשים'".

היחס שלך לאמך מורכב מאוד, את מכנה אותה לאורך כל הספר "האשה-אמא".

"אמא שלי היא אשה חזקה מאוד, אבל היא גם מדחיקה הרבה. היא היתה אשה יפה מאוד, והיופי היה לה מאוד חשוב בחיים. אולי בגלל זה היא שרדה. הדבר היחיד שהיא בוכה עליו עד היום הוא שלא נתנה לאשתו של אח שלה את הלחם שהיה לה. הדודה ירדה עם התינוק שלה למשאיות בזמן האקציה, ואנחנו הסתתרנו. לה היה סיר עם דייסה ולאמא שלי כיכר לחם. דודה שלי רצתה להחליף אבל אמא שלי סירבה".

"לימים, כשפוגשת אמי את אחיה שברח מן הרכבת", ניסימוב כותבת, "הוא שואל: 'למה לא נתת לחם לילד שלי?' אמא שלי משקרת: 'נתתי'. הוא מסתכל בה במבט מוזר ואומר: 'לא, לא נתת'".

את עדיין כועסת.

"היום אני כועסת יותר על אחרי המלחמה, שלא היינו יחד. בעצם, מגיל 3 אמא ואני לא היינו יותר יחד, הייתי במוסדות ובקיבוצים. אחרי המלחמה זה היה פחות הכרחי, ועל זה יש לי יותר כאב".

לניסימוב עצמה שלושה ילדים, שני בנים ובת, כולם בוגרים. איזו אמא היא היתה? "כשהייתי צעירה חשבתי שאני אמא מאוד טובה. קודם כל, הרי הייתי אתם. אבל, בעצם, לא יכולתי לשנות את מה שאני. הייתי מלאה חרדות ודיכאונות והילדים הרגישו בזה. היה לי קשה להכיל את הכאב שלהם, ומזה הם סבלו. עכשיו, כשהספר יצא, הם כתבו לי: 'סלחנו'".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ