רשימת בייסקי

"אנו צריכים לקבל את שינדלר כפי שהוא. אלמלא היה שתיין, רודף נשים ושובר מוסכמות, לא היה יכול להציל אותנו", אמר משה בייסקי, מניצוליו של שינדלר. בקרוב יראה אור ספר על מפעל חייו של השופט, שפעל ללא לאות להנצחת חסידי אומות עולם

אבנר שפירא
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אבנר שפירא

לקראת סוף העבודה על הסרט "רשימת שינדלר" ב-1993 צילצלה מזכירתו של הבמאי סטיוון ספילברג לשופט משה בייסקי. היא הזמינה אותו להשתתף בצילומי סצינת הסיום, שבה נראים חלק מהיהודים שניצלו בשואה בזכות התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר כשהם עולים לקברו בירושלים, לצד השחקנים שגילמו אותם בסרט. ואולם, בייסקי השיב בשלילה להזמנה.

בייסקי גם לא בא לקבלת הפנים המפוארת שערך ספילברג לניצולי הרשימה החיים בישראל והקפיד לא לחסות בצלו של הבמאי הנודע, שסרטו המצליח הביא את סיפורו של שינדלר לכל קצוות תבל. ואולם, יותר מספילברג ויותר מכל אדם אחר, בייסקי הוא האיש שתרם להכרה בפועלו של מי שהציל 1,200 יהודים שהועסקו בבית החרושת שלו במלחמת העולם השנייה. כשמזכירתו של ספילברג שאלה אותו מדוע הוא מסרב לבוא לצילומים, הוא השיב לה: "מאוחר מדי".

"ספילברג לא התייעץ עם בייסקי במשך כל ההפקה, אף שהוא היה זה שעשה את התחקיר ורשם את כל עדויות הניצולים בתחילת שנות ה-60, רשימות ששימשו בסיס לספרו של תומס קנילי, שעל פיו נכתב התסריט לסרט", מספר גבריאל נסים, עיתונאי ומסאי יהודי איטלקי, מחברו של הספר "בחסד עליון: משה בייסקי וחסידי אומות עולם", שיראה אור בהוצאת שוקן בעוד שבועות אחדים (תרגום: ארנו בר). בשיחות הרבות שקיים עם בייסקי הוא סיפר לו כי נפגע מעט מכך שספילברג לא טרח לפנות אליו. הוא גם לא רצה להציג עצמו לראווה: "חשבתי תמיד שהכבוד, הזיכרון והתהילה מגיעים אך ורק לבני הזוג שינדלר", אמר בייסקי לנסים.

בייסקי, שמת בתחילת החודש שעבר, בן 86, נודע בעיקר בזכות הקריירה הארוכה שלו כשופט ובשל היותו יו"ר ועדת החקירה הממלכתית לפרשת ויסות מניות הבנקים. ספרו של נסים מבקש לשפוך אור על היבט פחות מוכר בחייו: במשך עשרות שנים הוא פעל ללא לאות להנצחת חסידי אומות עולם, מתוך תפישה שביקשה להרחיב את זיכרון השואה; לצד העדויות על מנגנוני ההשמדה ועל אין-ספור פניו של הרוע, ביקש בייסקי להעלות על נס את אלה שסיכנו את נפשם כדי להציל יהודים בשואה.

"הוא לעולם לא שכח את שינדלר, שהציל אותו ואת שני אחיו, אורי ודב, מפני שהפגישה עמו במלחמה העניקה לו מחדש לא רק את חייו אלא גם את התקווה, את האמונה באנושיות", אומר נסים בראיון טלפוני מביתו במילאנו. "אחרי הניסיון המר שנתקל בו בפולין עם הכיבוש הנאצי, אחרי גילויי אנטישמיות מרובים ואחרי שחברי ילדות הפנו לו עורף והוריו גורשו למחנה ריכוז ונספו, שינדלר היה האדם הראשון שעזר לבייסקי והתייחס אליו כאדם, לא כחיה".

"בשבילי ובשביל שאר האסירים היה שינדלר הגרמני הטוב", מצוטט בייסקי בספר. "הוא היה היחיד שלא הטיל עלינו אימה, היחיד שאליו יהודי היה יכול לגשת ולבקש טובה".

ולו נפש אחת

ספרו של נסים, שפורסם באיטליה ב-2004, עורר הדים רבים ועם צאתו הוזמן בייסקי לשאת דברים בישיבה מיוחדת של הפרלמנט האיטלקי. מאז תורגם הספר גם לצרפתית, ספרדית, פורטוגלית וסרבו-קרואטית. נסים, שנולד במילאנו ב-1950 להורים יוצאי סלוניקי שניצלו בשואה, עסק רבות כעיתונאי וכבמאי טלוויזיה בחקר ההיסטוריה וההווה של מדינות מזרח אירופה; ספרו "היהודים הסמויים", על היהודים שנותרו במדינות אלו אחרי מלחמת העולם השנייה, תורגם לעברית ב-1998.

בסוף שנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 נפגש עם בייסקי לשורה של שיחות, אך בתחילה לא תיכנן לכתוב עליו ספר. "רציתי לחקור את ראשיתו של המוסד המיוחד הזה של יד ושם המציין את חסידי אומות עולם", הוא אומר. "נפגשתי עם בייסקי, שסיפר לי על מעורבותו האישית ביישום הרעיון. אמנם כבר בחוק יד ושם, שהתקבל בכנסת ב-1953, נקבע שעל המוסד לעסוק בהנצחת מעשי החסד, אבל למעשה לא היתה כל פעולה בתחום זה עד תחילת שנות ה-60. תוך כדי השיחות עם בייסקי הבנתי שעדיף להתמקד בסיפור האישי שלו ובמפעל חייו".

דרך ארוכה עבר בייסקי מהמפעל של שינדלר, ששכן תחילה בקרקוב ואחר כך עבר לברינליץ שבצ'כיה, ועד לפעילותו הממושכת ביד ושם, שבו עמד במשך 25 שנה בראש הוועדה לציון חסידי אומות עולם. הספר נפתח בזיכרונותיו של בייסקי מהתבגרותו בעיירה

גבריאל נסים (בתצלום), מחבר הספר: "השופט לנדוי חיפש גיבורים נקיים מכל רבב, כאלה שלא רק הצילו יהודים אלא גם יכולים לשמש מופת באישיותם. לעומתו, בייסקי חיפש אנשים נורמליים" דז'אלושיצה, סמוך לקרקוב. הוא היה חבר בתנועת הנוער הציוני המקומית ותיכנן להגר לפלשתינה עוד לפני המלחמה, אבל נמנע מכך עקב בעיות בריאות. המלחמה שינתה את תוכניותיו והוא נכלא במחנה עבודה בפלאשוב. הוא הצליח לברוח ממנו, אבל מכיוון שלא הצליח למצוא מקום מסתור בטוח חזר למחנה.

בהמשך מתאר נסים את חוויותיו של בייסקי מהמפעל של שינדלר, שכל יסודו היה שקר: שינדלר רימה את הרשויות הנאציות כשהקים מפעל שכביכול עסק בייצור נשק לצורכי המלחמה, אך בפועל לא ייצר דבר. בייסקי היה שרטט טכני במפעל ועסק בזיוף מסמכים ותעודות מעבר. את הכישרון הזה ניצל גם אחרי המלחמה, כשזייף לעצמו תעודה המעידה על היותו תושב פלשתינה, שבעזרתה הצליח להגשים את חלומו ולעלות לארץ ישראל.

נסים מראה בספרו כיצד התמודדותו של בייסקי עם זיכרון השואה מקבילה לאופן שבו החברה הישראלית עסקה או לא עסקה בנושא זה. בשנות ה-50 לא סיפר כמעט לאיש על הזוועות שאליהן נחשף כאסיר במחנות עבודה. השינוי חל כשנקרא להעיד במשפט אייכמן ב-1961 ומאז ואילך נרתם כולו לפרויקט ההנצחה.

"כשהוקמה הוועדה לציון החסידים ביד ושם, בא לידי ביטוי עימות חריף בין השופט משה לנדוי, שעמד בראשה עד 1970, לבין בייסקי, שהיה חבר בוועדה והחליף אותו לימים", אומר נסים. "כל אחד מהם הציע תשובה אחרת לשאלה מי ראוי להכרה כחסיד: לנדוי חיפש גיבורים נקיים מכל רבב, כאלה שלא רק הצילו יהודים וסיכנו את חייהם אלא גם יכולים לשמש מופת באישיותם. לעומתו, בייסקי, לנוכח ניסיון החיים שלו, חיפש אנשים נורמליים, לא גיבורים ולא קדושים. הוא רצה לזכור את מי שלנוכח עוול קיצוני שנעשה בחסות החוק השתדל להציל ולו נפש אחת".

שינדלר הוא דוגמה בולטת לניגוד בין הגישות: לנדוי סירב להעניק לו את אות ההוקרה של יד ושם בגלל טרוניותיהם של שניים מניצולי הרשימה כי מניעיו של שינדלר היו תועלתניים, והמפעל שלו היה לפנים בית חרושת של משפחתם, שהוא הפקיע בעזרת החוקים האנטי-יהודיים שהנהיגו הנאצים. גם אורח חייו הנהנתני, יחסו המשפיל לאשתו ורדיפת הכבוד שלו עוררו ביקורת, אבל בייסקי מעולם לא גינה אותו על כך וסבר כי כל הטענות נגדו אינן שקולות למעשי הצדיקות שלו. לצד ניצולים אחרים סייע לו בייסקי כשהיה במצוקה כלכלית, ליווה אותו בביקוריו בישראל והיה למגינו הגדול. לניצולים שהעלו טענות נגד שינדלר הוא נהג להשיב: "אתם צריכים לקבל את שינדלר כפי שהוא. אלמלא היה שתיין, רודף נשים, פזרן, מבולגן ושובר מוסכמות, לא היה יכול להציל אותנו. רק הוא היה יכול להמציא את מפעל הדמה ולהתמיד בתחבולה עד הסוף". רק ב-1993, 19 שנה אחרי מותו, הכיר יד ושם בשינדלר ובאשתו אמיליה כחסידים.

חייב החסיד להיות עבריין

נסים עומד על הפרדוקסליות שהיתה בעיסוקו של בייסקי - מצד אחד שופט שבשיא הקריירה שלו כיהן בבית המשפט העליון במשך 12 שנה, ומצד אחר פעילות מעין-שיפוטית בוועדת החסידים ביד ושם. "בשעות היום, בשבתו בבית המשפט, היה מוציא בייסקי את דינו של מי שלא ציית לסעיפי החוק הפלילי, ובערב, כשישב עם שאר חברי הוועדה, היה מוקיר את מעשיהם של אנשים שהתגרו בחוקי התקופה; כי בתקופה של רוע כפוי על פי חוק חייב החסיד להיות עבריין", כותב נסים.

הוא גם מראה כיצד ניסה בייסקי לגרום לחברי הוועדה לדון במקרים שהובאו לפניהם ללא דעות קדומות. כך, לדוגמה, הוחלט להכיר כחסידה ביצאנית פולנייה שהסתירה יהודים והצילה אותם, אף שמכרה את גופה לקצינים נאצים. גם הסופרת הפולנייה זופיה קוסאק זכתה להכרה כזאת, אף שהחזיקה בדעות אנטישמיות לפני המלחמה וגם בעיצומה. למרות דעותיה אלה, היא ניסתה לעורר מודעות בעולם להשמדת העם היהודי, אירגנה קבוצת סיוע ליהודים והסתירה יהודים שברחו מהגטאות.

על פי רוב, אות החסידות מוענק ליחידים ולא לקבוצות או לארגונים, אבל בין 21,758 החסידים מזדהר סיפורו של העם הדני - שכולו כגוף אחד קיבל הכרה בחסידותו, בזכות מבצע ההצלה של 7,200 יהודי דנמרק, שחולצו בתוך לילה אחד בסתיו 1943 לחוף מבטחים בשוודיה. מקרה מבחן מעניין שהובא לוועדה בראשות בייסקי קשור בקצין האס-אס גיאורג פרדיננד דוקוויץ, ששירת כנספח הימייה בשגרירות גרמניה בקופנהאגן. מיד לאחר שנודע לו על הכוונה לגרש למחנות את יהודי דנמרק בתוך כמה ימים, הוא פנה לפוליטיקאים בכירים במדינה והזהיר אותם. בייסקי פסק כי דוקוויץ ראוי להכרה כחסיד מפני שאלמלא הגיעה האזהרה מפיו של גרמני בעמדה בכירה, סביר להניח שמבצע ההצלה לא היה יוצא לפועל.

בייסקי סיפר לנסים גם על אכזבותיו הרבות; למשל, כשפגש ניצולי שואה שבמשך שנים לא חיפשו את מציליהם, או במקרים שבהם ניצולים ורשויות לא נתנו מספיק סיוע רפואי וכלכלי לחסידי אומות עולם שנקלעו לקשיים. "הוא חשב שעל הניצולים ועל ישראל כמדינה מוטלת חובה מוסרית גדולה לעשות הכל למענם", אומר נסים.

לדעתו של נסים, חשיבות גישתו של בייסקי אינה נוגעת רק לעבר אלא מכוונת גם כלפי העתיד: "אם שואלים מה יכול אדם אחד לעשות בתוך משטרים טוטליטאריים שמפעילים טרור נרחב, הרי התפישה של בייסקי מעניקה מקום לתקווה. לפי הגישה של השופט לנדוי, שמחפשת גיבורים מושלמים, רוב בני האדם עלולים לומר כי אין ביכולתם לעשות כלום. הגישה הנגדית של בייסקי מראה שחסיד הוא לא בהכרח מי שעשה מעשה גדול ששינה את מהלך ההיסטוריה, אלא גם מי שעשה מעשים קטנים, מי שסירב להיהפך לפושע והחליט לפעול נגד המוסכמות החברתיות של זמנו".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ