גרדיאן
ג'ון פטרסון
גרדיאן
ג'ון פטרסון

זה סופי: נמאס לי מתיאוריית האוטר. היא משעממת אותי. אני נמלט כל עוד נפשי בי כשמזכירים אותה. זה פולחן אישיות. זאת אסטרטגיית שיווק. זה מונח-גג מטעה שמאחד בשוגג גוף מגוון של יצירה קולקטיווית תחת שמו של אדם אחד בלבד, ומעודד את פולחן האגו הוולגרי של הבמאי-תסריטאי הגאון, היוצר בבדידות מזהרת.

אני נוטה להאמין במה שתומס שץ כינה "גאוניותה של המערכת". אבל המערכת שעליה דיבר שץ אינה קיימת עוד, לפחות לא באופן שבעבר טיפח גאונים כמו ניקולס ריי או דאגלס סירק או מאות אחרים: היא הסבה להם תסכול עמוק, עד שבסופו של דבר הכו בחזרה והוציאו תחת ידיהם יצירות אמנות קולנועיות אישיות להפליא. כיום, כאשר רוב הבמאים עושים סרט חדש כל שלוש עד חמש שנים בלבד, אין לבמאי אפשרות ליצור שלושה סרטים חסרי חשיבות בשביל האולפן ויצירת מופת נצחית אחת בשביל עצמו. היום כל סרט קובע - ולרוב הוא נזקף לחובתו של הבמאי.

אני לא טוען שאין היום אוטרים. יש רבים, אבל נדמה שחלקם הגדול פועלים מחוץ להוליווד. אין בכוונתי לטעון, בעקבות גור וידאל, ש"הבמאי הוא רק הגיס" של היצירה מפני שזאת בדיוק התפישה המתגוננת של תסריטאי שנעלב בקלות כמו וידאל.

האוטרים עדיין שם, אבל רובם משעממים אותי. לכל במאי יש לפעמים הברקות. פשוט נמאס לי לחכות להן. במקום לחכות אני מחפש דרכים אחרות לאתר גופי יצירה חשובים שמשותפת להם דמות אחת שאינה במאי, אבל שאינם בהכרח נשלטים על ידי אותה דמות. למשל, צ'רלי קאופמן, שראוי הרבה יותר לכינוי אוטר מאשר הבמאים חסרי האישיות שעד כה הפיחו חיים בתסריטיו. או צלם הקולנוע הגרמני רובי מולר, שאהבתו לגוונים כסופים משותפת לסרטים מאוד שונים זה מזה, כמו "במהלך הזמן", "Repo Man" ו"איש מת". כרגע אני מחכה לכל סרט שייצא תחת ידיו של עמנואל לובצקי, שצילם את "עלי", "העולם החדש" ו"הילדים של מחר" - די והותר בעיני כדי להוכיח שזהו מעין אוטר.

המהלך הזה פשוט יותר עם שחקנים: הקריירות של כמה מהם מתמשכות על פני עשרות שנים וארוגות, כמו חוטי זהב, ביצירות של אחרים. במקרים מסוימים הן ז'אנרים נפרדים בפני עצמן. דוגמה קלאסית לכך היא הארי דין סטנטון, שסרטיו יכולים לפרנס פסטיבל קולנוע של חודש. הוא אמנם מופיע בשתיים או בשלוש סצינות בכל סרט, אבל בזכות האינסטינקטים המחודדים שלו הוא לעולם לא משתתף בסרטים כושלים. לצדו אפשר למנות שחקני אופי כמו וורן אוטס, מ' אמט וולש או רוברט דאוני ג'וניור, או "שחקני קמע" כמו אד בגלי ג'וניור שמופיע בסצינה אחת בלבד ב-100 סרטים גדולים לערך: לא ברור איך, אבל הופעתו מבטיחה כי אלה סרטים מצוינים. הוא השתתף, בין היתר, ב"מועדון השרירים" וב"Cockfighter", וגם בסדרות טלוויזיה כמו "עמוק באדמה" ו"ורוניקה מארס". רוברט ראיין ולי מרווין היו שחקני אופי בעלי קריירה דומה, אבל בדרך כלל גילמו תפקידים עם יותר בשר. אפילו בסרטים הגרועים ביותר שלהם הם תמיד זוהרים בתפקיד. ג'ף ברידג'ס הוא היורש של ראיין במובן הזה: הוא שיחק בתשעה סרטים גדולים מתשעת הסרטים הראשונים שהשתתף בהם.

לא חסרים שחקנים כאלה. האחרון שבהם הוא ג'וזף גורדון-לוויט, ששיחק בעבר ב"מפגשים מהסוג האישי" וכעת נדמה שנהפך לשחקן שאינו מסוגל לטעות. ב-18 החודשים האחרונים הוא השתתף ב"Mysterious Skin" וב"בריק", וכעת יש לו הופעה מעוררת תיאבון נוספת במותחן החדש של סקוט פרנק, "The Lookout". שלושה סרטים טובים משלושה בפרק זמן של קצת יותר משנה: מתי בפעם האחרונה נתקלתם באיכות עקבית כזאת אצל "אוטר"?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ