מרחק נסיעה

"אם התיאטרון לא פונה אלי - אני פונה אליו", אומר רוני ניניו, שביים עתה את "איש הגשם", מחזה על פי סרט הקולנוע המצליח, לתיאטרון בית לסין. ניניו סבור ש"הקהל אינטליגנטי יותר מכפי שאנחנו חושבים", אך מודה שגם הוא "נע בין המסחרי לאמנותי"

ציפי שוחט
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

רוני ניניו מתלבט. כבמאי תיאטרון וטלוויזיה הוא מתקשה להחליט איזה מהתחומים הוא מעדיף. "כשאני בחזרות על הצגה אני הכי אוהב לעשות תיאטרון. אבל אם השאלה היתה נשאלת בזמן צילומי 'מרחק נגיעה', הייתי עונה שאני מעדיף טלוויזיה. מאוד נעים לי בשניהם".

כעת גמר לביים לתיאטרון בית לסין את "איש הגשם", על פי סרט הקולנוע המצליח בכיכובם של דסטין הופמן וטום קרוז. את הגרסה הבימתית עיבד דן גורדון, תסריטאי ישראלי שמתגורר בלוס אנג'לס (וכתב את התסריט של "הוריקן"), על פי התסריט המקורי של בארי מורי ורונאלד באס. מככבים בה שני שחקנים מצליחים - ששון גבאי וליאור אשכנזי. גבאי מגלם את ריימונד האוטיסט ואשכנזי מגלם את אחיו הצעיר והיהיר צ'רלי. אף אחד מהם אינו יודע על קיומו של האחר עד לרגע שצ'רלי מגלה כי נושל מצוואת האב, שהוריש את כל הונו לריימונד. צ'רלי אמנם פונה אל בית המשפט בניסיון לזכות לפחות בחלק מכספי הירושה, אך המסע שאליו יוצאים השניים מוביל לחמלה. הם לומדים להכיר, לאהוב ולקבל זה את זה.

לא חששת מהשוואות עם הסרט?

"אין ספק שחששתי, ואני מתאר לעצמי שיהיו כאלה שלא יימלטו מהשוואות. עם זאת, לרשותי עמדו שחקנים לא פחות טובים מאלה שהיו בסרט. הסרט אמנם היה ברקע, אבל הוא לא סירס. ההיפך, הוא דירבן אותי לעשות משהו אחר. הדגש בהצגה הוא על המסע האישי שעושים צ'רלי וריימונד ועל מערכת היחסים ביניהם, בעוד שבסרט המסע האישי הוא חלק ממסע פיסי.

"יש לא מעט חומרים דרמטיים חדשים שלא נמצאים בתסריט המקורי. למשל, הגילוי של הרגש שמעולם לא היה לצ'רלי. מערכת היחסים שלו עם חברתו סוזן, שמגלמת הדס קלדרון, הרבה יותר מעניינת מזו שבסרט. בתחומים האלה המחזה מגיע למקומות שהסרט לא הגיע. בכלל, העבודה על ההצגה היתה כמו עבודה על מחזה מקורי: משכתבים ומשפרים תוך כדי חזרות".

אותו רגע דרמטי

עם זאת, הביטוי הבימתי הוא טלוויזיוני: הסצינות בהצגה קצרות ורבות, הבמה עשויה משתי במות מסתובבות שדרכן עוברים מסצינה לסצינה כמו בדיזולב (תמונה מתמזגת בתמונה), ובירכתי הבמה מסך אחורי שמוקרנות עליו תמונות ובהן כביש המתפתל לעבר האופק.

"בעיבוד הבימתי היה צורך למצוא פתרון ויזואלי תיאטרלי לנסיעה שעושים האחים", מסביר ניניו, "וזה הפתרון שמצאנו. בתסריט המקורי מדובר בנסיעה מסינסינטי עד לוס אנג'לס, כשבכל תחנה מתרחש משהו. בהצגה איחדנו כמה תחנות לסצינה אחת, ובסך הכל יש בהצגה 12 סצינות המרכיבות את העלילה".

מה ההבדלים בין בימוי לטלוויזיה ולתיאטרון?

"הרגע הדרמטי הוא אותו רגע דרמטי, בין שאתה מבטא אותו בקלוז-אפ בקולנוע ובין שהוא קורה באולם של 500 או 1,000 מקומות. אבל בתיאטרון הוא מתרחש כאן ועכשיו - שחקן, במה, קהל. החוויה היא מיידית. בקולנוע ובטלוויזיה הרגע הזה מחולק לכמה שלבים שלא מתרחשים בבת אחת. הראשון, בזמן הצילומים, כשהקהל הוא הצוות הטכני שעומד מאחורי המצלמה. השני מתרחש בזמן העריכה, שבועות או חודשים לאחר שהסתיימו הצילומים, והוא באחריות הבמאי והעורך בלבד. כאן אני מנסה לשמר אותו רגע מרגש שהיה בזמן הצילומים. השלב השלישי הוא זה שבו הצופה רואה את היצירה הגמורה, בתקווה שהוא חווה אותו רגע דרמטי מרגש שקרה על סט הצילומים. זה הרגע שמקביל לרגע הדרמטי בתיאטרון".

טלנובלות משודרגות

רוני ניניו, בן 52, הוא בנם של במאי הבימה אברהם ניניו ושל חנה בן ארי, שניהלה את מחלקת הדרמה בקול ישראל ותירגמה לא מעט מחזות שביים האב. שניהם כבר הלכו לעולמם. הקריירה שלו בנויה מדילוגים בין התיאטרון ("ארטון", "דרמה קטנה"), הקולנוע ("המחצבה" ו"שחקנים") והטלוויזיה ("לתפוס את השמים" ו"מרחק נגיעה"). במקביל היה המנהל האמנותי של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר (1998-2000) וכן ניהל את מחלקת הדרמה בזכיינית ערוץ 2 קשת (2000-2003). כמנהל הפסטיבל בעכו נהנה "לעשות החלטות אמנותיות נטו" וכמנהל מחלקת הדרמה בקשת היה "בסופה של התקופה שבה סדרות הדרמה עוד היו ספינת הדגל; בין היתר, עונה שנייה ושלישית של 'בורגנים', 'בנות בראון', 'פרנקו וספקטור'".

למה פרשת?

"כי הרגשתי שהדרמה הרצינית הולכת ומאבדת מכוחה ואני לא יכול לתרום. גם ביימתי פחות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, והרגשתי שהאיזון הופר לטובת הניהול".

מבחוץ קל לו יותר למתוח ביקורת: "הערוץ הראשון, שהיה צריך להיות מעין בי-בי-סי, לא ממלא את תפקידו והתפקיד מוטל על ערוץ 2; בערוץ הזה התחילו בטלנובלות משודרגות דוגמת 'אסתי המכוערת', שהעונה

הראשונה שלה היתה חביבה ביותר וזה היה בסוף תקופתי, אבל הבאלאנס השתנה. אני לא נגד הטלנובלות המשודרגות, אבל מולן צריך דרמות מסוגן של 'מרחק נגיעה' ו'לתפוס את השמים'. אני חושב שאפשר לעשות דברים איכותיים, מה שנקרא ז'אנר עליון, שיהיו גם מסחריים. אבל מה שיש היום זה יותר מדי בידור וריאליטי - ואני מצר על כך".

כהוכחה לדבריו הוא מביא את סדרת הדרמה המרגשת "מרחק נגיעה" שביים, שהקרנתה הסתיימה לפני שבועות אחדים. לשני התפקידים הראשיים, רוחל'ה וזוריק, ליהק שני שחקנים אנונימיים, מיא טראוב והנרי דוד. "היו לחצים לא מעטים להביא שחקנים מפורסמים לסדרה, למשל את אגם רודברג, אבל עמדתי על דעתי שיש פה אהבה ראשונית ובוסרית שצריכה לעבור מהמסך את הצופים והיא חייבת להיות הכי אותנטית בעולם. הסדרה הזאת היא אנטיתזה לתרבות הסלבס והריאליטי, ואף על פי כן הרייטינג שלה היה 29%, ובפרק האחרון הגיע ל-36%".

ומה דעתך על התיאטרון כיום?

"אני חושב שפניו טובים יותר, אבל התמהיל בין האיכותי לבידורי צריך להשתנות לכיוון האיכותי".

מלחמת המנהלים האמנותיים

התיאטרון לא פינק את ניניו; הצעות בימוי לא זרמו אליו במשך הקריירה שלו. רוב ההצגות שביים לא נחרתו בזיכרון, אם כי יש לזקוף לזכותו כמה הפקות מעניינות, כמו הצגת היחיד של שירילי דשא, "דרמה קטנה", שהוא כתב וביים, וכן גילויו של המחזאי אהרן עזרא ובימוי מחזהו "ארטון" שהועלה בהבימה. אבל גם לאחריהם לא נהפך לבמאי מחוזר.

ניניו מנסה להסביר זאת בנדידה שלו ממדיום למדיום. ולא, הוא לא כועס. "אני מנסה לעשות דברים מרתקים שמעניינים אותי. גם אם אני עושה פחות בתיאטרון, אני משתדל שחלק מהפרויקטים יהיו מסע מיוחד, כמו למשל 'ארטון' של אהרן עזרא, שהגיע אלי בתקופה שניהלתי את פסטיבל עכו אחרי שנדחה על ידי כל התיאטרונים. אמרתי מיד שהמחזה מתאים לתיאטרון רפרטוארי והצעתי לעבוד על זה כדרמוטרג ובמאי. עכשיו אני עובד אתו על המחזה הבא, 'פואטמה', שאמור לעלות בעונה הבאה בהבימה. אני מחפש קולות חדשים בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, סוג של שפה חדשה".

ומה מצאת עד כה?

את אהרן עזרא, כמובן, שהוא כישרון ענק. את צדוק צמח, שכתב את 'דפוקים' שעלה בפסטיבל האחרון של תיאטרון קריאה בבית לסין וזכה בפרס עידוד. ואני עובד עם גיל קופטש על מחזה חדש. אני מנסה לאתר תסריטאים שיכתבו לתיאטרון. את שלמה משיח, למשל, התסריטאי של 'אסתי המכוערת' ו'לתפוס את השמים', לא גיליתי, אבל עודדתי אותו לכתוב לתיאטרון ולפני כמה שנים עיבד למחזה את 'שמונה בעקבות אחד'. יש עוד כמה תסריטאים, שבשלב מאוחר יותר יבשילו לכדי שם שיעמוד מאחוריו מחזה".

היית מצפה שיפנו אליך יותר?

"כן. אבל אם לא - אני יוזם ומציע פרויקטים שאני נאבק עליהם. לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. גם 'איש הגשם' הוא יוזמה שלי, כמו 'דרמה קטנה' וכמו 'ארטון'. אני בדיאלוג טוב ופתוח עם השחקנית יבגניה דודינה, ששיחקה ב'מרחק נגיעה', ואנחנו רוצים לעבוד ביחד גם בתיאטרון. אם התיאטרון לא יפנה אלי - אני אפנה אליו".

ניניו ניסה להתמודד על משרת המנהל האמנותי בתיאטרון באר שבע ובתיאטרון חיפה ולא זכה בהן. "זה לגיטימי", הוא מקבל את הדין, "ניהול אמנותי מעניין אותי, כי יש דברים בתיאטרון רפרטוארי שהייתי רוצה לקדם. אני יודע שזה לא פשוט לשנות. עם זאת, הקהל רגיש ואינטליגנטי יותר מכפי שאנחנו חושבים. לכן צריך לפתוח לו צוהר לחומרים נוספים, אולי עמוקים יותר.

"'ארטון', למשל, הוא מחזה לא קל, ואי אפשר להגיד שנמכר לסדרות מנויים מחוץ לעיר, אבל במקומות שהוצג מלבד תל אביב, למשל עפולה וגני תקוה, הוא עבר יוצא מהכלל. קהל שייחשף לחומרים איכותיים יוכל לזהות ולעשות בחירה. וכרגע אני לא חושב שהוא נחשף מספיק. אני חושב שיותר מדי מנסים לקלוע לטעם הקהל".

איפה אתה ממקם את "איש הגשם"?

"זו בהחלט הצגת מיינסטרים, הפונה לטעם הקהל. אני מקווה שהיא עשויה היטב ומרגשת. אבל צריך לעשות גם הצגות אחרות, יותר 'ארטוניות'. גם אני נע בין המסחרי יותר לבין האמנותי. את התמהיל צריך לנסות לשנות, והשינוי צריך להיעשות ביחד עם כל המנהלים האמנותיים. זה לא קל, כי במקום לשתף פעולה המנהלים האמנותיים במלחמה זה עם זה".

עיניו היוקדות של אבא

כבמאי הושפעת מאביך?

"לאבא היה חוש יוצא מהכלל לליהוק. הוא הביא את אריק איינשטיין ל'אירמה לה דוס' ואת שמוליק סגל ל'12 המושבעים', לתפקיד מפתיע של חובב בייסבול. אני חושב שאת החוש לליהוק ירשתי ממנו. כבר בהצגה הראשונה שביימתי, 'עקידה', בפסטיבל עכו ב-84', ליהקתי את יוסי ידין וגבי עמרני. בליהוק של עמרני היה משהו חדשני, כי באותה תקופה הוא שיחק בסרטים ובתפקידים קומיים ופחות בתיאטרון.

"אבא היה גם במאי של שחקנים. אני זוכר את עיניו היוקדות כשביים שחקנים - זה משהו שלא אשכח. עבודה עם שחקנים, הנגיעה בהם וברגש שלהם, זה משהו שאני חושב שירשתי ממנו. ואני מתרגש כשאני אומר את זה".

איך אביך היה מגיב לעשייה שלך?

"אבא שלי ביים שלאגר אחרי שלאגר - 'עושה הנפלאות', '12 המושבעים', 'אירמה לה דוס'. הוא לא היה נגד רייטינג אם עמדה מאחוריו תווית של איכות. במסלול הזה אני מנסה לנוע. אני חושב שאבא היה מאוד גאה בי, וגם אמא".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ