שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אמא זרה, אבא מרגל

שני סרטים תיעודיים מרתקים מוקרנים עתה: "אמא חוזרת הביתה" מסמן את לימור פנחסוב וירון כפתורי כשניים מיוצרי התעודה הבולטים כיום בישראל; "מרגל השמפניה" מיטיב לשלב בין אמפתיה לריחוק אירוני

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

יש מידה לא מועטה של אירוניה בשם הפשוט והכמעט קיטשי של סרטם התיעודי של לימור פנחסוב וירון כפתורי. "אמא חוזרת הביתה", המוקרן עתה בקולנוע לב בתל אביב, עוקב אחר סיפורה של מריסה בילוזואיל, שחוזרת למולדתה, בוליוויה, אחרי שהות של 15 שנים בישראל כמהגרת עבודה.

בילוזואיל, שהחזות המאופקת של פניה הנאות נחרתת בזיכרונם של הצופים, באה לישראל ב-1990 בהיותה בת 23. בקוצ'אבאמבה, העיירה שממנה באה, הותירה שני ילדים, בן שלוש ותינוקת בת שנה. במשך השנים שבהן עבדה בישראל כמנקה של בתי קולנוע, חנויות ובתים פרטיים היא שלחה בכל חודש כ-300 דולר למשפחתה, ובתוכה הוריה וחמשת אחיה ואחיותיה. מטרתו של הכסף היתה לא רק לפרנס את המשפחה ולאפשר את חינוכם של שני ילדיה, אלא גם לתרום להגשמת חלומה של בילוזואיל: בניית בית קטן שבו תוכל לגור המשפחה כולה וגידול תירס בחלקת האדמה לצדו.

בפברואר 2005 חזרה בילוזואיל לקוצ'אבאמבה. היא חוזרת אל ילדיה המתבגרים כזרה. הם מקבלים את פניה בקרירות ואפילו בעוינות, המאפיינות את היחס לפטרונים זרים. ואין זו המהמורה היחידה שתאפיין את חייה החדשים-ישנים בעיירה שעזבה.

נדיר לראות סרט תיעודי ישראלי שקשור אמנם למציאות הישראלית, שבה חיתה גיבורת הסרט במשך 15 שנים, אך אינה עוסקת בה ישירות; אך מדוע שיוצרי סרטים תיעודיים ישראלים לא יעסקו גם בבעיות גלובליות כגון זו שבה עוסקים פנחסוב וכפתורי?

אם אפשר לבוא ל"אמא חוזרת הביתה" בטענה מרכזית אחת, הרי היא שישראל מוצגת בו כמעט רק כעוד מדינה במערב שמהגרי עבודה מגיעים אליה במטרה לסייע כלכלית למשפחותיהם שנותרו מאחור, והחוויה מערערת את חייהם באופן שאינו ניתן עוד לתיקון. אף שהסרט מתעד בכמה סצינות קצרות את שגרת חייה היומיים של בילוזואיל כעובדת ניקיון בישראל, אין בו כל התייחסות להוויה הספציפית של מהגרי עבודה במקום הזה ולמשמעות שיש לנוכחותם ולעבודתם בהקשר האידיאולוגי המקומי. כתוצאה מכך, כאשר בילוזואיל, באחת הסצינות בסרט, מביעה את געגועיה לישראל ואת רצונה לחזור הנה, האירוניה המרה שהיתה אמורה לאפיין את השאיפה הזאת מתמוססת. אבל איכויותיו הניכרות של הסרט מכפרות במידה רבה על החסר הזה.

סיפורה של בילוזואיל יכול היה לשמש בסיס למלודרמה סנטימנטלית קורעת לב שעוסקת באמהות, הקרבה וכפיות טובה (ויש בקולנוע הלטיני במיוחד מסורת ארוכה של מלודרמות פיקטיוויות שעוסקות בנושאים האלה). העובדה שהסרט מצליח להימנע ממלודרמטיות וסנטימנטליות אינה נובעת אך ורק מאופיו של הסיפור עצמו, שמתנגד למניפולציות רגשיות מהסוג הזה, אלא מסגנון הבימוי המאופק והיבש.

הצלחתם של סרטים תיעודיים נמדדת לא פעם ביכולת של יוצריהם להיות בו בזמן נוכחים במציאות המתוארת בסרט ונעדרים ממנה; להתקרב אל אותה מציאות והדמויות שמאכלסות אותה - ולתפוס מרחק נכון מהן. פנחסוב וכפתורי עושים זאת במיומנות רבה כל כך, שאנו מתפעלים ממידת הקירבה האינטימית שהם משיגים במשך הסרט, ולרגעים גם כמעט שוכחים את נוכחותם של יוצרי הסרט במציאות שהם מתעדים.

סרטם מתאר את שיבתה של בילוזואיל למולדתה, את האכזבות שהיא נוחלת ואת הסכסוכים שפורצים בינה לבין משפחתה, הנוגעים בשימוש שעשו הוריה בכסף שהיא שלחה להם במשך השנים. הוא גם עוסק ביחסיה עם אלפרדו, אף הוא מהגר עבודה, שפגשה בישראל שמונה שנים קודם לכן.

שני היוצרים חוזרים לקוצ'אבאמבה שנה לאחר מכן, כדי לבדוק מה השתנה בחייה של בילוזואיל. כמו ממלודרמטיות וסנטימנטליות, נמנע סרטם מדידקטיות; אך אין זה אומר שאמירותיו אינן נוקבות. דווקא באיפוק ובעידון המאפיינים אותו טמונה חריפותו הגדולה.

"אמא חוזרת הביתה" מסמן את היותם של פנחסוב, שחתומה על הבימוי, וכפתורי, שחתום על ההפקה, שניים מהיוצרים התיעודיים הבולטים ביותר העובדים כאן כיום. יכולתם ניכרה כבר בסרטם הראשון, "מכיוון היער", והיא זוכה לאישור שוב בסרטם הנוכחי. יש ביצירתם המשותפת מידה של רצינות, קפדנות ובעיקר יושרה ואפילו צניעות, המקנים לה נפח דרמטי ורגשי, שמעורר אהדה והערכה.

הסוד של אבא

אם אמהות היא אחד הנושאים שבהם עוסק סרטם של פנחסוב וכפתורי, הרי "מרגל השמפניה", אף הוא סרט תיעודי שמוקרן כעת בישראל (באולמות של החנות "האוזן השלישית" בתל אביב), עוסק באחד המישורים העיקריים שלו באבהות. הסרט, שביים נדב שירמן, מציג את סיפורו של זאב גור אריה, מרגל מטעם המוסד, שהתחזה במצרים לגרמני בעל עבר נאצי בשם וולפגנג לוץ. הוא מתמקד בדמותו של בנו, עודד גור אריה, שבנעוריו, בשנות ה-60, גילה לו אביו במה הוא עוסק.

זהו במידה רבה ההיבט המרתק ביותר של מלודרמת הריגול המשפחתית שפורש לפנינו סרטו של שירמן; מדוע העמיס האב על בנו את המידע הקשה והמסוכן הזה בגיל צעיר כל כך. התשובה לשאלה הזאת קשורה באישיותו של האב, בצורך התמידי שלו בהכרה והערכה ובדשדוש הגובר שלו בין מציאות לבדיה; אלה קבעו בסופו של דבר את סיפורו ואת גורלו, שאותם הסרט מתעד ביעילות קולנועית.

מרתק לצפות בסרטו של שירמן, גם אם פרטי הסיפור זכורים; הוא עושה שימוש מיומן בסרטים משפחתיים וקטעי ארכיון, ופעמים רבות במשך הסרט משתמש גם בתחבולה של מסך מפוצל, המתאר במקביל אירועים שונים, ומזכיר בסגנונו את סרטי הריגול שהופקו בשנות ה-60, שהיו שנות השיא של פעילותו של גור אריה.

אין זה פשוט להיות מרגל ואין זה פשוט להיות בנו של מרגל, והסרט מתאר את הקשיים האלה בשילוב הנכון בין אמפתיה לקורטוב של ריחוק אירוני, שהופך את "מרגל השמפניה" - גם השם, כמו זה של "אמא חוזרת הביתה", אירוני מעט - לדרמה שהיא רחבה יותר מהסיפור הכלול בה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ