בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הקולנוע משגע

עזית הצנחנית היתה בעצם כלב זכר, "גבעת חלפון" נולדה במסעדת חלפון בגבעתיים, אבל אחרי "אלכס חולה אהבה" הוא פחד להסתבך. המפיק יצחק (איז'ו) שני מספר מדוע פרש מעסקי הקולנוע - עד שצחי גראד גייס אותו בחזרה

תגובות

בשנות ה-70 וה-80 הוא היה דמות מרכזית בתעשיית הקולנוע הישראלית. הוא עבד עם גדולי היוצרים של אותה תקופה, ובהם אפרים קישון ואסי דיין, והיה שותף בהפקה של עשרות סרטים, שחלקם כבר היו לקלאסיקה מקומית: "השוטר אזולאי", "תעלת בלאומילך", "עזית הכלבה הצנחנית" ו"גבעת חלפון אינה עונה". אבל לפני כ-20 שנה הוא החליט לקום וללכת.

עכשיו, אחרי שתיקה תקשורתית ארוכה, יצחק (איז'ו) שני מוכן לספר מדוע קטע את הקריירה הקולנועית המצליחה שלו, לגלות סודות מאחורי הקלעים של "גבעת חלפון" ולהסביר כיצד הניח לצחי גראד לגרור אותו לכיסא המפיק של הסרט "תנועה מגונה", שעולה היום למסכים (ראו מסגרת).

כשהוא נשאל על שתיקתו הממושכת, הוא מסביר כי בשנים האחרונות פנו אליו בעיקר ממדורי כלכלה ועסקים בעיתונים. "אבל אני, אחרי הסיפור עם פרויקט בזל, החלטתי שאני לא רוצה להתראיין - לא לטוב ולא לרע".

עסקי הנדל"ן שבהם שקע שני מאז עזב את הקולנוע גררו אותו למעורבות בתיק שהעסיק את בתי המשפט בישראל במשך כ-12 שנה. קבוצה של אנשים וחברות, והוא בתוכם, הואשמו ב-1991 בניסיון להערים על שלטונות המס באמצעות פרויקט בנייה במתחם בזל בתל אביב. בתום סחבת משפטית ממושכת נקנס שני ב-50 אלף שקל. "הייתי אז במשך תקופה ארוכה עם עוד 11 נאשמים בעמוד הראשון", הוא אומר, "ואחרי זה החלטתי שהייתי מספיק בעיתון, שאני לא רוצה יותר".

שני, בן 72, שש במיוחד לדבר על סרטיו הישנים. הוא מספר בהתלהבות כיצד שכר את שירותיו של יצרן פיאות, כדי שיעזור להסתיר את העובדה שהכלבה גיבורת הסרט הראשון שהפיק, "עזית הכלבה הצנחנית" (1971), היתה למעשה כלב זכר: הפיאה הצניעה את האשכים של הכלב. והוא נזכר בחיוך איך גילו שהכלב מתעייף מהר מאוד, ולא היתה ברירה אלא להביא כלב נוסף לסט. "אבל מכיוון ששני הכלבים לא היו דומים זה לזה, בסוף אחד מהם שימש לצילומי קלוז אפ, והשני לצילומים מרחוק", הוא אומר.

מה אכפת לך, זה הכסף שלי

ואולם, הסרט שמעורר בו רגשות עזים במיוחד בזמן הראיון הוא "גבעת חלפון אינה עונה" (1976), בבימוי אסי דיין. את מרב הקרדיט להצלחת הסרט שני מעניק לדיין. אתחברי "הגשש החיוור" הוא מעריך מעט פחות, ואת הקרדיט על שם הסרט הוא זוקף לזכותו. "פעם שאלו בטלוויזיה את הגששים מאיפה הגיע השם 'גבעת חלפון אינה עונה'. הם אמרו שזה על שם איזה מערכון, אבל השם בכלל הומצא כשאני ואסי ישבנו יום אחד במסעדת פועלים בגבעתיים. לבעל המסעדה קראו חלפון, ואנחנו אהבנו מאוד לאכול אצלו. באותו יום ישבנו שם, חיפשנו שם לסרט, וכל הזמן היה לנו בראש 'גבעה 24 אינה עונה' (סרט ישראלי שהופק כ-20 שנה קודם לכן, נ"א). ואז אמרתי לאסי: 'אתה יודע מה, במקום גבעה 24 אינה עונה, בוא ננציח את חלפון, נקרא לזה 'גבעת חלפון אינה עונה' וזהו".

שני מספר שהסכים לשלם לשלושת הגששים שכר גבוה על השתתפותם בסרט - 50 אלף דולר - כדי למנוע את מעורבותו בהפקה של מפיקם, אברהם דשא פשנל ("לא סמכתי עליו בענייני קולנוע"). שכר זה היה אחד הגורמים לתקציבו הגדול יחסית של הסרט ("משהו כמו 300 אלף דולר"). שני מספר כי דחק בדיין להוסיף לסרט עוד דמויות ("עם כל הכבוד לגששים, אתה לא יכול לבנות עליהם לבד סרט"), וכך הצטרפו טוביה צפיר, אושיק לוי וניצה שאול. "אבל הרגשתי שעדיין חסר משהו. היתרון של אסי, שהוא היה פתוח לשינויים מהירים, היה לו כישרון אלתור אדיר. למשל, יום אחד הלכתי לתיאטרון ליד מלון דן וראיתי שם על הבמה את מיקי קם וחנה לסלאו. הן שרו ורקדו, לא היו מוכרות עדיין, אבל אמרתי לאסי 'לך תראה אותן, לדעתי הן ימצאו חן בעיניך'. ואז הוא באמת בנה להן תפקידים והוסיף אותם לתסריט הקיים".

לפי שני, האלתורים נמשכו גם כשנדמה היה שהעבודה על הסרט נגמרה. "בהתחלה, הסרט נגמר בסצינה שבה פורץ נפט מהאדמה. ישבנו אצלי בבית, הרגשנו שהסוף לא מספיק חזק, אבל העותקים כבר היו בבתי הקולנוע. זה היה שבועיים לפני העלייה למסכים, ואני אמרתי לאסי, 'אולי תוסיף עוד משהו מצחיק לסוף, שיהיה יותר מעניין'. אסי שאל איך נספיק ואני אמרתי לו, 'נמצא פתרון, מה אכפת לך, זה הכסף שלי'. ואז הוא יצא לצלם את הקטע המצחיק עם עגלת הנפט, שלחתי את עובדי המעבדה להדביק את התוספת לעותקים שכבר חיכו בבתי הקולנוע, וכולם הסכימו שזה שיפר את הסרט בהרבה".

שיטפון של אריות

מתוך "עזית הכלבה הצנחנית"
אל עסקי הקולנוע נכנס שני בשנות ה-60, לאחר שעבד עם משקיעים בסרטים. "הייתי עורך דין, היה לי כסף, ייעצתי למשקיעים בקולנוע ובסוף החלטתי להשקיע בעצמי בסרטים", הוא מסביר. שני היה לשותף בשלושה סרטים של קישון - "ארבינקא" (1967), "תעלת בלאומילך" (1969) ו"השוטר אזולאי" (1971). "מפני ששימשתי כעורך דין שלו, בסרטים האלה לא יכולתי לשים את השם שלי כמפיק, אבל הייתי אחראי על כל עניין המימון", הוא מסביר.

את סרטו הראשון בנפרד מקישון, "עזית הכלבה הצנחנית", הפיק ב-1971 ואז גם קנה את אולפני גבע, שעם הזמן שונה שמם לאולפני ברקי פטה המפריס, ולצדם פעלה מעבדת הפילם היחידה בארץ. שני ניהל את האולפנים והמעבדה ובינתיים המשיך להפיק סרטים, ובהם "הגן" (1977) ו"אלכס חולה אהבה" (1986).

אחרי כ-20 שנה של עשיית סרטים, שני החליט לפרוש. כשהוא מסביר היום את ההחלטה, הוא מזכיר שניים מעמיתיו באותם ימים, מנחם גולן ויורם גלובוס. "ראיתי איך המאניה של הקולנוע פגעה בהם", הוא אומר. "יש בקולנוע הרבה עניין של אגו, והוא מעביר אנשים על דעתם. זה מה שקרה למנחם ויורם. הם לא הסתפקו בסרטי אקשן, רצו לעשות סרטי איכות, וזה אכל להם את הכסף".

צמד נוסף שהשפיע על החלטתו היו השחקנית ההוליוודית טיפי הדרן ("הציפורים") ובעלה, המפיק נואל מרשל. שני הכיר אותם דרך מלאני גריפית, בתה של הדרן, ששיחקה בסרטו "הגן". "הייתי במשך שנים בן בית בבית המפואר שלהם. מרשל היה מפיק מצליח, אבל אז נכנס לו לראש שהוא רוצה לביים. הוא עשה איזה סרט עם אריות, הוציא עליו כ-10 מיליון דולר, ואז היה שיטפון גדול בלוס אנג'לס. הסט כולו נשטף, האריות נסחפו לעיר, והמשטרה נאלצה להרוג את כולם. בסופו של דבר הסרט נכשל ומרשל הפסיד את כל כספו. הדרן והוא נפרדו, ושנה לאחר מכן הוא התאבד. הוא היה מפיק על, אז למה הוא היה צריך ללכת לביים? זה שוב עניין של אגו.

"אחרי שראיתי את ההסתבכות הזאת, גמרתי את העבודה על 'אלכס חולה אהבה' והחלטתי שאולי מפעם לפעם אשקיע בסרט, אבל שאני לא רוצה להתעסק בזה כמו פעם. אחרי שהייתי שותף ב-22 סרטים, פחדתי להסתבך. הרגשתי שזה עסק מסוכן, ושבגלל האגו אנשים מאבדים את השפיות הפיננסית. לא רציתי להגיע למצב כזה".

ב-1980 ייסד שני את רשת בתי הקולנוע לב, שפועלת לצד חברה להפצת סרטים, וכעבור כמה שנים הפקיד את מלאכת הניהול בידי אשתו נורית ובנו גיא ופרש לעסקי נדל"ן ושוק ההון. "התעייפתי", הוא אומר. "נסעתי 30 שנה לקאן. ברגע שגיליתי שזה מעניין את הבן שלי, לימדתי אותו כל מה שידעתי. אני עדיין נוסע לפסטיבלים מפעם לפעם, אבל כשאנחנו שם, אשתי עובדת, ואני מסתובב ורואה סרטים שמעניינים אותי, ולאו דווקא סרטים שאני חושב לקנות".

סיפור אקטואלי על תנועה מגונה

גל זייד ב"תנועה מגונה"
למרות פרישתו מעסקי הקולנוע, היה מי שהצליח לגרור את יצחק שני בשנים האחרונות למעורבות בשני סרטים שביים. לפני כשש שנים, כשעבד על הסרט הראשון בבימויו, "ג'ירפות", הזעיק צחי גראד את שני לעזרתו. "נכנסתי ל'ג'ירפות' כי הוא הסתכסך עם המפיק שלו וביקש שאעזור", מספר שני. "אני מכיר את צחי הרבה שנים. הוא אדם בלתי רגיל ואחד השחקנים המוכשרים בארץ. כשהוא נקלע לצרות, ישבתי אתו ועם החותן שלו וחשבנו מה לעשות. הכניסה שלי לסרט לא היתה השקעה כספית גדולה, אלא יותר קבלת אחריות על ההפקה. הקרנות רוצות תמיד שיהיה מפיק בעל ניסיון".

גם בסרטו השני של גראד, "תנועה מגונה" - שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל הקולנוע האחרון בחיפה ועולה היום לאקרנים - אייש שני את כס המפיק. הסרט מתאר שבוע בחייו של מיכאל קליינהאוס (גל זייד), שנקלע לסכסוך נהגים בעקבות תנועה מגונה שאשתו (קרן מור) מפנה לנהג אחר. הנהג מגיב באלימות, וכל ניסיונותיו של קליינהאוס לטפל בעניין באמצעות הרשויות המוסמכות עולים בתוהו. "הרעיון של הסרט מצא חן בעיני", אומר שני, "בעיני הסיפור מאוד אקטואלי".

הוא מספר כי הזדהה עם חוסר האונים של קליינהאוס: לפני כמה שנים פנה למשטרה וביקש את עזרתה בהתמודדות עם אדם שפלש לחנות שלו ביפו. המשטרה, לדבריו, סירבה לטפל בפולש והמליצה לו על הליך משפטי ממושך. "לעומת זאת, אני משחק טניס עם חברים, ויש שם איזו סככה מחורבנת שעושה לנו בקיץ קצת צל. אבל מכיוון שהיא נבנתה בלי רישיון, הפקחים של העירייה רוצים להרוס את זה מיד, כי זה מפריע להם. זה עוילם גוילם, ולכן אני מזדהה עם הסרט".



יצחק (איז'ו) שני: "יש בקולנוע הרבה עניין של אגו, והוא מעביר אנשים על דעתם. זה מה שקרה למנחם גולן ויורם גלובוס"


"הגשש החיוור" מתוך "גבעת חלפון אינה עונה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו