חידה חקוקה בעור

"אני מביט בגבריות מבפנים, אבל גם מבחוץ", אומר מיכאל גלוזמן, העומד להתמנות לראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. בספרו החדש הוא מציג את הגוף היהודי הגברי כציר עלילתי שסביבו נעה הספרות העברית

שירי לב-ארי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירי לב-ארי

"הספר הזה מן הסתם לא היה יכול להיכתב בידי סטרייט", אומר מיכאל גלוזמן, "גבריות זה נושא שעסקתי בו הרבה ביני לבין עצמי בשנים שבהן התעצבה הזהות שלי. כשאתה נער ואתה מבין שאתה הומו, האסוציאציה התרבותית המיידית היא שהגבריות שלך פגומה. שאתה לא גבר. זה עורר אותי לחשוב על מה זאת בעצם גבריות".

גלוזמן, פרופסור לספרות ומרצה פופולרי בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, מוציא לאור ספר חדש, "הגוף הציוני, לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה". הספר בוחן את ההיסטוריה של הספרות העברית דרך הגוף הגברי - הגלותי והציוני.

בספר, שרואה אור בסדרת "מגדרים" של הקיבוץ המאוחד, מציג גלוזמן את הגוף היהודי הגברי כציר עלילתי שסביבו נעה הספרות העברית. לדבריו, עליית הלאומיות היהודית בסוף המאה ה-19 והתגבשות הציונות הולידו גם את השאיפה ליצור את דמות היהודי החדש, שניחן בכוח ובחוזק גופני, להבדיל מהיהודי הגלותי הישן, שגופו נתפש כחלש ופגום.

על פי גלוזמן, הספרות העברית שיקפה בדרכים שונות את הגבריות הגלותית הפגומה ואת הניסיון לבנות גבריות חדשה, ציונית. בספר הוא מפרש טקסטים של הרצל, ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ברנר, משה שמיר, יהושע קנז, דויד גרוסמן ואתגר קרת. הוא בוחן שם דווקא רגעים של גבריות במשבר, של אמביוולנטיות.

באיזה מובן הספר הזה הוא "אוטוביוגרפיה מוסווית" שלו? "אני קורא את הספרות העברית דרך נושא שמעסיק אותי בחיי האישיים", הוא אומר. "הגבריות מבחינתי היא חידה חקוקה בעור. אני מביט בה גם מבפנים כי אני גבר, אבל גם מבחוץ כי אני תמיד מרגיש שאני לא לגמרי מבין אותה".

דוקטורט בטאי צ'י

גלוזמן, בן 45, הוא בן זוגו של השף ארז קומרובסקי זה 20 שנה. בספטמבר האחרון עברו השניים להתגורר במצפה מתת שבגליל העליון. גלוזמן מתרגל יוגה שנים רבות ובשנים האחרונות גם מלמד יוגה. הוא מחלק את זמנו בין מתת לתל אביב.

הוא נולד בחיפה ב-1962 וגדל בהרצליה ובתל אביב. דוקטורט בספרות עשה בברקלי, שם הושפע מאוד מתפישות מגדריות וקוויריות בחקר הספרות. הוא לימד באוניברסיטת תל אביב, עזב ברעש גדול ב-97' לאוניברסיטת בן גוריון וחזר כעבור ארבע שנים לתל אביב, שוב בסערה. "אני אדם סוער", הוא אומר.

בעיניו, יש קשר ישיר בין המחקר הספרותי ליוגה. "כל החיים שלי עסקתי בפעילות גופנית", הוא מספר. "למדתי בארץ טאי צ'י והמשכתי בזה גם בברקלי. עשיתי את זה באותה רצינות שבה עשיתי את הדוקטורט. נמשכתי לפרקטיקות הגוף של המזרח, כי אין בהן דואליות של גוף-נפש, הן דווקא מציעות חיבור. התרבות המערבית מפצלת בין הגוף והנפש. תמיד חיפשתי דרכים להתגבר על הפיצול הזה, שעינה אותי נפשית. בעקבות פציעה התחלתי לעשות איינגר יוגה, ונכבשתי".

עבודת הדוקטורט שלו, ובעקבותיה ספרו הראשון, עסקו בפוליטיקה של הקאנון - איך נוצר הקאנון בספרות העברית. אחר כך ביקש גלוזמן לבדוק מה הנושא המרכזי שבו עוסק הקאנון העברי, וכך הגיע לקשר שבין גבריות ללאומיות.

ואז, ב-91', יצא לאור ספרו של דויד גרוסמן, "ספר הדקדוק הפנימי". "קראתי אותו והייתי מהופנט", אומר גלוזמן. "הבנתי שגיבור הספר, אהרן קליינפלד, הוא ילד שלא רוצה לגדול ולהיות גבר. קראתי את הספר כסירוב לציווי הציוני להיות בעל גוף. הדהים אותי איך תופשים את הגוף של אהרן, נער בן 12 שלא גדל, לא כבעיה פרטית, אלא ככתם על החברה כולה. עניין אותי להבין מה החברה מסמנת כגוף הנכון. היום אנחנו חיים בעידן פוסט-מודרני שהגוף בו מעוצב בניתוחים פלסטיים, במכוני כושר - לכולנו כמעט יש גוף מהונדס. אבל רציתי ללכת 100 שנה אחורה ולהסתכל על השיח שעיצב את הגוף היהודי".

למות באוהלה של תורה

התזה שלו השתנתה תוך כדי כתיבה. תחילה חשב כי סופרי הקאנון העבריים בוודאי מגויסים לשקף גוף ציוני חדש ושרירי, אבל לאט לאט הבין שלא כך הוא: "בתוך הספרות העברית הקאנונית היתה כבר מהתחלה אמביוולנטיות אדירה ביחס לדמות הזאת", הוא אומר. "אפילו היוצרים שרוממו את דמות היהודי החדש, הגברי, הלוחם, הרבה פעמים משכו את השטיח מתחת לרגליה של הדמות הזאת, לעגו לה, הצביעו על המחיר האדיר שכרוך בכינונה".

השינוי באידיאל הגברי, הוא אומר, היה פתאומי. "כשאברהם שלונסקי, למשל, עבד כחלוץ בעמק יזרעאל וסלל כבישים, הוא החביא את מחברת השירים שלו, כי זה עלול היה לפגוע בדימויו החלוצי. הוא כותב ביומן שלו שאסור לבכות בשיר, 'בכי הוא קיא הנפש'. זה מדהים, בסך הכל דור אחד ספרותי לפניו, הדמעה אצל ביאליק היתה כל כך מרכזית, דמעת האם שנכנסת לבצק והמשורר בולע אותה, והיא מקור שירתו. בסך הכל 20 שנה אחרי זה, שלונסקי רואה בדמעה קיא הנפש. זו טרנספורמציה תרבותית אדירה. השאלות האלה מפעפעות בתוך השיח עד היום".

נדמה שתסביך הנחיתות הגופנית נשאר אצל הישראלים גם היום, זה בא לידי ביטוי מיוחד בעולם הספורט הישראלי. כאילו משהו השתבש בדרך להגשמת השאיפה הלאומית.

"אנחנו לגמרי סכיזופרניים בנושא הזה: אנחנו גם מעצמת גרעין, במלחמה האחרונה החרבנו את שדה התעופה הבינלאומי של ביירות בלי הנד עפעף, אנחנו מפעילים כוח לא פרופורציוני ונהנים מזה, ועם זאת אנחנו מרגישים קורבנות חלשים. אנחנו רוב שיש לו כל הזמן תודעה של מיעוט. חלק מבעיות הזהות שלנו באמת לא נפתרו, והגופניות היא חלק מזה. נושא הכוח לא פתור אצלנו.

"ברור לי לחלוטין שהמשבר המתמשך של האוניברסיטאות הוא חלק מזה. יש פה בוז לאינטלקט, לכל מה שאינו יצרני.

הטרנד הזה קשור אמנם לתהליכים גלובליים של קפיטליזם דורסני, אבל בהקשר הישראלי הוא מתחבר גם לזרמים תת-קרקעיים, לאמביוולנטיות כלפי תלמידי חכמים. אני לא שותף לשנאת החרדים הרווחת כאן. לא שאני מת על החברה החרדית, אבל בשיח של השמאל הליברלי יש משהו אוטו-אנטישמי. אני בהחלט בעד שהחברה החרדית תהיה יותר יצרנית, אבל האידיאל של לשבת וללמוד תורה - אני מדבר על תלמידי החכמים האמיתיים - הוא מדהים בעיני, הלוואי על כל סטודנט במדעי הרוח. הישראליות סובלת מהאובדן המוחלט של התכונה הזאת של למות באוהלה של תורה".

אף פעם לא הייתי בארון

גלוזמן גדל בבית שבו להיות כמו כולם זו בושה. אמו, עובדת סוציאלית, פעילה בארגון "מחסום ווטש", נולדה באקוודור, אביו המנוח, שהיה מהנדס בניין, נולד בארגנטינה. שניהם נמנו עם השמאל הקומוניסטי. "זה היה בית שהתקיים בשוליים הפוליטיים", הוא מספר, "ההורים שלי היו אנשים לא קונוונציונליים. זה מאוד הקל עלי בחיים. הבנתי שאני הומו בשנות העשרה שלי, ובעצם אף פעם לא הייתי בארון. זה היה בסדר להיות אחר, וזו אפילו עמדה כמעט פריווילגית".

ולמרות העיסוק האינטנסיווי שלו בעמדות פוסט-ציוניות בספרות העברית, גלוזמן מגדיר את עמדתו הפוליטית - הפלא ופלא - דווקא כשמאל ציוני. "כשקוראים את ברנר, למשל, רואים שהביקורת שלו על הציונות הרבה יותר נוקבת מאשר של הרבה מהפוסט-ציונים היום, אבל הוא תפש את עצמו כחלק מהשיח הציוני. אני ביקורתי מאוד כלפי הרבה תופעות בציונות, אבל אני עדיין תופש את עצמי כחלק מהמחנה. אני חושב שגם יהודים זכאים להגדרה עצמית. עם זאת, לאומיות היא רגש מסוכן לפעמים".

בשנה הבאה עומד גלוזמן להתמנות לראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, ולהחליף את ראש החוג המיתולוגי, פרופ' מנחם פרי. התפקיד מאתגר אותו, למרות האילוצים התקציביים של הפקולטה. הוא מתכנן להקים כתב עת חדש של החוג וסדנאות שילוו מקרוב את הדוקטורנטים הצעירים.

עם זאת, הוא מודאג. "חונקים את מדעי הרוח", הוא אומר. "כשמרצה פורש לגמלאות ולא מביאים מישהו אחר במקומו - תחום שלם נמחק. אנחנו מדינה שמאבדת את עצמה לדעת מבחינה אינטלקטואלית, אנחנו לא יודעים לקלוט סגל צעיר באוניברסיטה. זה מאוד קשור לספר שלי. ערכים של רוח ולמדנות לא מוערכים עוד בתרבות הישראלית, הרבה יותר נחשב להיות גנרל מאשר פילוסוף. זה מאוד מצער, וזה בעיקר לא מוכיח את עצמו".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ