אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

עלילת "תנועה מגונה", סרטו השני של צחי גראד ("ג'ירפות"), מתרחשת בין שתי צפירות: זו שמציינת את יום השואה וזו שמושמעת בבוקר יום הזיכרון. הבחירה במסגרת הצורנית הזאת, שפירושה מיקומה של העלילה בשבוע הטעון ביותר מבחינה סימבולית מכל השבועות של השנה, מסמנת מיד שלסרטו של גראד יש יומרה שהיא הרבה מעבר לכמעט-אנקדוטה שעלילת הסרט מתעדת. המקרה המתואר בסרט נהפך מסיפור פרטי לסיפור מייצג, שעוסק בכמה מהסוגיות המציאותיות והסימבוליות המרכזיות המעסיקות את החברה הישראלית. זה מה שהופך את סרטו של גראד ליצירה שמעניין לצפות בה. חבל רק שהיומרה הזאת ממומשת באופן חלקי בלבד, ושבמשך כל הצפייה ב"תנועה מגונה" יש הרגשה שהנה הסרט מתקרב להיות היצירה שהוא מבקש להיות, אך הוא אינו מגיע לקו היעד הזה.

גבריות ישראלית במשבר היא נושא סרטו של גראד. הוא מתמקד במיכאל קליינהאוס (גל זייד), אב משפחה, שמחפש את דרכו בחיים. הוא מהנדס היי-טק לשעבר, שפרש מעבודתו, שואף להיות סופר, אך בינתיים נתון בשיתוק יצירתי שמבודד אותו בתוך משפחתו. כאשר מיכאל ואשתו תמר (קרן מור) נוסעים במכוניתם, תמר שולחת תנועה מגונה לנהג המכונית שמאחוריהם, שצפר להם בפראות - הנה, עוד צפירה המתקיימת במישור הפרטי והציבורי של הסרט, שמתאחדים. אותו נהג קורע מעליהם במכוניתו את דלת מכוניתם וכמעט פוגע בתמר. "סע אחריו! סע אחריו!" זועקת תמר, אך מיכאל מהסס, ומתוך ההיסוס הזה, שמטיל ספק בגבריותו, צומחת כל שאר עלילת הסרט.

הבעיה העיקרית המאפיינת את "תנועה מגונה", והיא הכשילה גם את "ג'ירפות", היא שנקודת המוצא של הסיפור מוצלחת יותר מהפיתוח שלה, שהוא מסורבל ולא פעם מאולץ. הסיפור מאוכלס בעלילות משנה ובדמויות מיותרות או שאינן מפותחות דיין - כגון ארקדיה (אניה בוקשטיין), המטפלת של דוד (טל גרושקה), בנם של מיכאל ותמר, שנקלעת למערכת יחסים עם חשמונאי, בן דודו של מיכאל, שהוא הדמות התמוהה והפחות מנומקת בסרט; מגלם אותו יעקב איילי, שכתב את התסריט של "תנועה מגונה" עם זייד.

בנוסף, הסרט אינו מגיע לתהומות הסחרור הדרמטי והרגשי שנדמה שהעלילה תובעת. במקום להתקדם ולהתעצם, יש הרגשה ש"תנועה מגונה", בעיקר בחלקו השני, מסתובב סביב עצמו, ופתרונותיו התסריטאיים אינם מוצלחים. כך בנוגע לפתרון התעלומה מי פגע במכוניתה של משפחת קליינהאוס ולשאלה מה יעשה מיכאל בעניין הפגיעה בגאוותו ומעמדו הגבריים. בשל כך העיסוק של הסרט במה שהיה צריך להיות הממד החשוב ביותר שלו - מערכות היחסים של מיכאל עם הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו, בעיקר אשתו ובנו - מוחמץ; והסרט חסר אותן דקויות אנושיות ופסיכולוגיות שהיו עשויות לרפד אותו ולהופכו ליצירה משמעותית.

יש ב"תנועה מגונה" סצינות טובות, אמירות מדויקות הנוגעות למקומו של האזרח הקטן במערכת הישראלית וכמה רפליקות מצוינות ואף מצחיקות (במיוחד אהבתי את תשובתה של שוטרת למיכאל, הזועף על כך שהמשטרה אינה מוכנה לטפל בתלונתו, ואומר לה: "אז בשביל מה יש משטרה!" "אתה באמת לא יודע בשביל מה יש משטרה?" היא שואלת אותו).

בכללותו, "תנועה מגונה" הוא יצירה שיש לה חשיבות בנוף הקולנועי הישראלי העכשווי, בעיקר בגלל מה שהיא מנסה לומר על המציאות הישראלית שבתוכה היא נוצרה, אך גם סרט שמחמיץ את ייעודו לומר משהו בעל נפח של ממש על אותה מציאות. מצד אחד, זייד, איילי וגראד מעמיסים על הסרט יותר מדי, בין שזו ההתייחסות ל"מיכאל קולהאס", הנובלה של היינריך פון קלייסט, ובין שזה השימוש בשם דרייפוס לזיהוי הנהג שפגע במיכאל ואשתו, שמגלם אשר צרפתי (ואם זה לא מספיק, הרי שמו העברי של אותו פושע הוא בן משה). מצד שני, דווקא העומס הזה מבליט את דלותו של הסרט ומלווה את הצפייה בו בתחושה של יומרה שאין לה כיסוי.

כמו ב"הביוגרפיה של בן", סרטו של דן וולמן שבו הופיע בתפקיד הראשי, מוכיח זייד ב"תנועה מגונה" את יכולתו כשחקן אופי. השילוב המתקיים בהופעתו בין משהו כמעט מחוק לאישיות אקסצנטרית, שאוצרת בתוכה מטען מאיים של אלימות מרומזת, מעניק לסרטו של גראד מרקם אנושי, שלעתים מכפר על החללים שהעלילה מותירה בו. אך הוא אינו מספיק כדי להפוך את "תנועה מגונה" ליותר מאשר סרט שמעורר עניין בהקשר החברתי והתרבותי שבתוכו נוצר. באותו הקשר בדיוק הוא גם מאכזב. _________________________________________________________

"תנועה מגונה". במאי: צחי גראד; תסריט: יעקב איילי, גל זייד; צילום: שי גולדמן; מוסיקה: קרני פוסטל, דודוש קלמס; עריכה: מוריס בן מיור; שחקנים: גל זייד, קרן מור, אשר צרפתי, יעקב איילי, טל גרושקה, אניה בוקשטיין, רבקה מיכאלי, מנשה נוי, ולדימיר פרידמן

לביקורות סרטים נוספות
הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ