יש מה להסתיר

"הסודות"

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

באחת הסצינות ב"הסודות", סרטו החדש של אבי נשר, נעמי (אניה בוקשטיין) ומישל (מיכל שטמלר), שתי גיבורות הסרט, לוקחות את אנוק (פאני ארדן), צרפתייה שבאה לגור בצפת, למקווה באישון לילה. זהו אחד מסדרה של טקסי התיקון ששתי הנשים הצעירות מעבירות את הצרפתייה, הרוצה לפגוש את אלוהיה בלב שקט ושלם.

אנוק מהססת לפני שהיא פושטת את בגדיה. לנעמי ומישל היא מספרת שפעם התגאתה בגופה, אך עם התבגרותה, וגם מסיבות נוספות, היא חוששת להציג אותו. הנאום החושפני העדין הזה מעמיד בפני במאי הסרט שתי אפשרויות הוגנות בלבד: לצלם את שלוש הנשים בעירום או להסתיר את עירומן של כל השלוש. נשר בחר באפשרות שלישית: הוא מצלם את שתי הנשים הצעירות בעירום, מעצב את גופן בעזרת האורות והצללים המאפיינים את האתר האקזוטי הלילי - התוצאה מזכירה סרטי פורנו "אמנותיים" נוסח אירופה - אך את עירומה של אנוק הוא מסתיר; היא מצולמת מכתפיה ומעלה בלבד.

המסר הוא שהבמאי מסכים עם טענתה של אנוק, שלנשים בגילה ובמצבה יש אמנם מה להסתיר. נשר מנצל כך את שתי השחקניות הצעירות, החושפות את גופן מול מצלמתו, וגם את השחקנית הוותיקה. הסצינה נעשית מכוערת.

קשה להתרגז

אין זה משנה אם הבחירה של נשר נבעה מסיבות חוץ-תסריטאיות; למשל, מהעובדה ששחקנית במעמדה של פאני ארדן לא תתפשט מול המצלמה. בימוי פירושו, בין השאר, להחליט את ההחלטות הנכונות בנסיבות הקיימות, ונשר מחליט יותר ויותר החלטות לא-נכונות, המקנות לסרטיו האחרונים - "סוף העולם שמאלה" ו"הסודות" - נופך בוטה וגס.

המחמאה העיקרית שאני מסוגל לחלוק ל"הסודות" היא שאני מעדיף את הסרט על "סוף העולם שמאלה". יש ב"הסודות" משהו כל כך גולמי ומוגבל, עד שקשה להתרגז בגינו, בניגוד לסרט הקודם. יותר מכל הוא מעורר תמיהה ואפילו צער, משום שהיו לו הנתונים להיות מוצלח יותר אבל התוצאה מביסה את עצמה מכל כיוון אפשרי.

יותר מכל יש תחושה של חוסר מודעות של הבמאי להשלכות של הבחירות התסריטאיות והצורניות שלו; לכך מתלווה הרצון למצוא חן, שמיתרגם לסוג של אופורטוניזם תמידי.

זה מתחיל בתיאור של העולם החרדי - שנהפך לאתר האקזוטי המועדף על יוצרים מקומיים, תופעה מצערת שיש לה השלכות בעייתיות ביותר - ונמשך בעיצוב הדמויות ובדרך המסורבלת שבה נשר מחבר בין שני מוקדי הסיפור העיקריים. אם בימוי פירושו גם העברה של מחשבה, רגש, ראיית עולם ועמדה בעזרת המיזנסצינה, העושה שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותו של הבמאי - הרי "הסודות" כושל במימוש כל היעדים האלה.

מה אומר השיעול

"הסודות", שאת תסריטו כתב נשר יחד עם הדר גלרון, מציג את סיפורה של נעמי, בת רב מכובד מבני ברק, שמאורסת למיכאל (גורי אלפי), אברך נחשב. אחרי מות אמה מבקשת נעמי מאביה (ספי ריבלין), שתמיד עודד אותה ללמוד, לאפשר לה לדחות את נישואיה ולשהות במשך שנה במדרשה לבנות בצפת. האב מסכים.

במדרשה מתאכסנת נעמי בחדר יחד עם עוד שלוש בנות, וביחד הארבע הן אוסף של סטריאוטיפים שמוכרים לנו מעשרות סרטי פנימייה וסדרות טלוויזיה: נעמי החכמה, מישל המרדנית, זיגי התככנית (דנה איבגי) ושיינה השמנה (טלי אורן). כמה מהקונפליקטים המתפרצים בין ארבע הבנות וגם בינן לבין הרבנית המנהלת את המדרשה (תיקי דיין), מוכרים לנו כבר מימי "הלהקה", סרטו הראשון של נשר.

זמן קצר אחרי בואן לצפת נעמי ומישל נעשות מעורבות בסיפורה של אותה צרפתייה מסתורית; לא אחשוף כאן את סודה, אך אומר רק שבאחת הסצינות הראשונות שבהן היא נראית, היא משתעלת קלות, ובקולנוע, בעיקר בסרטים מהסוג הזה, שיעול, אפילו הקל ביותר, תמיד מבשר רעות.

בערך באמצע הסרט מתפרץ הרומן בין נעמי למישל, סיפורה של אנוק נדחק לשוליים, ו"הסודות" נהפך למלודרמה רומנטית על אהבה נכזבת בנסיבות בלתי אפשריות. בין שני הסיפורים אמור לחבר נושא משותף, "אהבה גדולה", אך הטיפול בו אינו מעמיק יותר מזה שיימצא ברומן רומנטי לבני הנעורים. סצינת הסקס המרכזית בסרט, בין שתי הגיבורות שלו, מבוימת בצורה כה תמוהה מבחינה סגנונית, עד שהתוצאה מתעצבת כמצטנעת לכאורה וגסה למעשה.

איפה השיר

וישנה צפת, אטרקטיווית להפליא, שמצולמת לעתים כאילו היא אתר של סרט אימים אקספרסיוניסטי ולעתים כמו זירה של סרט מוסיקלי שמתכוון לפרוץ לתוכה. בשוט המצחיק ביותר בסרט, מצחיק שלא במתכוון, נראים כליזמר (אדיר מילר) ואמו (רבקה מיכאלי) מנגנים יחד בדירתם מול חלון פתוח, כאילו היה זה רגע מסרט מוסיקלי של אם-ג'י-אם משנות ה-50.

מילר, שמופיע כאן בתפקיד קטן אך משמעותי, מתגלה בסרט כשחקן סימפטי ביותר (חבל רק שנשר מאלץ אותו להשתתף בסצינת סלפסטיק פתאומית ומביכה, שבה מפת שולחן במסעדה נתקעת בחנות מכנסיו; אבל נשר, כפי שיש לו משיכה לסצינות לסביות, כך גם יש לו אהדה לסצינות קומיות שבהן מעורב האיבר הגברי החבוי במכנסיים; ב"סוף העולם שמאלה" היתה דמות של גבר צעיר שאינו יכול לדבר עם אשה מבלי לקבל זקפה). לעומתו, רבקה מיכאלי, עם כל אהדתי לה, אינה יכולה שלא להיראות בסצינות הספורות שבהן היא מופיעה בסרטו של נשר כאילו הגיחה לתוכו היישר מ"ניקוי ראש".

בכלל, אין ב"הסודות" מפגני משחק מרשימים במיוחד; אבל יש בו הופעה אחת גרועה במיוחד. נזקקנו כנראה לאבי נשר כדי שיוכיח לנו כי גם שחקנית נפלאה כמו פאני ארדן יכולה לשחק רע מאוד. אם זהו הישג, הרי "הסודות" יכול לרשום לעצמו לפחות הישג אחד.

סיפור התבגרותה ואולי גם השתחררותה של נעמי יכול היה לשמש בסיס לסרט מספק, גם אם הדיון בנושא הזה הוא בנאלי למדי והמיקום שלו בעולם החרדי הופך את הטיפול בו לסכמטי וקל מדי. אבל המרקחת הקולנועית, התמוהה במקרה הטוב והמביכה רוב הזמן, שרקח אבי נשר אינה הסרט הזה.

לביקורות סרטים נוספות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ