משאת נפש ורקוויאם

הוא יכול היה להיות פאסבינדר שלנו; הוא יכול היה להיות אלמודובר שלנו; והוא יכול היה להיות גם יוצר ייחודי לחלוטין, שסרטיו היו מעשירים את הקולנוע הישראלי בעדינותם ובאכזריותם. מארז ובו כל סרטיו של עמוס גוטמן יוצא לאור

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

ככל שהשנים חולפות, כך חסרונו של הבמאי עמוס גוטמן בנוף הקולנועי הישראלי הולך וגדל. ארבעת סרטיו הארוכים של גוטמן, שנולד בהונגריה ב-1954 ומת ב-1993, אינם זרים לשוחרי הקולנוע המקומיים; בין השאר, הם משודרים מפעם לפעם בערוצי הטלוויזיה. אולם, כעת ניתנת לנו ההזדמנות לצפות ביצירתו של גוטמן בשלמותה בעזרת מארז מוקפד ונאה, שיצא לאור בהפקת האוזן השלישית.

הוא כולל לא רק את ארבעת הסרטים הארוכים שגוטמן הספיק לביים בחייו הקצרים - "נגוע" מ-1983, "בר 51" מ-1985, "חימו מלך ירושלים" מ-1987 ו"חסד מופלא" מ-1992 - אלא גם את שלושת הסרטים הקצרים שביים עוד לפני סרטו העלילתי הארוך הראשון. אלה הם "פרמיירות חוזרות" מ-1976 (שביים במסגרת לימודיו במגמה לקולנוע בבית הספר בית צבי), "מקום בטוח" מ-1977 ו"נגוע" מ-1981 (שנושא אמנם אותו שם כמו סרטו הארוך הראשון ויש לו קווי דמיון סגנוניים לאותו סרט, אך עלילתו שונה; מכירי יצירתו של גוטמן נוהגים לקרוא לו "נגוע הקצר").

התוספות הכלולות במארז, המורכב מחמישה דיסקים, כוללות את סרטו התיעודי של רן קוצר "עמוס גוטמן במאי קולנוע" מ-1997 וגם סרטונים קצרים, אף הם בבימויו של קוצר, שנעשו למען המארז הנוכחי, המספקים רקע היסטורי לכל אחד מסרטיו של גוטמן.

פרידה מאפשרויות חדשות

צפייה מחדש בשבעת סרטיו הקצרים והארוכים כאחד של גוטמן מגלה עד כמה היתה ליצירתו מראשיתה ועד סופה אחידות תמטית וצורנית. היא גם חושפת שכישרונו היה נוכח כבר, חזיתי וצלול, בסרטיו הראשונים, אך גם שהכישרון הזה הלך והבשיל עם השנים, ושלקראת סוף חייו הוא ביים לא רק את סרטו הטוב והשלם ביותר, "חסד מופלא", אלא שזהו גם אחד הסרטים היפים, השלמים, העדינים והמרגשים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי כולו.

צפייה מחדש ב"חסד מופלא" משדרת בעוצמה גדולה מתמיד את התחושה שגוטמן ניצב באותו זמן על סף היותו אחד מבמאי הקולנוע הגדולים ביותר שלנו; אך המחלה והמוות קטעו את ההבטחה הזאת. על הסרט שורה תחושה של התחלה, אך גם של סוף. הוא נושא בשורה של אפשרויות חדשות, אך גם מציע פרידה מהן; הוא קולנוע כמשאת נפש וכרקוויאם.

אחת הדרכים המקובלות להתייחס ליצירתו של גוטמן, והיא מבוטאת גם בדברי המרואיינים בסרטונים, היא לומר שחשיבותו נובעת מכך שהוא הביא לקולנוע הישראלי, כבר לפני כמעט שלושה עשורים, את קולו של האחר, את קולם של השוליים; קול פרובוקטיווי ונועז לא רק בהקשר של הקולנוע הישראלי באותן שנים אלא בהקשרן של החברה והתרבות הישראליות בכללותן. זה נכון, וזה לא מעט, כמובן; אך אם זה היה הכל, חשיבותו של גוטמן לא היתה גדולה כל כך. הבשורה הכלולה בסרטיו נובעת מכך שה"אחרות" שהוא ייצג ביצירתו באה לידי ביטוי לא רק בעלילות הסרטים ובנושאים שבהם עסקו, אלא גם בצורתם ובסגנונם.

גוטמן היה אחד היוצרים הספורים בקולנוע הישראלי, בוודאי בתקופתו, שעסק בשאלות של צורה ותוכן; בניגוד לבמאים אחרים שמאז מותו של גוטמן ביקשו אף הם להביא את קולם של האחרים אל תוך הקולנוע הישראלי, ובהם גם את הקול ההומוסקסואלי, גוטמן בסרטיו לא ניסה להחדיר את הקול הזה אל תוך המיינסטרים, אלא ניסה לייצר לו הוויה קולנועית שונה, הפועלת בצד המיינסטרים ולעתים גם חותרת נגדו. רק כך יכול היה הקול הזה להתהוות לאלטרנטיווה, והדיון במהות ובמקום של האחר - להיהפך למשמעותי באמת.

מלנכוליה וערגה

מהבחינה הזאת, ייתכן שסרטו הרדיקלי ביותר של גוטמן היה "חימו מלך ירושלים", ששילב בין מלחמת העצמאות לעשייה קולנועית בסגנון הוליוודי מוקצן. אין עוד סרט ישראלי שבו העיסוק במיתוסים ישראליים גבריים התנגש באופן חזיתי כל כך באחר; וגם אם התוצאה לא היתה שלמה - ואיך היא יכלה להיות בנסיבות הפוליטיות, החברתיות והתרבותיות שבהן נוצרה - זהו סרט, שכמו יצירתו של גוטמן כולה, ערכו והעניין שהוא מעורר רק גוברים עם השנים.

צפייה בסרטיו של גוטמן מגלה עד כמה הוא הבין כבר אז כיצד המרכז והשוליים מתנגשים לא רק בהוויה הישראלית כולה, אלא גם בקולנוע עצמו. בסרטון המתלווה ל"נגוע" מזכיר מבקר הקולנוע נחמן אינגבר, שהיה מורו, את ההשפעה שהיתה ליצירתו של פדריקו פליני על סרטיו של גוטמן, בעיקר הראשונים. זה נכון, אך ההתבוננות מחדש ביצירתו מגלה גם מכלול השפעות נוספות, ובהן זו של הקולנוע האוונגרדי האמריקאי, בעיקר סרטיו של הבמאי קנת אנגר. נוסף לכך, קיימת בהם כמובן ההשפעה של הקולנוע הקלאסי, אף יותר מכך ההבנה והאהבה שלו לקולנוע הזה, שמבוטאות בסרטיו לעתים באופן אירוני ואפילו מריר, ולפעמים בדרך הספוגה במלנכוליה וערגה.

גוטמן יכול היה להיות פאסבינדר שלנו; הוא יכול היה להיות אלמודובר שלנו; ובו בזמן הוא יכול היה להיות גם יוצר ייחודי לחלוטין, שסרטיו היו מעשירים את הקולנוע הישראלי בעדינותם ואכזריותם כאחת.

שיעור במצוקה

דרכו של גוטמן אל הקולנוע ובתוכו לא היתה קלה; את "חסד מופלא", סרטו האחרון, ביים אחרי חמש שנים של שתיקה שנכפתה עליו בעקבות הכישלון של "חימו מלך ירושלים". כמה מהסרטים הישראליים הטובים ביותר צמחו מתוך מצוקה דומה - "יומן" של דוד פרלוב, "נועה בת 17" של יצחק צפל ישורון - וכל אחד מהיוצרים האלה עשו בה שימוש בדרכם וסגנונם. גם זהו שיעור הכלול במורשתו הקולנועית של גוטמן.

הצפייה המרוכזת ביצירתו המלאה של גוטמן, שהמארז הנוכחי מספקת, מוכיחה שיש עוד הרבה מה לחקור ביצירתו של גוטמן ועוד הרבה מה ללמוד ממנה. מבחינת האופן שבו הקולנוע של גוטמן ייצג על הבד דמויות של גברים ונשים, הומואים וסטרייטים, ישראלים ופלשתינאים, אמהות נוכחות ואבות נעדרים - לא היתה לו מקבילה בתולדות הקולנוע הישראלי. בסרטיו תיאר גוטמן מציאות חברתית, תרבותית ומינית נזילה ומעורערת; יותר מכל שידר הקולנוע שלו תחושה של תלישות וגלות מתמדת, גלות רגשית בעיקרה, שבתוכה היוצר עצמו ניצב כגיבור מרכזי. המארז הכולל את שבעת סרטיו מביא את גוטמן מהגלות הזאת אל מרכזם של החברה, התרבות והקולנוע הישראליים, ואלה בהחלט נזקקים לו.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ