טווח התנועה של האמנות

המסקנה מביקור בתערוכת הגמר בבצלאל - אף על פי שאין זה מחזור עתיר כוכבים, זהו מחזור מבטיח שיהיה מרתק לעקוב אחריו

סמדר שפי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

התערוכה של בוגרי בצלאל גדולה מאוד, וביקור יסודי בכל המחלקות מחייב לפחות יומיים. השאלה המרכזית שעולה בסיור היא שאלת החלוקה בין המחלקות, שנדמית - לפחות בתחומי האמנות, הווידיאו, הצילום והעיצוב הקרמי - מלאכותית.

יותר משהיא טובה, תערוכת בוגרי המחלקה לאמנות מגוונת ומשקפת שינוי או לפחות תזוזה בשדה התרבותי. המחזור הנוכחי הטרוגני ממחזורים שקדמו לו ואינו מעין גרסה ישראלית של ואספ אמריקאי כבעבר. נוכחותם של מי שפעם היו יוצאי דופן בולטת; בוגרים דתיים, עולים חדשים ותושבי התנחלויות. גם נוכחותם של בוגרים שהגיעו למחלקה במסגרת חילופי סטודנטים תורמת לתחושת הפתיחות התרבותית, אף כי עדיין בולט העדרם של ישראלים ממוצא אתיופי וישראלים מוסלמים.

נראה שהשינוי הזה אינו מתוכנן ומחושב, אלא תהליך שהתפתח באופן טבעי. תפקידה של אקדמיה לאמנות אינו לשקף באופן מאוזן את מבנה החברה והמחויבות שלה היא למצוינות בתחום האמנות, ובכל זאת - הרחבת המעגל רק מגבירה את הסיכוי למצוינות הזאת.

אף על פי שאין זה מחזור עתיר כוכבים (אם כי יש עבודות שסביר שימצאו את דרכן לגלריות ואולי למוזיאונים בחודשים הקרובים), הרי זהו מחזור מבטיח שיהיה מרתק לעקוב אחריו. עוד אפיון כללי, אחד המעטים שבנמצא, הוא העדר תחושה של שביעות רצון עצמית וניסיון כן להבין את טווח התנועה המחשבתי שאמנות מאפשרת. ראש המחלקה לאמנות, עדו בר-אל, אומר שלא היתה התערבות של אוצרי התערוכה בבחירת העבודות, ובכמה מקרים חבל שכך. דווקא הסרת כמה עבודות היתה מחזקת עבודות אחרות.

מזרקת מיץ פטל

הממותה של טמיר ליכנטברג היא מיצב שמביטים בו דרך חלון המשקיף עליו מחדר גבוה (שאפשר גם להיכנס אליו), מה שמזכיר ביקור בגן חיות. ממותות, שהאדם הקדמון צייר במערות במקומות שונים, הן מהדימויים האמנותיים המוקדמים בעולם. כמו הדינוזאורים, הממותה מסמלת בתפישה הקולקטיווית בראשיתיות ועידן קדמון שאינו ממוקד בזמן היסטורי ספציפי. ליכנטנברג יצר ממותה כלואה בודדה (בעוד שממותות חיו בעדרים) העשויה מתכולת ביתו. העבודה הענקית היא מערכת של בלמים ואיזונים בין ארונות, כוסות, בגדים, מנורות ופרטים קטנים וגדולים שקשורים או מודבקים זה לזה. הקשת האסתטית שהעבודה מתייחסת אליה נעה אי שם בין נאם ג'ון פייק הקוריאני לבין טרייסי אמין הבריטית, עירוב של ביוגרפיה, חפצים וביקורת מרוככת על תרבות הצריכה. החיה המאיימת נהפכת לפגיעה ובלתי מזיקה כשהיא כלואה ומבודדת.

בעבודות של שני האמנים האלה יש תחושה של רוחב, שפע ובארוק, שניכרת גם בעבודות אחרות; החל בטונדו (תבנית עגולה) של חסידי ברסלב מרקדים על מכוניות, בעבודה של פורת סלומון, ועד לעבודת וידיאו של טניה בובנוב. סלומון אימץ את הטונדו (ששימשה בדרך כלל לתיאור סצינות שמימיות בכנסיות) לציור נושא יהודי עכשווי מובהק, שאינני זוכרת דימוי אמנותי אחר שלו. בעבודה מעניינת נוספת גילח סלומון את השיער שעל בטנו ויצר תווי פנים אנושיים, כמין מטפחת ורוניקה, נושא נוצרי מובהק של התגלות פניו של ישו על מטפחת שהושיטה לו אשה לניגוב זיעתו בהולכו בוויה דולורוזה.

טניה בובנוב יצרה סרט שבו היא מספרת אגדה על אהבת שני עצים שנקטעת בכריתת העץ הנקבי ועל נקמת העץ הזכרי. הדימויים שלה עשירים, נוצריים-פגאניים ומרתקים מאוד. סוג אחר של בארוק יש במיצב הווידיאו המהפנט של אלהם רוקני, אמנית שמתארת חלום-סיוט על שליטה, תאווה ומיניות לצד אמפתיה והכרה בפער בין המציאות לחלום. היא מנגידה סצנות שצולמו בעושר צורני מרשים עם צילום שנראה כמעט כמו צילום סטיל של דרדר בנוף מדברי וצילומי שני אנשים מבוגרים (הוריה) הדומעים בשקט.

מבין עבודותיהם של בוגרים נוספים, מעניינים במיוחד הציורים המופשטים של הילי גרינפלד, המציירת עבודות גדולות שנצמדות לפינות חדרים, לקירות וגם לרצפה ולמעשה מתפרשות לעתים על כמה משטחים. השינוי בפורמט שמפר את תוואי העבודה מציע אפשרויות קריאה חדשות ויוצר מתח בין הציור למרחב שבו הוא נתון.

עוד אמנים בולטים במחלקה לאמנות הם אווה אלתר, סטודנטית מגרמניה שיצרה עבודות מעודנות מניילון; רפאל סלם, שיצר פרפרי נייר הממוסגרים כבחדר פלאות, וערן נוה שיצר זר שושנים שמרוססות כל כמה דקות באופן אוטומטי בספריי ריח ובספריי צבע.

מסתרי הצמחים

ואילו תערוכת המחלקה לצילום מאכזבת. יש בה חזרה כמעט אין-סופית על הנוסחה של ציור אוטוביוגרפי משפחתי, שלא תמיד מעניין את מי שאינו בן המשפחה או הקבוצה המצולמת, וכמובן שורת דיוקנאות שכנראה אמורים להיות הרי משמעות.

בולטות לטובה העבודות היפהפיות של ענת וקנין-אפלבאום, שיצרה חדר שאסור לוותר עליו בביקור בתערוכה. בין עבודותיה תצלומי צמחים מקסימים, מסתוריים וחדורי שקט, על התפר הדק שבין דממה נושמת לשלוות מוות. עוד בולט במחלקה גיא גולדנבלום, בתצלום נוף טעון פוליטית של מחנות פליטים בשטחים.

במחלקה לקרמיקה, שכבר כמה שנים יש בה הרגשה של התחדשות, בולט מיצב של יונתן תירוש-הכהן, הכולל מעין קירות בלוקים המסודרים כמעגל קווים שיוצאים מנקודה מרכזית ולצדם גווים היצוקים בזכוכית שחורה לצד משטחי בטון עגולים מחוספסים; אלה מזכירים במפתיע את העבודות שהציג עתר גבע בתערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל לפני כחודש.

עבודה מצוינת נוספת היא של שגב גורביץ, שיצר קיר עם יציקות פנים מפורצלן היוצרות דוגמה שנראית כטפט פרחוני ומופיעות גם על סמובר גדול. לצדם יצר אח שבמרכזה פנים מיציקות זהות, הפעם בשחור. באופן מעניין העבודה שלו על המנייריזם הבארוקי מתכתבת עם העבודות של טניה בובנוב, רפאל סלם ואלהם רוקני מהמחלקה לאמנות.

לביקורות תערוכות נוספות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ