בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כל כך זקופות, גופות יפות

האלבום השני של "הבילויים" הוא אוסף של עשר קריקטורות, רובן מעולות

תגובות

בשבוע שעבר "הבילויים" הפציעו פתאום באחת ממהדורות החדשות של ערוץ 1. ברגע הראשון היה נדמה שזאת טעות, אבל לא: באולפן ישבו שני אנשים צעירים עם זקנים - מי עוד נראה כך חוץ מנועם ענבר וימי ויסלר? הראיון היה כצפוי די מביך, בעיקר כשהשניים התפתלו לנוכח קטלוגה האוטומטי של "הבילויים" כלהקת מחאה. מצד שני, זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע לו את המהדורה היה מגיש יעקב אחימאיר ולא קרן נויבך.

למרות הרמת הגבה הראשונית - מה שני דיסידנטים כמו ענבר וויסלר עושים בתוכנית שמסמלת את הממלכתיות - ההזמנה של "הבילויים" לחדשות ערוץ 1 לא היתה מפתיעה. נדמה שחוץ מכלי תקשורת ימניים, כולם רצו לתת במה בשבוע האחרון ללהקה שבכל שורה שלה שוחטת עדר של פרות ציוניות. לא ש"הבילויים" זקוקים לאישור כלשהו מהממסד, אבל ההתעניינות התקשורתית רק איששה את צדקת דרכה האמנותית של הלהקה, שלפיה אם אתה חי במציאות קיצונית ורוצה להגיב עליה, אתה חייב לדבר בצורה קיצונית. סרקסזם מעודן לא יעבוד. תהיה גרוטסקי, מקאברי, פוגעני, סוריאליסטי, הזוי. למה לקריקטוריסטים מותר וליוצרי פופ אסור?

טנקים וננסי ברנדס

"שכול וכישלון", האלבום השני של "הבילויים", הוא אוסף של עשר קריקטורות, רובן מעולות. הדמויות שמופיעות בהן מוגזמות, העלילה בלתי סבירה, שום דבר אינו מציית לחוקי המציאות ודווקא משום כך נחשפות השכבות המודחקות והמוסתרות של המציאות הזאת.

ב"חיליק פורצלינה", למשל, "הבילויים" מלגלגים על המיליטריזם הישראלי, אבל הם לא מסתפקים בתיאור של אדם שמקבל זקפה רוחנית ממראה הטנקים בכיכר, אלא מוסיפים למצעד הצבאי גם "טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות... כל כך זקופות, גופות יפות". במציאות המעוותת שמתוארת בשיר אף אחד לא מתרגש מהגופות המוצגות לראווה. זה ברור מאליו: כשיש טנקים, יש גם גופות. כתיבה ריאליסטית ומהוגנת יותר לא היתה ממחישה בצורה כל כך יעילה את האמת הפשוטה והלא נעימה הזאת.

"חיליק פורצלינה" הוא דוגמה לשיר שהמהלך שלו פשוט יחסית, וכך גם "תנשב הרוח" - פנטסיה של שמאלנים עוכרי ישראל על סבא פלמ"חניק, שמרדים את נכדו הרך ומתוודה באוזניו על פשעי מלחמה נוראיים שעשה במלחמת השחרור ("לא עשינו את זה מרצון, זה היה המ"פ שאמר").

לצד השירים האלה, יש ב"שכול וכישלון" לא מעט שירים שקשה לעקוב אחרי ההשתלשלות שלהם; קריקטורות קיצוניות במיוחד, שנדמה לעתים כי "הבילויים" איבדו את השליטה עליהן באמצע הציור. לרובן אחראי ויסלר, הנפש האנרכיסטית האמיתית בלהקה. מה עושה שוש אלמוזלינו בתוך הכד שבו היא סגורה? ומה עושים ננסי ברנדס וחיים משה בשיר "שגר פגר"? ומה בכלל הסיפור של "שגר פגר" - זה שיר אהבה או שיר שנאה לבחורה? והאם ויסלר יודע להסביר מה פשר המשיכה שלו לדמויות נשכחות מהציבוריות הישראלית והטיפול האכזרי שלו בהן ("ונר זיכרון מהיום שרצחו את יצחק... מודעי", מתוך "שירו של האנץ")?

קברט ושירי מדורה

העמידה מול פסולת הדמויות והדימויים שנערמת בשיר כמו "שגר פגר" היתה יכולה להיות מבלבלת ומתסכלת, אבל בזכות המוסיקה הנהדרת - בשיר הזה כמו ברוב השירים ב"שכול וכישלון" - היא בעיקר מענגת.

"הבילויים" הם לא רק מוסיקאים טובים מאוד - הפסנתרנית מאיה דוניץ והכנר-נשפן יוני סילבר, שבאים מג'ז וממוסיקה מאולתרת, מעניקים לנגינה עומק, רגישות וניצוץ ממזרי; הם גם נוקטים שתי אסטרטגיות מוצלחות מאוד במוסיקה שלהם. הראשונה היא שימוש נרחב, אוהב ואירוני בעת ובעונה אחת, בהרבה סוגים של מוסיקה ישנה: שירי מדורה, מוסיקה רוסית, בלוז וקברט. האסטרטגיה השנייה היא הצמדה של פסקול שמח לטקסטים מדכאים. "הבילויים" לא המציאו את השילוב הזה, אבל הם מיישמים אותו בצורה מצוינת (הקרדיט על כך מגיע גם למפיק האלבום, תמיר מוסקט).

המחצית הראשונה של "שכול וכישלון", מ"באב אל ואד /38א'" ועד "תנשב הרוח", היא תענוג צרוף. אחר כך יש האטה מסוימת: "קלון ב-G7" הוא שיר קצת צפוי (שלומי שבן עושה בוב דילן יותר טוב מ"הבילויים") ו"עצות מאמא" מבהיר שתיאור של סיטואציה אינטימית הוא לא הצד החזק של ענבר וויסלר. "שירו של האנץ" כולל תפקידים נהדרים של כינור וקלרינט-בס (מתי לאחרונה שמעתם את הכלי הזה באלבום פופ ישראלי?), והאלבום שב ומתרומם לגבהים עם התפרצותה של המלודיה הבלקנית ההיסטרית והנפלאה של "שיר בחסות המועצה לפירות הדר".

"משהו כמו תה" הוא לא רק סיום מפואר בזכות עצמו, הוא גם מתכתב עם "באב אל ואד /38א'" שפותח את האלבום. ב"באב אל ואד" יש מטוס שצולל אל התרסקותו בעוד נוסעיו עסוקים בפופיק של עצמם ("להיות או לא להיות - זאת לא השאלה, השאלה היא - עוף או בקר?"). ב"משהו כמו תה" המטוס כבר התרסק אל תוך הים ועכשיו הוא שוקע במים, לאט אבל בטוח. עכשיו הנוסעים מבינים מה קורה, אבל כבר אין מה לעשות. "הכל מתפורר וקר ומר לכולנו בפה, אי אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה", שרה מקהלת הנוסעים בגרון ניחר ובמאמץ נואש לשמור על המוראל, אבל הפיצוצים האפוקליפטיים שנשמעים ברקע (ונשמעו גם ב"באב אל ואד") מבהירים שלעשרות הגופות שכבר נערמו בשירים הקודמים של "שכול וכישלון" יצטרפו במהרה עוד כמה מאות.

• • •
"שכול וכישלון" - "הבילויים". אן-אם-סי

לביקורות נוספות של דיסקים ישראליים



ימי ויסלר (מימין) ונועם ענבר, "הבילויים". פסקול שמח לטקסטים מדכאים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו