נירית אנדרמן
נירית אנדרמן

"אני חושב שאין דבר יותר פאתטי ממהפכן קירח. מהפכנות שייכת לנעורים", אומר הבמאי יקי יושע. "אצל רוב האמנים שמתבגרים מתרחש תהליך של התכנסות - תהליכי הנפש והחקר שלהם נעשים בוערים יותר מאשר מצבים חברתיים. כשמתחילים לשמוע את פסיעותיו של מלאך המוות, מתעסקים יותר עם עולם הרוח. עם זאת, זה לא בהכרח מצביע על חוסר אכפתיות".

יושע, בן 56, מתהדר גם היום באותה רעמת שיער מפוארת ומשקפיים עגולים, שלצד התכנים הפוליטיים והביקורת החברתית הנוקבת של סרטיו המוקדמים, הקנו לו בצעירותו תדמית של היפי מורד ובועט. את סרטו הארוך הראשון, "שלום, תפילת הדרך", הגדירה בזמנו לילי יודינסקי מ"מעריב" כ"סרט ההיפים הראשון ואולי גם האחרון שנעשה בארץ".

תלישות וחידלון

"צילמנו את הסרט ב-1972. הייתי בן 21 וההיפים עוד קצת בעטו אז. אם אני רוצה ואם לא, אני תוצר של שנות ה-60", מסביר יושע בפגישה בבית קפה תל-אביבי. "גדלתי בתל אביב, וזו היתה אז המציאות שלנו".

"שלום, תפילת הדרך" הופק כסרט עצמאי, ובגלל תקציבו הדל נמשכו הצילומים יותר משנה. "סרט ההיפים הראשון" לא הסתפק באהבה ופרחים, ועולות ממנו הביקורת וההתפכחות שהתעוררו בחברה הישראלית אחרי מלחמת יום כיפור, אף שצולם לפניה. יושע גילם בו צעיר העונה לשם הסמלי "שלום"; הוא מתקוטט עם שוטרים, כועס על הממסד ומנהל דיונים ארוכים עם חבריו על הצבא ועל הסכסוך הישראלי-הפלשתיני.

"הסרט הזה היה יותר אמירה פוליטית מאשר היפית", אומר יושע, "הוא דיבר על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור, כשפה היתה אופוריה, כאילו היינו האימפריה הרומית של המזרח התיכון. אז, כשדיין אמר 'עדיף שטחים בלי שלום משלום בלי שטחים', כולם מחאו לו כפיים. היינו אז ילדודס, וחיפשנו מי עוד שותף לתחושה שלנו שזו לא האמת. אני שמח להיות מהמעטים שחשבו כך כבר אז".

הבלורית כבר נשרה

היום, 34 שנה אחרי "שלום, תפילת הדרך", יושע עובד על סרט חדש, שייקרא "עוד אני הולך". לפני שבועיים הודיעה קרן הקולנוע הישראלי כי תתמוך בסרט, ויושע מספר כי התסריט מבוסס על ספר שכתב, שייצא לאור בעוד חודשיים באותו שם בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "הסרט הזה יהיה האח הבכור של 'שלום'. הוא יעקוב אחרי הגיבורים של 'שלום' דור אחד לאחר מכן ויציג את הצעירים המתחבטים במצב החברתי והפוליטי שהם חיים בו, כשהם מבוגרים יותר. הוא יעקוב אחר יפי הבלורית והתואר שבלוריתם כבר נשרה, שהתואר שלהם מפוקפק, ושהמקום שבו הם חיים - לא עלינו".

לפני כשבועיים התקיימה בסינמטק תל אביב הקרנה חגיגית של סרטו השני והמוערך "סוסעץ", לרגל 30 שנה להפקתו. שמוליק קראוס, שחגג יום הולדת 70 באותו אירוע, גילם בסרט אמן המסרב להתאים עצמו למסגרות של דור ההורים ולציפיות שתולה בו החברה הישראלית הפטריוטית של אותם ימים. יושע - שכתב, ביים והפיק את הסרט - הוזמן בשעתו להציגו בפסטיבל קאן. זה היה הסרט הישראלי הראשון אי פעם שהוזמן להשתתף במסגרת "שבועיים של במאים" של הפסטיבל.

גם סרטו השלישי, "העיט" (1981), הוצג בפסטיבל קאן. ואולם, בארץ הסרט הזה הפך את יושע ל"אויב העם", כדבריו. "העיט" מתח ביקורת נוקבת על מסחור ההנצחה שנועדה לשמר את זכרם של חללי מלחמות ישראל ועורר את זעמם של הורים שכולים. הם טענו כי הסרט פוגע ברגשותיהם ותבעו להסירו מהאקרנים. לדידם, הסרט חילל את קדושת המתים וניתץ את מיתוס הגבורה הצה"לי.

"היתה לי אז תחושה ששווה להגיד את הדברים האלה, שאולי זה יכול לשנות", מסביר יושע. "זה סרט שבסך הכל ניסה לעצור לרגע והתייחס לתפישה שרווחה אז, שאם אתה מת - אתה גיבור, ולכן אולי שווה למות".

אבל רבים בציבור הישראלי לא ראו את הדברים באותה צורה. המועצה לביקורת סרטים ומחזות הורתה לו לקצץ כמה קטעים מהסרט, סגן שר הביטחון פעל לביטול רישיון ההקרנה של "העיט", בג"ץ נדרש להכריע במחלוקת והעיתונים עקבו בעניין אחר המהומה. "תשע פעמים ניפצו לי את השמשות ברכב. זגג הרכב כבר הודיע לי שאין לו יותר חלונות בשבילי", מספר יושע.

בג"ץ פסק אז נגד יושע וקיבל את דרישת המועצה לביקורת סרטים ומחזות לקצץ 40 שניות מהסרט. כעת יושע מבהיר כי מעולם לא עשה זאת. "אחרי החלטת בג"ץ אמרתי זיבי, ולא חתכתי את הסרט", הוא מגלה. "באו כמה שוטרים לבית קולנוע בירושלים שבו הוקרן הסרט ולקחו את העותק. הודיעו לי שכדי לקבל אותו בחזרה אני צריך לשלם קנס. שילמתי חמש לירות ולקחתי את הסרט בחזרה".

סכסוך שלא נגמר

יושע עזב את גימנסיה הרצליה בסוף כיתה י' והחל לנגן בלהקת הקצב "המפלצות" (לצד הקולנוען יעקב גולדווסר). בתחילה הוא מנסה להתחמק מהשאלה אם שירת בצבא, אך לבסוף הוא מתרצה ומודה: "צה"ל החליט שינצח את המלחמה הבאה יותר בקלות בלעדי", הוא אומר.

במקום מדי החאקי, הוא עטה מכנסיים מתרחבים והחל לעבוד בחברת ההפקות של אברהם דשא (פשנל) ואורי זוהר. בתחילה שימש מנהל הצגה ב"תיאטרון העממי" שלהם, ואז לקחו אותו השניים לעבוד בסרטים. "הייתי היפי המחמד של פשנל ואורי זוהר", הוא אומר. מה בדיוק עשה על הסט הוא מתקשה לשחזר, אבל הוא בהחלט זוכר כיצד היו יושבים מאחורי הקלעים ו"מעשנים תותחים".

על אווירת האהבה החופשית וחדוות המהפכה בסרטיו הראשונים מעיב אותו סקסיזם שנוכח גם בסרטיו של זוהר. באחת הסצינות ב"העיט", למשל, נכנס גיבור הסרט למיטתה של בחורה וכופה עצמו עליה, למרות מחאתה, עד שלבסוף היא נעתרת לו. "אז לצבוט לבחורה בתחת היה כמו להגיד שלום", מצטדק יושע. "צריך לראות את זה בקונטקסט החברתי של אותה תקופה. ככה זה היה אז, ולא ישוב עוד לעולם".

אחרי "העיט" הוא ביים את "כביש ללא מוצא" (1982) ו"מכת שמש" (1984), ומאז נעלם לתקופה ארוכה מהנוף הקולנועי המקומי. הוא יצא לנסות את מזלו בהוליווד ונשאר שם תשע שנים. הוא נהנה לספר כיצד שון פן רצה לעשות אתו סרט וטוען שגם אורסון ולס רצה לככב בסרט שלו - אבל בסופו של דבר, שני שיתופי הפעולה האלה לא התממשו.

ולס, לדבריו, התלהב מתסריט שכתב לפי ספרו של יורם קניוק "אדם בן כלב". ואולם, הקשר הפורה בין הסופר לבמאי, שהוליד לפני כן את הסרטים "סוסעץ" ו"העיט" (שבו אף הופיע קניוק בתפקיד עצמו), עלה על שרטון ונהפך לסכסוך ממושך.

בשנות ה-80 התקוטטו השניים בבתי המשפט על זכויות ההסרטה של "אדם בן כלב", ולפני כמה חודשים, יותר מ-20 שנה לאחר פרוץ הסכסוך ביניהם, נודע כי פול שרדר עומד לביים גרסה הוליוודית של היצירה בכיכובם של ג'ף גולדבלום ווילם דפו. בעקבות זאת, התחדשה המריבה: יושע איים לתבוע את ההפקה על פגיעה בזכויותיו, הוא וקניוק חזרו להתקוטט מעל דפי העיתונים, ולבסוף הסדירו הצדדים את המחלוקת מחוץ לכותלי בית המשפט.

יושע חזר בסופו של דבר מארצות הברית כשבאמתחתו סרט אחד בלבד, "תגובה מינית" (1992), שנוצר ברוח המותחנים האירוטיים ההוליוודיים של אותה תקופה. מאז שובו לישראל הוא יצר שני סרטים עלילתיים בלבד - "שבזי" (1997) ו"קשר דם" (1998) - והתמקד ביצירת סדרות לטלוויזיה וסרטים תיעודיים.

לדבריו, הוא נהנה במיוחד מהעבודה על סדרת התעודה "שוטרים", שהתבססה על הסדרה האמריקאית "Cops" ושודרה בערוץ 2 בשנים 1999-2000. בסדרה זו הוא תיעד את פועלם של צוותי משטרה, התלווה אליהם למרדפים ועקב אחר משימותיהם. הבמאי, שבסרטו העלילתי הראשון התעמת עם שוטרים וראה בהם סמל לממסד המדכא, מעיד כי בזמן העבודה על הסדרה ראה אותם פתאום באור אחר. "הסדרה היתה מאוד דיכאונית, כל כך רחוקה מהדימוי של השוטרים. גיליתי שבעצם הם עושים עבודת קודש", אומר ההיפי שהתבגר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ