דיוקן השחקן כאינסטלטור

צלקות הן חומר גלם מצוין לשחקן, ולדברי רמי הויברגר יש לו כאלה בשפע. חוויותיו כפרוד טרי שימשו אותו כבמאי וכוכב ההצגה "מונוגמיה", אבל אם תשאלו אותו על איזו הפקה הוא עובד כעת, הוא יאמר: חיי

ציפי שוחט
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציפי שוחט

ברגע מסוים, בבית הקפה התל-אביבי, הגיחה פתאום אשה לעברנו, פנתה אל רמי הויברגר ובעיניים נוצצות אמרה לו: "אתה גדול, אתה גדול". הוא חייך בהנאה, הודה לה בנימוס, והיא התרחקה מרחק כמה שולחנות והמשיכה לעקוב אחריו. "למדתי לקבל מחמאות", אמר לי במבוכה מסוימת, "לוקח זמן לדעת לקבל מחמאות. זמן רב לא ידעתי, כי לא האמנתי שזה מגיע לי".

בכך לא תם מסע החיזורים אחריו בבית הקפה. זמן קצר אחר כך ניגשה אליו מפיקת טלוויזיה והסתודדה עמו על איזו תוכנית חדשה; ובמקום אחר בבית הקפה כבר המתין לו צוות טלוויזיה זר, כדי לראיין אותו על החיים בעיר תל אביב.

הויברגר נמצא בתקופה טובה בחייו. בגיל 48, הוא נראה מפויס יותר, שלו יותר, טוען שרוצה לחבק את עצמו. הוא התבגר מעט, שיער לבן מבצבץ לו, ומתנגש עם פני הילד שלו. רק מבט מקרוב יגלה דוק של מרירות שעוד נותר.

ערב קודם לכן הופיע בתיאטרון הבימה בהצגה "מונוגמיה" שכתבה הבריטית סטלה פילי והוא ביים. העלילה, העוסקת בזוגיות, פירוק בית ופרידה, כאילו נלקחה מחייו. באחרונה נפרד הויברגר מבת זוגו, מעצבת התאורה נועה לב, אחרי 21 שנים של חיים משותפים. במפתיע או שלא, שתי העלילות חברו להן יחד. "הבאתי את החיים שלי ושמתי אותם בתוך המחזה", הוא אומר, "סצינה של פרידה אני זוכר כילד וכהורה. יש לי את כל האספקטים להסתכל על זה. משברים משפחתיים זה דבר שאני מתמצא בו, ואני מנצל את הידע הזה כדי לביים הצגות".

איך זה עבד הפעם?

"הגעתי לחזרות יום לאחר הפרידה. זה היה משעשע לביים סצינות של פרידה וזוגיות, כי לא הייתי צריך לחשוב יותר מדי. ההסתגלות למחזה ולהצגה היתה בזמן אמת, כמו ההסתגלות לחיים החדשים. היתה אווירה מצוינת בחזרות. כי המחזה הביא את השחקנים לצורך לדבר על עצמם. וזה עבד כך: עושים סצינה ויוצאים לעשן סיגריה ומדברים על החיים שלנו. הרדיפה אחרי הנאות וסיפוקים שבמרכז המחזה, זה דבר כל כך מרכזי בחיים שלנו שזה גרם לכולם לדבר על זה".

מוזר שהשתעשעת לביים סצינות פרידה שבעצם מדברות עליך ועל חייך.

"פרידה זה דבר נורא, אבל היא חלק מהחיים של כולנו, וזו היתה חוויה נעימה שחלק מהעבודה עם השחקנים נבעה משיחות החולין בהפסקות. הבנתי את זה בתהליך העבודה ולכן הגדלתי בצורה יזומה את ההפסקות על חשבון החזרות עצמן".

הויברגר מגלם במחזה את דמותו של ניר, כתב טלוויזיה, שבורח מעצמו ומהבית כדי לתעד את הסבל בדארפור, ולבסוף מרסק 15 שנות נישואים ועוזב את אשתו ובתו המתבגרת לטובת אשה אחרת, שחקנית, שגם היא מפרקת את הזוגיות שלה. אלה הן דמויות שצועדות על מסלול בלתי הפיך בחיפוש אחר האושר. הויברגר מגדיר זאת כ"ריצת אמוק לכיוון האושר". מבחינתו הריצה הזאת היא של כולם, ולא רק במחזה: "זו ריצה חסרת פוקוס, ריצה בפול ספיד, אבל זו ריצה בחשכה מוחלטת ומאוד מהירה. ולכן זו גם מכה נוראה וכואבת. נופלים על הפרצוף וקמים ונופלים וממשיכים לרוץ. וזה נורא מה שקורה פה".

גם אתה, כמו ניר במחזה, נמצא בריצת אמוק אל עבר האושר?

"אני רץ בעיניים עצומות ולא נופל ולא חוטף מכות, כי אני פשוט מכיר את המקום הזה וזה מקום שמחזיר לי אהבה. אבל הדימוי הזה של הרץ אל עבר האושר נכון לגבי. גם לי וגם לחבריי אין יכולת לעצור, אפילו לא ברמה האינטלקטואלית, כי אנו חיים בעידן גוגליסטי כזה שתוך שנייה אתה מגיע למידע, או בן לילה אתה נהפך לאדם עמוק, לכן אי אפשר להפסיק לרוץ. הסקרנות גדולה, המידע עצום, התחושה היא שאושר על כל צורותיו מחכה לך בחוץ ואתה רץ. יש חוסר שקט, הרבה רעש, כאילו העלו את כפתור הווליום, ומה שהיה פעם דרגה 3 נהפך עכשיו לדרגה 0, ומתחת לזה יש רק חרדה".

ובתוך כל הכאוס הזה איך אתה מתפקד?

"הבית, המשפחה, הילדים - זה משהו שמפקס אותי מאז שהייתי ילד. גם אחרי הפרידה נשארתי עם הילדים. מגיל צעיר רציתי ילדים. כשחברות שלי נכנסו להריון ורצו לעשות הפלה אמרתי: אל תעשו, והן הסתכלו עלי כמו על משוגע. אני לכשעצמי ידעתי שרק כשיהיה לי ילד אוכל למלא את הבור שיש לי בבטן, את השריטה שנוצרה שם משחר ילדותי. ילדים מעולם לא היוו בעיה בשבילי. ואם יש דבר שלא מעייף אותי בעולם - זה הילדים. אני עובר את כל חבלי הלידה של כל אדם שעובר פרידה. כולם יכולים להירגע. בכיתי, ואני עדיין בוכה. אני בן אדם".

איש של ניגודים הוא רמי הויברגר. המשפחה היא בראש מעייניו ובה בעת הוא מביא לפירוקה. "לא היה לנו טוב", הוא מסביר, "היו הרבה שנים טובות וזה הגיע לסיום. זו בדרך כלל הסיבה שבגללה נפרדים. אני חושב שהאדם המערבי אינו מסוגל לקבל שזוגיות זה דבר זמני - עם התחלה, אמצע וסוף. זו עלייה וירידה ובסוף הירידה יש סוף".

"מונוגמיה" אינה חפה מבעיות, בהן בחירה לא נכונה של חלק מהשחקנים, דיקציה גרועה של מרביתם, אבל הויברגר מתגלה כבמאי מוכשר, שיש לו מה להגיד. אוסף הסצינות המתרחקות מריאליזם ובה בעת מתקרבות לריאליזם, מתארגן להצגה זורמת ובהחלט מעניינת הגורמת לך לחשוב על המרוץ הסיזיפי של הדמויות אחר האהבה המתעתעת. האם היא קיימת בכלל? ואולי אין זה מרוץ בכלל, אלא בריחה מהמוכר, מהידוע, מעצמך?

הויברגר: "במחזה כמו בחיים המחלה המרכזית זה חוסר אהבה עצמית. עוד בתקופת הרווקות שלי ראיתי שרוב האנשים לא אוהבים את עצמם ומחפשים בעבודה או בברים שיקרה להם משהו באמצעות מישהו אחר, כדי שיאהבו את עצמם יותר. כולנו מרגישים שהיינו רוצים להיות יותר יפים, ויותר עשירים, הרבה יותר ממה שאנחנו. הדמויות במחזה לא עוצרות לרגע להסתכל במראה ולומר לעצמם: זה בסדר מה שאני רואה".

איך זה אצלך?

"עד כמה שזה נשמע נרקיסיסטי, אני נמצא בתהליך של לחבק את עצמי, לאהוב את עצמי, להיות ההורה של עצמי".

הויברגר מרבה לדבר על "ילדות מחורבנת" של ילד שננטש על ידי אביו וגדל אצל הסבתות. בהמשך יתברר כי את הפצע הזה הוא תיעל לטובת המשחק. הוא נולד בתל אביב, בנם הבכור של יורם שהיה קבלן ופולי שעבדה בתחום האופנה. אחיו הצעיר גל הוא שחקן, ויש לו אח מנישואי אביו השניים, יונתן, ש"שמעתי שהוא לומד קולנוע".

"התחושה הבסיסית שאני זוכר מילדותי היא של חוסר ביטחון", הוא מספר, "לא היה לי חדר או בית, זזתי ממקום למקום עם קופסת נעליים שהיו בה מפוחית, כמה צעצועים, איזה ספר, ולא הבנתי מה קורה, ואיפה אבא ומתי הוא יגיע. גדלתי אצל סבתות שלא ידעו עברית, כל ילדותי שמעתי יידיש וגרמנית. כך התפתחה אצלי עוינות".

את הילדות שלו בילה במגרשי הכדורגל. הקשר שלו לתיאטרון היה דרך הוויטרינות של הקאמרי ברחוב פרישמן כשעבר במקום. לתיאטרון עצמו הגיע לראשונה בהסעה מאורגנת עם כיתתו בתיכון כשהיה בן 17. ההצגה "ייסורי איוב" של חנוך לוין בקאמרי הותירה בו רושם כה עז שהחליט בו במקום כי עתידו הוא להיות שחקן תיאטרון. למעשה, עוד כילד אימץ את המשחק כדי להתמודד עם חייו. "היה לי צורך להעמיד פנים, כלומר לשקר. שיחקתי את הילד הטוב, כי פחדתי. ואם היה חשש לאלימות נגדי, הדבר שהכי פחדתי ממנו, שיחקתי את המשוגע, זה שלא כדאי להתעסק אתו. היה בי הרבה מאוד כעס וכאב".

וההורים היו מודעים לכעס ולכאב הזה?

"לא, הם לא היו מודעים. אני חושב שלא היתה לי דמות אב שאני יכול להזדהות אתה, וזה היה בעוכרי. עד היום אני מחפש אבות וגם מוצא אותם. יעקב אגמון היה אחד מהם, בועז בן ציון, הסוכן שלי, הוא אחד מהם, וגם אילן רונן הוא אחד מהם".

והפצע הזה גרם לך להיות שחקן?

"כן, זו כמעט קלישאה להגיד שאמן לא שרוט הוא לא אמן".

זו הכללה, לא?

"לא. המשפט הקלישאי הזה הוא נכון. השריטה הזו זה יופי של חומר לאמנות, יש ממה לקחת. הפלטה שלי עמוסה, צריך רק להוריד צבעים".

כלומר, התיאטרון היה סוג של כדור הרגעה בשבילך?

"עד היום הוא סוג של כדור הרגעה, וזה משהו שיהיה תמיד. אני זוכר שאמרתי לאגמון אחרי שרבנו על משהו, ואם יש דבר שכיף לעשות עם יענקל'ה זה לריב, אמרתי לו: ?מה אתה מאיים עלי, אתה רוצה לפטר אותי, תפטר - אני אצא מבניין הבימה, אשים כובע ואעשה מונולוגים של שייקספיר בגן יעקב. אני חייב לשחק'".

אצל רנה ירושלמי הוא החל את דרכו כשחקן, בתום לימודי משחק בבית הספר ניסן נתיב. הויברגר גילם שם את דמותו של קלאודיוס במחזהו של שייקספיר "המלט". משם עבר לקאמרי לשורה של תפקידים: מקבת בבימויו של מיקי גורביץ', "תעתועון", הצגת יחיד שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו, "מדמואזל ג'ולי" בבימוי אהרון אלמוג. מהקאמרי עבר לבית לסין ושיחק ב"חמץ" ו"שבעה" של שמואל הספרי. ב-1999 עבר להבימה ל"קן הקוקיה" שביים אילן רונן ומאז הוא שם. בין תפקידיו: "מחכים לגודו", "מלחמה" ו"אנה קרנינה" שביים אילן רונן, ו"קופסה שחורה" שביים חנן שניר. בהמשך שיחק וביים את "תמונות מחיי נישואים", "השחף", "אלינג" וכעת "מונוגמיה".

ב-23 שנותיו בתיאטרון גילם 23 תפקידים שונים. הוא שחקן עם נוכחות בימתית מרשימה ומשכנעת שיכול לסחוב על גבו הצגה שלמה. עם זאת, לא תמיד קל לעבוד אתו. הוא שחקן שיש לו מה להגיד, וכשדעתו אינה מתקבלת הוא מוכן לוותר על התפקיד. כך קרה לפחות פעמיים, כשוויתר על התפקיד ב"חודש בכפר" וב"אנטיגונה", שתי ההפקות בבימוי חנן שניר, מה שהכניס את התיאטרון למצב מביך של מציאת מחליף ברגע האחרון.

על מה היה הוויכוח?

"כיום אני מגדיר את זה משחקי כוח. הוא אמר לי לעמוד במקום מסוים ואני לא רציתי, כי חשבתי שזה לא נכון. אבל כיום אני מודה לשניר כי הוא דחף אותי להיות במאי, ושלא ישתמע שהדבר מעיד על טוב לבו של שניר, אבל מאז הבימוי התחיל לבעור בי".

בין לבין הופיע בטלוויזיה ("החמישייה הקאמרית", "הבורגנים", "ילדי ראש הממשלה"), ובקולנוע ("רשימת שינדלר", "מבצע סבתא", "מתנה משמים").

האם מעניינת אותך קריירה בינלאומית כשחקן קולנוע?

"אי אפשר להגיד שלא חשבתי על זה, אבל תמיד ראיתי את ההצלחה שלי פה בבית בתל אביב. מכאן הצלחתי להגיע להפקות בינלאומיות וכעת אני מתחיל צילומים של הפקה גרמנית, ?Closed Season', על זוג גרמנים שהחביא יהודי בתקופת המלחמה. הם גורמים לו לשכב עם האישה וכשהיא נכנסת להריון הם מסגירים אותו. אני מגלם את דמותו של היהודי המבוגר, שהוסגר לגרמנים, אך ניצל, והוא מתגורר בארץ בקיבוץ רוחמה. בנו שנולד והוא אינו מכיר מגיע לפתע לקיבוץ".

איפה אתה מרגיש הכי בבית - בתיאטרון, בקולנוע או בטלוויזיה?

"זה כמו לשאול אינסטלטור איזה צינור אתה מעדיף לתקן: צינור של דירה או בניין. אני עושה גם את זה וגם את זה - אני אינסטלטור. משחק זה משחק זה משחק. כל תפקיד הוא חידה חדשה שמרתק אותי לפתור אותה. כאינסטלטור, אני נפגש כל יום עם צינור חדש. אבל עיקר פרנסתי היא מהתיאטרון, כי בארץ אתה לא יכול להיות שחקן טלוויזיה, כי אין פרנסה מזה".

לא מתכוון להתנצל

כבמאי, הויברגר חדש במקצוע. ב-2007 ביים את ההצגה הראשונה שלו, "תמונות מחיי נישואים" על פי סרטו של אינגמר ברגמן. הכניסה היתה חלקה, כאילו הוא שנים שם. זה הפתיע גם אותו. למה, בעצם? "לא האמנתי שאני אמן בכלל ושיש לי מה להגיד ופתאום כבר בפרויקט הראשון ידעתי מה עלי לעשות מהיום הראשון. הבימוי זו מהפכה בחיי".

אבל הויברגר הבמאי בטוח בעצמו הרבה פחות מהויברגר השחקן. הוא, שפרש מהפקה שאליה לוהק לתפקיד הראשי רק בגלל חילוקי דעות אמנותיים עם הבמאי - פתאום לא יודע להתעקש על ליהוק שחקנים להפקה כמו "מונוגמיה". הויברגר מודע לכך: "אני בוחר מתוך להקת השחקנים שיש", הוא אומר, "אני מרגיש סוג של אסירות תודה על שנותנים לי לביים. חיים שלמים אני מתמודד עם דימוי עצמי נמוך. לא ציפיתי להיות במקום שאני נמצא בו היום. כשחקן צברתי ביטחון וכבמאי אני צובר עדיין".

הויברגר, כך נראה, מפתח ז'אנר ייחודי של במאי-שחקן שמוביל את המחזה ואת ההצגה כולה. "אני לא מתכוון להתנצל על זה", הוא מגיב, "אני לא הראשון, למשל פפו מילוא עשה זאת לפני ועודד קוטלר, ויש עוד דוגמאות כמו יוסי פולק ויהודה אלמוג. יש בי בפירוש משהו שאני רוצה להגיד, זה לא ריפוי בעיסוק או עבודות יזומות. אני רוצה ליצור, אני רוצה לצייר ציור שיגיע לאנשים. המטרה שלי היא לצאת מהבמה עם יד ארוכה וללפות אתה את הלב של כל איש בקהל, ללחוש לו בעדינות את הטקסט ולתת לו את הפריבילגיה לבחון את החיים מחדש, בעזרת הציור שאני מנסה לצייר או הסיפור שאני מנסה ללחוש".

בעונה הקרובה יביים בהבימה את "ריצ'רד השלישי" של שייקספיר והוא יגלם גם את דמותו. האם אינו חושש להתמודד עם משימה שגם במאים ותיקים ומנוסים ממנו חוששים ממנה? "לא, אני לא חושש. יש במחזה שירה, וחריזה, ודימויים והתעסקות פסיכולוגית מדהימה. זה שיר הלל, זה דברי חכמה לצופים בספירה גבוהה מאוד, וזו פריבילגיה לעשות את זה. אנחנו פינה קטנה במזרח התיכון שמנסה ליצור תרבות. קצת סולידריות כאן לא תזיק".

ובכל זאת, מה משך אותך בדמותו של ריצ'רד השלישי?

"הכיעור שלו משך אותי. הצורה החיצונית שהיא מראש מדרגת אותו במינוס. כבר במונולוג הראשון במחזה, שמדבר על סוף עידן המלחמה ותחילת עידן השלום, כולם שמחים ועולזים בסגנון תקופת רבין ב-1995. יש חרמנות באוויר, יש רומנטיקה. אבל הוא לא יכול להשתתף, כי הוא מכוער ואף אישה לא תסתכל עליו מלבד כלבים נובחים. ומה שנותר לו זה לשחק את הנבל והוא מודה בזה שהוא הולך לשחק את הנבל. לאורך כל המחזה הוא מוכיח את הצביעות ואת הכיעור של כל אחת מהדמויות, ואתה מוצא עצמך, בעצם, מתאהב בו במהלך מסע הרציחות הזה".

הויברגר נחשב ללוקאל פטריוט של הבימה שמוכן להגן בגופו על התיאטרון. על כן, משפטים קלישאיים מהסוג "חלמתי לעבוד בהבימה" ו"הבימה צריך להיות היהלום שבכתר", נשמעים מאוד טבעיים מפיו. כשאני מציינת בפניו שהבימה אינו היהלום שבכתר או לפחות עדיין לא היהלום שבכתר, שפת הגוף שלו ונימת קולו משתנים, ובפעם הראשונה והיחידה לאורך הראיון מתגנבת נימה עצבנית לקולו, והמבט הרגוע שאיפיין אותו מתחלף במבט עוין משהו, שמעביר תחושות כעס ואיום לא נוחות.

הויברגר: "משחר ילדותי יש כותרות על משבר בהבימה. לא יכול להיות שתיאטרון לאומי, שהוא הילד של אמא מדינה - אולי ילד מפגר, אולי ילד שסוחב רגל אבל עדיין ילד - והיא חייבת לו כסף. ילדים עולים כסף. זה לא עולה כמו הילד שקוראים לו ביטחון, אבל זה עולה, והמדינה מתחמקת לתת את הכסף הזה. ועל מה מדובר, מדובר בגרושים. אז או שהילד הזה, הבימה, הוא לא חשוב, ואם הוא לא חשוב - אז אולי כדאי לשלוח אותו לאימוץ".

להויברגר חשוב להדגיש ("כדאי, כדאי, שתכתבי את זה") ש"למרות הטענות נגד הבימה יש אנשים טובים שחושבים שתיאטרון לאומי זה דבר חשוב ומוכנים לחכות שנה וחצי לצ'ק". כשהוא נשאל על תקציבים וניהול כושל רב שנים הוא מסתתר מאחורי התשובה: "אני לא מבין בזה", אבל בהמשך מוסיף: "בתוך המתח של כן או לא יעבירו כסף קשה לעשות משהו. להבימה מגיע איזהשהו נועם התנהלות שמעולם לא היה לה, כי תמיד היא היתה חייבת. אין בהבימה ניהול מושחת, ומי שמנהל את הבימה זו מדינת ישראל וכישלון הבימה זה כישלון המדינה. עד שאין חוק שמגדיר את הבימה כתיאטרון ששייך למדינה - לא יהיה שקט, כי הבימה אינה מוגדרת בחוק".

האם תתפתה להצעות מתיאטרונים אחרים?

"לא. אני לא מתפתה, קשה לפתות אותי. חשוב לי להרגיש בבית, וב-12 השנים האחרונות אני מרגיש בבית. לנאמנות הזו יש המון בונוסים של שלווה, של יצירה ועבודה. התחושה היא שסומכים עלי ובתמורה אני מוכן לעשות כל שביכולתי כדי שהמקום יצליח וימלא את התפקיד שהוא צריך למלא: להיות סמן דרך איכותי בתיאטרון הישראלי".

בבית שלו בתל אביב, שבו התגורר לפני הפרידה, הוא ממשיך לחיות עם שני בניו, אורי בן ה-16 וטל בן ה-19 ועם לילי, הכלבלבה הפינצ'רית הקטנה שלו, שהיא חרדתית, עצבנית וכועסת, ועם שימי החתול ששוקל כפול ממנה והוא מלך השכונה, כהגדרתו.

הויברגר אוהב להתחיל את הבוקר על ספסל ברחוב שליד הבית: "כשאני קורא את עיתון הבוקר, אני משחרר את לילי שמסתובבת בכל השכונה ועד שהיא חוזרת אני מסיים לקרוא את העיתון ומתחיל את היום". הפרידה לא שינתה הרבה בחייו, "הכל כמו שהיה בעבר", הוא אומר, "אני עושה קניות ומבשל, כמו שתמיד עשיתי. בבישול אני לא רבגוני במיוחד. אני יודע לעשות קציצות בשר, בולונז, סוגי פסטה ורטבים, סטייק עוף על הפלנצ'ה שאותו אני משרה קודם לכן במרינדה. כל יום אני מכין סלט ירקות, טחינה ותוספות כמו אורז, פסטה, תפוחי אדמה ופירה.

"ללא הריטואל של הבית", הוא מוסיף, "לא הייתי יכול לעשות כלום. הבית הוא המרכז. תמיד אני מרגיש שאני חייב לחזור אליו כדי לצאת ממנו. כי אני במקצוע מסוכן, שנוגע מדי ערב בלהבה, ואני צריך לדעת שיש לי לאן לחזור. בשבילי הריטואלים הקבועים - הבית, הילדים, הבישול - חשובים כדי לדעת שיש משהו יותר חשוב מהאמנות".

באחרונה חזר גם ליוגה, אחרי הפסקה ארוכה. והוא גם גולש בים על גלשן מוזר שמוגדר בין גלשן גלים לחסקה. "חזרתי למחוזות ילדותי. גדלתי בתל אביב במשולש בוגרשוב-גורדון וכשברחנו מבית הספר תל נורדאו ברחנו לים בתל אביב".

חזרת גם לשדה הקרב של מחפשי האהבה?

"אני מקווה שחזרתי לשדה החמניות של מחפשי האהבה. אני חושב שאני לא מספיק זמן בשדה הזה כדי לדעת אם הוא שדה קרב או שדה חמניות. אבל הנורמות השתנו מאז שהייתי שם ברווקותי והבנות מתחילות עם בנים. אם מדובר בשדה קרב הוא שדה קרב מורכב ושוויוני".

אבל הויברגר מעדיף את הבית על שדה הקרב או שדה החמניות של מחפשי האהבה, וכשהוא בבית הוא אוהב לבהות, למשל לכיוון העץ שמציץ מחלונו. "נודדות לפה ציפורים מדהימות. נראה לי שבפנסיה אהיה צפר. אני בוהה בכל שעה שיש לי פנאי".

מה הוא עושה בזמן שהוא בוהה? "אני מפעיל את הקופסה הזו שמונחת על הכתפיים. הראש נועד שנבין ונפתור את הבעיות, או כדי שנדמיין את יום החזרות ונדע מה להגיד למחרת לשחקן הזה והזה".

אז הכל מתוכנן מראש, אתה לא משאיר דבר לספונטניות?

"שום דבר אינו ספונטני, ואם אני משנה משהו, זה דבר שחשבתי עליו. אני מאוד ממושמע ומאמין במשמעת. המטרה היא לתעתע. זה סוג הדרמה שמדברת אלי תמיד. כילד אהבתי את קלינט איסטווד כי הוא בקושי דיבר בסרטיו. בסרט שלם של מערבון ספגטי היו לו אולי 20 משפטים. כל פעולה שלו נמשכה איזה עשר דקות. ובאמת בהמשך הוא נהפך לבמאי של אווירה, לבמאי גדול. יכול להיות שהוא המודל שלי".

אז יש לך גם זכרונות טובים מהילדות?

"כן, יש גם זכרונות טובים ואני לא מצטער על רגע של חרדה או פחד, כי השתמשתי בהם. רק שבחיי הנוכחיים אני מנסה להניח לחומרים האלה וקצת לחיות בנחת אישית. כששואלים אותי כיום על איזה הפקה אני עובד עכשיו אני עונה: על הפקה שקוראים לה חיי". *

איפור: יערית סביניר; הינומה: שמעון דהאן

כל העולם במה

"עופרת יצוקה", היכל התרבות באריאל, המחאה החברתית ופרשת מרגול - לרמי הויברגר יש דעה על כל דבר

להויברגר אין כל בעיה להתבטא פוליטית ולומר את דעותיו בצורה נחרצת וברורה: הוא חתם על עצומה שקוראת לחקירה ישראלית, חיצונית ועצמאית של התנהלות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", והיה בין הראשונים שחתמו על מסמך הסירוב להופיע באריאל.

ולא, הוא לא חושש לאבד קהל. "הבעת דעותי זה חלק מהיומיום שלי. אני נוטה להאמין שבאים לראות אותי בתיאטרון או בקולנוע ולא את דעותי הפוליטיות. בעידן שאנחנו חיים יש לי פתחון פה, ואם יש לי הזכות הזאת, אנצל זאת למטרות טובות. זה עונה לצורך שלי לצדק ושוויון. זה משהו שמעסיק אותי הרבה מאוד".

מה דעתך על המחאה החברתית שהתעוררה פתאום?

"זה מרגש, כי פתאום הבינו שיש זכות לחיות במקום נורמלי. לי זה הזכיר את ראשית הציונות וראשית ההתיישבות, את הנאיביות של התקופות האלה, ומדובר במשהו שהוא מעבר למסמך דרישות. עם זאת אני חושב שהמחאה הנוכחית צריכה להתקפל, אבל עם אצבע מזהירה ומאיימת שהיא תימשך בכל פעם שימשיכו לצפצף עלינו".

מה דעתך על פרשת מרגלית צנעני?

"אנחנו מדינה לא מתוקנת שעדיין קורים בה דברים כאילו אין חוק, וזה סימפטומטי לדור של מרגול ושל דודו טופז. מדובר בדור של אנשים שאומר: 'לא ידענו שאסור'. הטרדות מיניות, למשל, אצל דור האלופים בצה"ל, היה הרי חלק מהשירות של החיילת. פתאום הנורמות השתנו".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ