אני מכריז בזאת

ספרו החדש של דוד טרטקובר נפתח בביקור סאדאת ובתקווה לשלום ונגמר בכרזות על הכיבוש ועל גלעד שליט. אחד היוצרים הפוליטיים והמרתקים הפועלים כאן מגולל את מה שקרה כאן ב-40 השנים האחרונות. ולא, הוא לא אופטימי

יובל סער
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יובל סער

"טרטקית אינה שפה רשמית בישראל, ובכל זאת, מעטים כיום הם הישראלים שאינם דוברים אותה ברמה כזו או אחרת. את הטרטקית לא לומדים באולפן. היא מחלחלת לתודעה במשך שנים דרך כרזות, ספרים, סיכות, מדבקות ומודעות".

כך כותב עורך הדין מיכאל ספרד על התרומה התרבותית של המעצב דוד טרטקובר (טרטה בפי חבריו) בספר חדש המאגד עבודות של המעצב מארבעה עשורים. לא בכדי מדבר ספרד על שפה טרטקית, שכן שמו של המעצב נהפך כבר מזמן למותג בפני עצמו, בישראל ובחו"ל. וכך גם נקרא הספר, בפשטות, "טרטקובר" - השם מופיע באותיות לבנות ובולטות על שדרתו של הספר עב הכרס - כ-500 עמודים - שרואה אור עתה בהוצאת עם עובד.

"טרטקובר הוא מי שאנחנו", על פי המעצב להב הלוי, שדבריו אלה מופיעים על חזית הספר. "עבודתו היא מראה המשקפת את החברה הישראלית ואת התרבות שלה ב-40 השנים האחרונות. את מראה פנינו. לעתים כמו שהיינו רוצים להיראות, ופעמים אחרות כמו שאנחנו נראים באמת".

ואמנם, הדפדוף בספר מזמן חוויה לא פשוטה. הסיפור המוצג בדפיו נפתח בביקור של הנשיא אנואר סאדאת בישראל בשנת 1977 ובכרזת יום העצמאות המפורסמת שעיצב טרטקובר לציון 30 שנה למדינה, ובה המלה "שלום" על רקע שמים תכולים - ונגמר בדגל ישראל פרום, בכרזות שמציינות 40 שנה לכיבוש ובכרזה שבה דמותו של החייל השבוי גלעד שליט מכוסה בכיתוב "מה עוד תבקשי מאתנו מכורה".

וביניהן, הסיפור של מדינת ישראל כפי שהוא משתקף מנקודת המבט של טרטקובר - התרבותית, החברתית והפוליטית. בין השאר מופיעים שם עטיפות תקליטים איקוניות, למשל של "מחכים למשיח" של שלום חנוך ו"ארץ ישראל הישנה והטובה" של אריק איינשטיין; הלוגו לסרטו של קלוד לנצמן "שואה"; מגילת העצמאות באינטרפרטציות שונות; הכרזות הפוליטיות משנות ה-80 - בהן בית הקברות הצבאי המוכתר כ"מחנה הלאומי" לציון שנתיים למלחמת לבנון הראשונה ו"מי ימלל גבורות ישראל" בעקבות הטבח בסברה ושתילה; סדרת הכרזות "I'm here" שבה שילב את דמותו בסיטואציות ביטחוניות טעונות, לבוש בווסט כתום של כוחות הצלה שעליו כתוב "אמן"; סדרת "הכתם", שבה דיוקנאותיהם המצולמים של אנשים שונים, מטרטקובר עצמו ועד לאליקים רובינשטיין, מכוסים בכתם אדום בצורת השטחים.

שלא במפתיע, מי שמופיע הכי הרבה בעבודות הוא בנימין נתניהו. לאחריו - דוד בן גוריון, הרצל, משה דיין ויצחק רבין. "שם הוצאתי את כל הכעס שלי, אחרי הרצח", אומר טרטקובר בפגישה המתקיימת בביתו, המשמש אותו גם כסטודיו, בנוה צדק בתל אביב. "יש בסוף הספר טקסט של ארי שביט, שאני לא מסכים אתו, על 'לא נשכח לא נסלח'. לא פחדתי לפרסם גם דברים שמבקרים אותי. סך הכל אני לא מכיר הרבה אנשים שיוצרים ויז'ואל, ומאמר מרכזי ב'הארץ' מתקיף אותם".

טרטקובר מתייחס לכרזה המפורסמת שיצר שנתיים לאחר רצח ראש הממשלה ובה דמויותיהם של רבין ושל נתניהו והכותרת "לא נשכח ולא נסלח". עבודה מפורסמת אחרת שלו היא צילום העיתונות של נתניהו בחופשה משפחתית בסנטרל פארק בניו יורק מוקף במאבטחים, שאליו הצמיד כיתוב בדמות הלוגו הירוק של בנטון, "United Colors of Netanyahu".

אף שמדובר בספר שיצר חתן פרס ישראל לעיצוב, טרטקובר קובע: "זה לא ספר על עיצוב. עיצוב זה יופי אבל זה לא מעניין. עושים ספר ועושים מיתוג, אותי זה לא מעניין. יש לספר קו די ברור: הוא מתחיל בתרבות ובתקומה ונגמר בקטסטרופה, מצב שאנחנו נמצאים בו כבר הרבה זמן. רוב העבודות בו נעשו בשנות ה-80. ולמה שנות ה-80? הן האביב האחרון של החברה הישראלית, של חמש דקות מכפר סבא, של המסה הגדולה של ההתנחלויות, לפני ההכרה בנצחיות של הכיבוש. אז החליטו שזה מה שיהיה כאן וזה משליך על החיים בארץ".

כשקראתי את הספר הייתי די מדוכא.

"אתה לא הראשון שאומר לי את זה. הוא באמת נגמר קשה. לפני כמה שנים הזמינו אותי להשתתף בתערוכה שנקראה 'עיצוב טעון'. זה בעיני השם הכי אידיוטי שיש: לא העיצוב טעון, המציאות היא טעונה. וזה מה שעובר בספר, אני לא ממציא שום דבר. העבודה שלי משקפת את המציאות ואת הסביבה שבה אני חי. אנשים יכולים להגיד 'הוא רואה לא נכון', אבל אני מציג את נקודת המבט שלי. אני שייך לדור מאוכזב, שציפה שיהיה אחרת. כשהלכתי לצבא בשנות ה-60 ולאחר מכן בששת הימים וב-73', חשבנו שיהיה כאן אחרת. האמנו".

מה המוטיבציה שלך בעשייה? לפי מה שקורה בארץ הרי נכשלת.

"בשבילי זו היתה תרפיה, ניסיון להראות שיש דרך אחרת. זה לא עניין של שמאל וימין, זה הומניזם. אני מאמין בתפישה שהומניסט הוא אנרכיסט, קוסמופוליטן ואתאיסט. אני חושב ששלושת האלמנטים האלו קיימים אצלי".

אבל אתה רוצה להשפיע?

"להשפיע? אני מודע לחולשה שיש לתקשורת חזותית בשינוי עמדות. אני יכול לנסות אולי לשנות תודעה. אבל בשביל זה צריך תקציבים ענקיים. בן אדם שיושב בנוה צדק יכול אולי לעורר מודעות למחשבה, אבל לא לשנות. העבודה שלי היא רפלקציה ל-40 השנה האחרונות, ומבחינה זו יש לה ערך היסטורי".

מהעיתון לרחוב ובחזרה

טרטקובר נולד בארץ ב-1944 וגדל בשכונת רחביה בירושלים. אביו יעקב, שעלה מווינה ב-1928, עבד במשרד המשפטים והיה איש השומר הצעיר ומפ"ם. אמו אלכסנדרה, ילידת הארץ, עבדה במחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית. זה היה בית פתוח "שתמך באמנות ובבחירות שלי", אומר טרטקובר.

הוא החל ללמוד בבצלאל בירושלים והשלים את לימודיו בבית הספר לעיצוב London College of Printing בבריטניה; הוא ממקימי הטלוויזיה הישראלית, שבה היה מעצב גרפי ראשי, נמנה עם חבורת "הגר" של אורי זוהר ואריק איינשטיין והשתתף בעיצוב סדרת הטלוויזיה "לול".

תערוכות מיצירותיו הוצגו במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל וכן השתתף בעשרות תערוכות ברחבי העולם וזכה בפרסים רבים בישראל ובחו"ל. בנוסף לכך אצר תערוכות שתיעדו את תולדות העיצוב הגרפי בישראל, ובהן תערוכת דיוקנו של הרצל באמנות השימושית במוזיאון תל אביב. בשנות ה-70 החל באיסוף, שימור ומחקר של גרפיקה ישראלית, וברשותו אוסף נדיר של כרזות, משחקי ילדים, כרטיסי ברכה ואוספים של מעצבים גרפיים.

טרטקובר מעצב מוצרי צריכה בתחום התרבות ובהם עטיפות תקליטים, קטלוגים לתערוכות וספרים. לצד עבודות בהזמנה, עיצב במשך שנים כרטיסי ברכה אישיים וכרזות פוליטיות ביקורתיות במימון אישי, שאותם הפיץ באופן פרטי. קשה לחשוב על העולם החזותי בישראל ללא תרומתו הענפה, החל בשיח הצבר המסוגנן שלו וכלה בלוגו "שלום עכשיו".

לפני עשר שנים זכה בפרס ישראל לעיצוב לשנת תשס"ב. בנימוקיהם להענקת הפרס לטרטקובר כתבו השופטים, כי הוא "מהבולטים במעצבים בישראל. עבודתו הייחודית יוצרת סינתזה בין תוצרי התרבות הפופולרית ובין התרבות הגבוהה, בין הטקסט המילולי ובין הדימוי החזותי המצוי, ובין האמירה האישית ובין ייצוגם הקולקטיבי של ערכי תרבות מקומית. במשך יותר מ-30 שנות פעילותו כיוצר, כמחנך וכחבר פעיל בקהילה, השפיע על שפת העיצוב החזותי בארץ. טרטקובר העמיד דורות של תלמידים, שהשכילו להתבונן ברחוב הישראלי ובתוצרי התקשורת והתרבות המקומיים".

טרטקובר עצמו אומר על עבודתו: "המקורות שלי הם מה שמופיע באמצעי התקשורת; אני לוקח מהם ומחזיר בחזרה לרחוב. זה מגיע אלי כעיתון או כצילום עיתונות, ואני מחזיר אותו בחזרה לעיתון. זה סוג של ז'אנר שהתפתח אצלי. לא חשבתי על זה כשהתחלתי.

"אלה גם חומרי הילדות שלי", הוא מוסיף. "כשהייתי ילד גרנו מול משרד ראש הממשלה והסוכנות היהודית בירושלים. ראיתי את בן גוריון כמעט כל יום כשהוא נכנס לעבודה ויוצא מהעבודה. בשנות ה-50, חוץ מאנציקלופדיה גרמנית החומרים הוויזואליים היו חומרים של קרן היסוד ושל קרן קיימת, ש-30 שנה לאחר מכן השתמשתי בהם בעבודות שלי. לפני שהתחלתי להשתמש בהם אוספים נחשבו למשהו פולקלוריסטי, נמוך. אבל אז הבינו שיש חומר היסטורי שמאפשר להסתכל על דברים בתקופה אחרת".

ההחלטה הראשונה שקיבל כשהחל לתכנן את הספר, לפני יותר מעשר שנים, היתה לבטל את ההייררכיה בין הדימויים שמופיעים בו; בין שמדובר בעטיפה לתקליט ובין שזו כרזה פוליטית - כל מה שמצא את מקומו בדפי הספר חשוב מבחינתו (והיו עבודות רבות שנשארו בחוץ).

ביטול ההייררכיה בא לידי ביטוי גם בכך שאין קשר בין הגודל המקורי שבו התפרסמו העבודות לבין הגודל שבו הן מופיעות בספר. "בהנחת הדימויים, גדול כקטן - כולם באותו גודל", הוא מסביר. כך, עבודה אנכית תתפרש על עמוד, עבודה אופקית על כפולת עמודים. "זה יוצר סדרתיות. אין יותר חשוב ופחות חשוב. מה שבחרתי בעיני הוא חשוב".

ההחלטה השנייה היתה לציין בכל עמוד מתחת לעבודה כיתוב מינימלי בלבד: שם העבודה, המדיום והשנה. פרטים נוספים כמו גודל, שם המזמין, מי צילם וחומר רקע אפשר למצוא ב-100 העמודים האחרונים של הספר. "אם היה לי מה להגיד על העבודה כתבתי עליה שם", אומר טרטקובר, "לא כל דבר אני צריך לכתוב. יש אנשים אחרים, שהתייחסו לעבודה בזמן אמת או שכתבו במיוחד לספר". עם אלה נמנים אדם ברוך, זלי גורביץ', יאיר גרבוז, רותי דירקטור, גדעון לוי, אלכס ליבק, יאיר לפיד, יונה פישר, יורם קניוק, תום שגב ועמוס שוקן.

האתגר הגדול, מספר טרטקובר, היה בעריכת הספר, בהחלטה אילו עבודות ייכנסו ובאיזה סדר הן יופיעו. "רק אני יכולתי לערוך את הספר, ועריכה זה משהו שאני יודע לעשות, בין אם מדובר בספר צילומים או במגזין. זה גם דבר שאני אוהב: להניח דימויים על הרצפה, להתחיל לשחק אתם, לחבר, להזיז. כי החוכמה בעריכה היא ליצור את הקצב הנכון. לגבי הספר אני יודע שזה עובד ולא משעמם אף אחד. אם זה לא משעמם אותי זה גם סימן שזה עובד.

"הכוונה היתה לספר סיפור. אני מתחיל בביקור של סאדאת ועובר מיד לשפה, לסמלים, למיתולוגיה ישראלית, לקיר בנוה צדק (עבודה בעיצובו המתארת את ההיסטוריה של השכונה, י"ס) ולתקליטים. כל הדברים שעסקתי בהם, הייתי הראשון: בזמן שעשיתי תקליטים אף אחד לא עשה ככה תקליטים, לא נגעו בטיפוגרפיה ולא בקונצפט. אני הראשון שהתעסק בקונצפט שלם למוצר. אותו דבר גם בפרסום. לא הכנסתי בכלל עבודות פרסום, זה נראה לי לא מעניין, לא חשוב, למרות שהייתי חלק מהמהפכה שקרתה פה בסוף שנות ה-60. אבל זה היה לעבוד בנוסחאות ולכן עזבתי את זה".

כבר כשהיה סטודנט הפרסום פחות עיניין אותו: "קיבלתי תרגיל בסוף שנה ב' לעשות פלקט שמינית-גיליון שיהיה בו לימון שלם, חצי לימון ובקבוק טמפו, ושהכותרת תהיה מיץ לימון תוסס. זה שבר אותי. חשבתי לעזוב את בצלאל. באתי להורי ואמרתי שאני לא מסוגל להחזיק מעמד שם, מלמדים אותי שטויות. חשבתי שאלך עם עוד חבר'ה שלמדו מעלי ונפתח סטודיו בתל אביב. הם אמרו לי, ואני חב להם עד היום, 'אתה לא רוצה שם, תיסע ללונדון'. אז לקחתי תרמיל גב מחברים ונסעתי בטרמפים באירופה. הייתי חודש באנגליה ושם הבנתי מה קורה. שם גם רכשתי את הספרים הראשונים של עיצוב גרפי. מושג שלא היה קיים בארץ - אז קראו למחלקה לגרפיקה שימושית".

בסוף לימודיו ראה מודעה שמתגבש צוות להקמת הטלוויזיה הישראלית. "היה כתוב שם שמחפשים אנשים כאלו וכאלו, אבל לא נאמר שמחפשים מעצבים. כתבתי מכתב והצעתי את שירותי. התראיינתי בלונדון ואחרי כמה ימים קיבלתי טלגרמה שהתקבלתי לצוות ההקמה. זה היה בדיוק לפני תערוכת גמר; עזבתי הכל ונסעתי לארץ לעבוד בטלוויזיה.

"בשבילי זה היה שינוי משמעותי. התואר שלי היה גרפיקאי ראשי, ילד שלפני שבועיים ישב בבית ספר פתאום שוכר אנשים, מזמין ציוד מקטלוגים מחברות אמריקאיות. שבוע לפני זה התלבטתי אם אני יכול להזמין טיובה של צבע. אבל העבודה היתה נוראית, כי היו לי מלא אנרגיות שהבאתי מלונדון ובטלוויזיה אי אפשר היה לעשות אז כלום".

אחר ששבר רגל בזמן שירות מילואים עזב את העבודה בטלוויזיה ונהיה פרילנס. "העבודה הראשונה שלי היתה כרזה לתיאטרון עם עודד קוטלר", הוא מספר. "יום אחד הגיעו אלי הביתה בועז דוידזון וצבי שיסל וסיפרו שהם פותחים משהו, וככה הצטרפתי לחבורת 'הגר' והתחלתי לעבוד בתל אביב. לא הכרתי אז את תל אביב בכלל. לאט לאט התחלתי לעבוד בתחום התרבות, לעצב עטיפות של תקליטים. התקליטים הראשונים שעשיתי היו של אריק איינשטיין, ומשם זה כבר המשיך". טרטקובר היה נשוי לאמנית ג'ניפר בר לב ולשניים בת, בת 24.

אהבה ומחויבות

למרות הנוכחות וההשפעה הגדולות שלו, אין לטרטקובר ממשיכים של ממש ביצירה הישראלית הפוליטית. למה בעצם? "ההשפעה שלי חילחלה, זה ברור", הוא אומר. "אני החזרתי את כל הנושא של 'תוצרת הארץ' למודעות, החייתי אותו. השימוש בקלישאות מקומיות, הסיסמאות ש'ישראל זה לא אמריקה' ו'הכל נראה אותו דבר'; קודם לכן אף אחד לא התעסק במקומי. הראש של כולם היה רק בחוץ לארץ. העבודות הראשונות שלי היו כולן בפונטים פרנק ריהל או חיים, שזה נראה לכולם תועבה".

למה רואים היום פחות עבודות פוליטיות? כי אין מי שיפרסם אותן? כי אנחנו לא רוצים לראות את זה?

"הבעיה היא בעיה תרבותית. בעידן הרייטינג, ב-20 השנים האחרונות, מי ששולט זו הטלוויזיה המסחרית. הדימוי הבודד של הפרינט הופך להיות דבר נדיר. אנשים גומרים ללמוד ורצים לאינטרנט; אין לי משהו נגד זה, השאלה מה התכנים שמוצאים שם. מבחינה תרבותית אנחנו במצב של הידרדרות איומה".

גם לעדי שטרן, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, אין תשובה ברורה לשאלה למה אין "עוד טרטקובר" בארץ. "אולי התשובה נמצאת בשאלה: כי אין לנו כוח לראות את זה? כי אין כלי תקשורת שמפרסמים את זה? כי יש הצפה של דימויים? כל התשובות נכונות?" אומר שטרן. "יש כמה אנשים שייצרו עבודות גרפיות פוליטיות, אבל אף אחד לא עושה זאת בהתמדה ובעקביות כמו טרטה, אף על פי שלמעצבים יש היום יכולת הרבה יותר פשוטה וזמינה להפיץ דימויים - ברשת, בפייסבוק וכו'.

"אנחנו מנסים בבצלאל לחנך מעצבים צעירים אחרת ולשנות את התמונה. כלומר, להכשיר מעצבים שיהיו יותר מודעים לסביבתם ולכוח ולאחריות הטמונים בתקשורת החזותית. מעצבים שיאמרו את דעתם ויציגו עמדה אתית בכל הנוגע לסובב אותנו, בעיקר בהקשר הישראלי החברתי והפוליטי, באמצעות כלים של תקשורת חזותית. כמי שגדל אצל טרטה (שאצלו למד, י"ס), מבחינתי ברור לגמרי שהוא המודל לכך".

גלית גאון, מנהלת מוזיאון העיצוב חולון, זוכרת את המפגשים עם טרטקובר בילדותה, אז התלוותה לאביה, איזיקה גאון, שהקים את המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון ישראל ועמד בראשה במשך שנים רבות עד מותו. היא מספרת על מפת ארץ ישראל ישנה שעליה כתב טרטקובר לאביה "לאיזיקה לקראת הגיוס לצה"ל"; "מדובר בהומור פנימי בין אוצר ליוצר, לקראת פתיחת התערוכה 'דוד טרטקובר' במוזיאון ישראל ב-1985", היא מסבירה. "הביקורים שאליהם התלוויתי לסטודיו של טרטה לקראת התערוכה ושנים אחריה היו חוויות מרתקות. היו שם עוצמה בלתי רגילה ושיחות ארוכות על עיצוב ויצירה ישראלית, על מחויבות אמנותית ועל חלומות פוליטיים.

"הסטודיו של טרטקובר הוא סמל לאיש שיש בו אהבה ומחויבות אין קץ לתרבות החזותית המקומית. לא מתנצלת, נוקבת ומותירה אותך מתגעגע וכואב לזמן שבו הדברים היו ברורים יותר, מדויקים ומלאים חזון. היו שם מגירות מלאות פוסטרים, לוחות משחק, אריזות קרטון ובובות גומי כתומות, וספרים, אלפי ספרים ועל השולחן, כלי זכוכית מלא קצוות של עפרונות צהובים. אני מרגישה שזו היתה זכות גדולה לשבת ולהקשיב, להיות שם כשזה קרה".

מה מיוחד בעבודות שלו?

גאון: "יצירתו העצמאית לצד זו המקצועית מקיפות תחומי יצירה רחבים כל כך ועם זאת מדויקים כל כך. לעתים, כשאני חוזרת ומסתכלת על העבודות, נדמה כי בעבודתו הרחיב יותר מאחרים את גבולות הגזרה של תחומי העיצוב הגרפי הישראלי, נקט עמדה, הביע דעה והוכיח כי זה לא מספיק לעשות 'יפה'. בכך הוא הפך את אנשי המקצוע בארץ להרבה יותר ממעצבים גרפים: בזכותו הם כותבים שפה, מעצבים תודעה ונוקטים עמדה ברורה.

"הרבה פעמים כשאני מתלבטת בשאלות בחיי המוזיאון, אני שואלת את עצמי מה איזיקה היה עושה, ומיד אחר כך, איך טרטקובר היה מעבד את זה. עד היום, בכל נסיעה שלי לפסטיבל או הרצאה בעולם, מתישהו תמיד מגיע מישהו ושואל 'את מכירה את טרטקובר?' כמו שאלה על קיבוץ, או כל סממן אחר ישראלי, כך גם טרטה".

המעצב הגרפי הצרפתי הוותיק אלן לה-קרנק מנסה לספק הסבר מדוע טרטקובר הוא המעצב הגרפי הישראלי המוכר ביותר בעולם. "למרבה הצער, ישראל מוזכרת כל רגע בחדשות כך שכל אחד יכול להבין את המסר שלו", הוא אומר. "העבודה שלו משקפת את המעורבות היום-יומית האמיצה שלו בפוליטיקה של הארץ שבה הוא חי. כל כרזה היא הצהרה לא מיופייפת, חזקה וכנה. בלי דמעות, בלי פרחים, בלי סגנון סנטימנטלי בסגנון קלישאתי של 'מלחמה היא רע' או 'אני אוהב שלום'. אפשר אולי להתווכח עם ההשקפה שלו, אבל היא ישירה ומטרידה ומיד רואים שזו עבודה של מישהו שמחובר כל כך לארצו. בעבורי, ללא ספק, טרטה הוא אמן דגול".

אף על פי שהספר החדש אינו ספר עיצוב קונוונציונלי, וטרטקובר אף מצהיר שזה לא ספר למעצבים, בכל זאת מדובר באחד המעצבים הכי חשובים - אם לא החשוב ביותר - שפועלים כיום בארץ. "טרטקובר הוא בית חרושת לתקשורת חזותית. מפעל דימויים", אומר עדי שטרן. "בין שמדובר ב'רדי-מייד' (דימוי קיים שהוא עושה בו שימוש) ובין שמדובר בדימוי מאויר או מצולם, זהו תמיד דימוי מתקשר, מספר ומעביר מסר. הוא יוצר קונטקסט ואמירה ברורה באמצעות חיבור פנומנלי של דימוי וטקסט. הדימוי שלו משרת מטרה, גם אם חלק מהעבודות הגרפיות שלו לא 'יפות': הצבעים רוויים,

בוטים, הדימויים זועמים וישירים. הכל כדי לומר את מה שדחוף לו לומר".

שתיים מהשפות הגרפיות שטרטקובר מתאפיין בהן, לפי שטרן, הן הצילום המבוים והקולאז'. "הצילום המבוים מוקפד להפליא, מדויק ומשרת את המסר באופן מושלם. זו גישה צילומית שהביא עמו לארץ מלונדון בשלהי שנות ה-60, תחילת ה-70. לדוגמה, עטיפות התקליטים של 'מחכים למשיח' ו'מתי כספי' עם הפעמון, ומאוחר יותר 'השנות הטובות' המצולמות - הרימון, פת הלחם, בקבוק הקולה/מולוטוב. ואילו הקולאז' בנוי משפה מרובדת, מגובבת, פרועה, אולי אפילו קצת מחופפת ומאולתרת. ישראלית כל כך".

לעומת שטרן, ספרד מזהה ב"טרטקית" קודם כל שימוש בצבע. על כרזה משנת 2006 שכותרתה "עזה. להפסיק את הטירוף!" הוא כותב בספר: "כל דובר טרטקית מתחיל יודע שאדום ושחור הם הבניינים המרכזיים של השפה. יש גם כמובן הטיות טרטקיות נוספות, כמו השימוש בירוק (בעיקר בצורת קו או פס), בפיקסול (בעיקר של מנהיגים כושלים) ובאיקסים - שהם המקבילה הטרטקית להווה נמשך.

"דוד טרטקובר המציא את האקטיביזם הגרפי של השמאל הישראלי", ממשיך ספרד. "פוליטי, אבל לא מגויס. פוליטי ועם זאת אישי. עבודתו מוכיחה שבמקום שבו הפוליטיקה המסורתית נהפכת לשממה רעיונית, האקטיביזם מייצר את המניפסט של עצמו".

גם נוסטלגיה

לאורך כל הראיון ניכר שטרטקובר מתרגש מצאתו של הספר, אולם הוא כבר חושב על מה שיבוא אחריו, כמו התוכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל שהוא עתיד לעמוד בראשה, הוצאה לאור של הספר באנגלית ותערוכה חדשה שעוד לא נקבע לה תאריך.

"אני עובד. מה אני אעשה אם אני לא אעבוד?" הוא שואל. "המחשבה שלי עכשיו היא לקחת את הספר הזה ולמצוא לו גרסה אירופית. צריך להתחיל מחדש. יש הרבה חומרים לא רלוונטיים לקורא הלא-ישראלי. הלייאאוט צריך להיות אחר. דבר נוסף, אני כבר שמונה שנים אוחז מכתב ממנהל מוזיאון תל אביב המנוח מוטי עומר שבו כתוב שיש החלטה של ועדת התערוכות במוזיאון לעשות עוד תערוכה שלי. יש תערוכה, יש מוזיאון ויש גם אוצרת: טלי תמיר. בכל מקרה, הדגש שם יהיה יותר פוליטי מתרבותי".

העובדה שספר פוליטי כזה רואה אור באקלים התרבותי הנוכחי ראויה אף היא לציון: לא ברור מאליו שהוצאה לאור תקבל עליה את הסיכון הכלכלי הכרוך בו, ועל כך היא זכאית לשבחים. טרטקובר מבחינתו מקווה שהספר יזכה להצלחה מסחרית כמו אלבום המתנה "איפה היינו ומה עשינו" שהוציא לפני 15 שנה בהוצאת כתר יחד עם אמנון דנקנר. "עם עובד באו ואמרו 'זה ספר חשוב, אנחנו מוכנים להוציא אותו'", הוא מספר. "וזה נכון. לא יצא כזה ספר. אני כמובן רוצה שהספר יימכר. 'איפה היינו ומה עשינו' נמכר ביותר מ-50 אלף עותקים. האמן משה גרשוני אמר שהוא רוצה שהציורים שלו יהיה בכל בית, כמו קופסאות קק"ל; אני מאמץ את האמירה הזאת בשתי ידיים".

עם זאת הוא מוסיף: "מבחינתי ברגע שהספר יצא זו הצלחה. לא רציתי שזו תהיה עשיית שריר - הנה טרטקובר המעצב. זה לא ספר עלי, אף על פי שהספר נקרא על שמי כי חשוב לשווק אותו. אני לא מתבייש לומר את זה. יש דור שלא מכיר את העבודה שלי. הספר הזה נועד בין השאר לעשות סדר בדברים. וזה חשוב, העניין הזה של להראות, להציג, גם אם אין לך כאן קורות חיים שלי; לא כתוב שאני חתן פרס ישראל. קורות החיים שלי מופיעות במובלע בתוך הרשימה הקטלוגית, אם זו תערוכה או פרס. זה לא קטלוג של מוזיאון. רציתי שזה יהיה ספר על תקופה".

איזו חוויה היית רוצה שיחווה מי שיקרא את הספר?

"שהוא ייגע בו. שיעשה לו משהו, יגרום לו לחשוב, יגרום לו להיזכר. זה לא ספר שמניע לפעולה, זה לא מדריך למהפכה".

זה לא קצת נוסטלגי, רומנטי?

"גם. אי אפשר להימנע מזה. יש בזה גם נוסטלגיה. זה ספר רב דורי. יש כאן עטיפות של תקליטים שאני לא חושב שהן הכי טובות בעולם אבל הן מדברות לדור הצעיר - זה מחזיר אותם לילדות שלהם, לתקליטים שהם גדלו עליהם. יש כאן קהל בגילי או בעשור סביבי שהיו פעילים בשנות ה-70, יצאו החוצה להפגנות של שלום עכשיו, השתתפו בהפגנת ה-400 אלף והיום כבר לא עושים כלום. בשבילם הספר הוא איזשהו פיצוי, געגועים, השלמה עם מה שקורה כאן. אני מקווה שזה ייגע בהם".

אתה חותם את הספר בגלעד שליט.

"יש לי אחריות. אולי אני המבוגר האחראי בסביבה. אל תשאל אותי איך יצאה הכרזה הזאת. אני רק זוכר שעבדתי על משהו אחר ופתאום באה לי זעקת ההורים, 'מה עוד תבקשי מאתנו מכורה'; זו ההזדהות שלי עם ההורים".

על מחאת האוהלים הנוכחית הוא אומר: "אני מקווה שתהיה לה משמעות. היו ימים של התרוממות רוח, שבאמת הרגשת שאולי יש אפשרות לעשות שינוי. אני מקווה שזה יחזיק מעמד, שהיא תיהפך לתנועה פוליטית, אין דרך אחרת.

"שאלו אותי למה אני לא עושה משהו למען המחאה, ואמרתי שאני לא יכול לעשות כלום. אנשים שעשו דברים מדם לבם - שום דבר לא יכול להיות חזק מזה. אגודת המעצבים הגרפיים יזמה תערוכת כרזות חברתית-כלכלית כהזדהות עם המאבק. זה נורא, זו הזניה של המקצוע. כל הדברים שאני רואה בשדרה הרבה יותר חזקים, אנשים שכתבו מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, הכי אותנטי שיש".

רוב העיסוק שלך הוא פוליטי, לא חברתי, אם אפשר להפריד בין השניים.

"הבעיה המרכזית של החיים שלנו בארץ היא הכיבוש, פעולה לא חוקית בעליל. אנחנו מקיימים משטר כיבוש על שני מיליון איש, המדינה המערבית היחידה בעולם שקיים אצלה מצב כזה. וכל עוד יימשך הכיבוש לא יהיה צדק חברתי".

ראשי המחאה טועים כשהם טוענים שזו לא מחאה פוליטית?

"בינתיים זה נכון, בניסיון לזכות בתמיכה רחבה ככל היותר".

אתה אופטימי?

"לא. אני פסימי. היו בעבר רגעים של אופטימיות: היה אוסלו, היה יצחק רבין, ימים של הרמת ראש. אבל הימים האלה כבר אינם". *

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ