אלי אליהו
אלי אליהו

כשהתפרסם ספר השירה הראשון של המשורר אלחנן ניר הוא הראה אותו לאביו. האב, האמון על כתבי הקודש, בחן את הספר, קרא בשירים ושאל: "כן, אבל מאיפה אתה יודע את זה? על מה אתה מסתמך. מהו המקור שלך?"

"הלב" השיב לו ניר, "המקור שלי הוא הלב".

הדו-שיח הזה יכול ללמד רבות על הפער בין השירה הלירית המודרנית לבין העולם הדתי שניר גדל והתחנך בו. בשעה שהשירה על פי רוב מעמידה במרכז את האינדיבידואל ואת ניסיון החיים החד-פעמיים, הרי שהכתבים הדתיים הם בעיקרם כתבים חברתיים הנסמכים על המסורת ועוסקים בחיי המעשה.

"המשפחה שלי שייכת לזרם התורני-לאומי", מספר ניר, "אבא שלי הוא רב, ואני עצמי למדתי במוסדות של ישיבת ?מרכז הרב', שעיקר הדגש והעמל בהם מתרכז במקצועות הקודש ובפרט בלימוד הגמרא. בזמן שלמדתי שם בישיבה התיכונית נחשפתי בכוחות עצמי לאפשרות של אמנות, תרבות ויצירה. במקביל גם התחלתי לעסוק בנושאים הפנימיים שבתורה - קבלה וחסידות. מצד החברה שממנה באתי לא היה עידוד לעיסוק בשירה, בחסידות, ואף היתה התנגדות לא פשוטה לכך. ההורים, ובעיקר הסבים שלי, שהשורשים שלהם היו בחצרות אדמו"רים חסידיים חשובים, זנחו את העולם החסידי משום שהוא היה גלותי בעיניהם".

והנה על אף ההתנגדות שניר מספר עליה, ואולי דווקא משום ההתנגדות הזאת, צמחו בשנים האחרונות כמה וכמה משוררים בולטים מתוך העולם הדתי. פרט לניר, זוכה פרס ראש הממשלה ליצירה לשנה זו, שכעת יצא לאור ספר שיריו השני "האש הרגילה" (סדרת "ריתמוס", הוצאת הקיבוץ המאוחד), אפשר להזכיר גם את אליעז כהן, סיון הר שפי ונחום פצ'ניק.

מלבד היותם דתיים יש לכל המשוררים הללו דבר משותף נוסף - כולם מתגוררים בהתנחלויות. האם השירה חדלה להיות מעוזו של השמאל? האם קמו יורשים לאורי צבי גרינברג? כאשר משוחחים עם אלחנן ניר מגלים מהר מאוד שאף שהוא מתגורר בגבעה בגוש עציון, קשה למקם את השקפותיו בצדה הימני של המפה הפוליטית. את הפגישה הראשונה שקבענו הוא ביטל, למשל, משום שאחד השייחים החשובים של העיר חברון הזמין אותו לתפילה משותפת לכבוד אמצע חודש הרמדאן.

התפילות המשותפות האלה של מוסלמים ויהודים אינן דבר זר לניר. במסגרת תפקידו כרב בישיבת "שיח יצחק" שבגבעת הדגן באפרת, הוא יוזם פעילויות רבות מן הסוג הזה, פעילויות שמטרתן להכיר את שכניו הפלסטינים ולבוא במגע ישיר ובלתי אמצעי עמם. הוא כבר לקח את תלמידיו לבקר במסגד והוא עצמו - יחד עם קבוצה שהקים המאגדת רבנים חרדים ומתנחלים - עומד בקשר עם שייחים חשובים באזור חברון. באחד משיריו הוא אף כותב כי "אנחנו מוותרים על ההיסטוריה הקשה,/ רוצים להשאיר אותה לאור היוקד של הימים,/ בהם אנחנו מבקשים שיגיע כבר שלום למחוז חפצנו./ רודפים אחריו בחשש עד חברון".

"המפגשים הללו חשובים לי באופן אישי, גם כרב בישיבה וגם כאדם החי בסמוך לפלסטינים ופוגש אותם בחיי היום-יום, בכבישים ובמרכזי הקניות", אומר ניר. "יש בינינו לבין התושבים הערבים דמיון רב בדתיות, באמונה, בנוכחות האלוהית ובמבנה המשפחתי, כמו בשותפות לרתיעה מהמיידיות של התפישה המערבית-קולוניאליסטית, כך שיש לשני הצדדים מה ללמוד זה מזה. אני חושב שדווקא ההיכרות הבלתי אמצעית, כזו שאין לה יעדים ברורים אבל מבקשת להגיע סוף-סוף לשלום, יכולה לפוגג הרבה איבה. אני לא מתיימר ללכת בגדולות או לפתור את הסכסוך, אלא ללכת בצעד קטן ולוקאלי מתוך המונולוג, שכל אחד מאתנו כלוא בו, אל הדיאלוג".

איך מקבלים בישיבה ובסביבה הקרובה את הגישה הזאת?

"ישיבת ?שיח' היא כבר כנראה מותג מוכר ואנשים יודעים לאן הם הולכים".

ניר, בן 31, גדל בישוב מעלה מכמש שבחבל בנימין. לאחר לימודיו בישיבת "מרכז הרב", ושירות צבאי כתצפיתן-לוחם ביחידת דובדבן, החל ללמוד בישיבת "שיח" שבגבעת הדגן באפרת. כשהיה בן 22 נפטרה אמו, ואביו נישא בשנית. העולם הרבני שממנו בא כבר תלה בו תקוות כי ימשיך את שרשרת הרבנות, אך ניר יצא למסע אישי בהודו, ותיכנן לאחר מכן ללמוד אדריכלות.

כששב מהודו ערך את הספר "מהודו עד כאן", אוסף רשימות של יוצרים שונים שניסו לעמוד על הקשר המיוחד בין הודו ליהדות, נושא המעסיק אותו עד היום. במבוא שכתב לספר השווה ניר בין התורות החסידיות לבין תורות הזן המזרחיות, וכן הציג פרקים ממשנתו של הראי"ה קוק שיש בהם התייחסות לתורות הבודהיסטיות. לימודי האדריכלות לא יצאו לבסוף אל הפועל. פגישה עם הרב שג"ר הובילה את ניר בחזרה אל עולם הישיבות והפעם, כפי שקיווה אביו, כרב וכמחנך.

מתי נחשפת לשירה?

"המשוררת הראשונה שנחשפתי אליה היתה זלדה. יצאתי באמצע שיעור משמים בישיבה, שוטטתי בחדרי הפנימייה, מצאתי ספר שלה על אחד המדפים בישיבה ונשביתי. אחר כך גיליתי גם את פנחס שדה. בחופשים עבדתי בסיוד, ובכסף קניתי ספרי שירה של אמיר גלבע, יאיר הורביץ ודליה רביקוביץ, עמה גם עמדתי בקשר לאחר מכן".

ומתי התחלת לפרסם בעצמך שירה?

"כשהייתי בן 16 פגשתי את משה שמיר באירוע וביקשתי לשלוח לו שירים. הוא הסכים, ולאחר ששלחתי לו שירים ביקש לפרסם מהם בכתב העת שערך אז, ?נתיב'. במשך הרבה מאוד זמן פירסמתי שירים בכתבי עת שונים ובעיתונות היומית, אבל החברים בישיבה שבה למדתי, והרבנים שלימדו אותי, כלל לא ידעו על כך. זה פשוט לא היה קיים אז בחברה הזאת".

מאז השתנו ככל הנראה כמה דברים, וניר היה ממייסדי סדנאות הכתיבה בישיבות, ובשבע השנים האחרונות הוא גם עורך את מדור הספרות בעיתון "מקור ראשון". אף שפירסם שירים כבר בגיל 16, הרי שאת ספר השירה הראשון שלו פירסם רק כשהיה בן 27. "רק לאחר שהתחתנתי, וחייתי עם מישהי, הבשיל בי הרצון להוציא את השירים לאור", הוא אומר, "כאילו הזוגיות והשיח היום-יומי המריצו אותי לתת את מה שכתבתי ולחלוק אותו עם העולם".

בת הזוג של ניר, שרה, אמנית וידיאו ומחנכת בבית ספר משותף לחילונים ודתיים, היא בתם של אמונה ובני אלון. "יום אחד ביקרתי בשבוע הספר ופגשתי שם את אמונה אלון, שבדיוק הוציאה אז את הרומן הראשון שלה, ?שמחה גדולה בשמים'", הוא מספר. "דיברנו מעט והיא גילגלה את השם שלי לשרה. אחר כך, בעקבות חברות עם אחיה, פגשתי את שרה עצמה. זה התחיל משמחה גדולה בשמים והמשיך בשמחה גדולה בארץ", הוא צוחק. לשניים יש כיום שני ילדים קטנים ולאחרונה, הוא מספר בהתלהבות גדולה, הם אימצו גם כלב.

הוא ואשתו חזרו לא מכבר משהות של שבועיים ביפאן. ניר הוזמן לדבר שם מול אנשי תנועת ה"מקויה", יפאנים אוהבי ישראל המאמינים ששיבת העם היהודי למולדתו, לאחר אלפיים שנות גלות, היא התגלות אלוהית ממשית. ניר נאם שם מול אלפי אנשים ודיבר על צמיחה רוחנית בעקבות משבר. "זה היה מרגש מאוד", הוא מספר, "אלפי יפאנים עמדו ושרו ?אנא בכוח', ?עם ישראל חי' ו'מחר אולי נפליגה בספינות' בהתלהבות ובדבקות שלא ראיתי מעודי".

בהתחשב בעיסוקיו הרבים של ניר, שהוא גם מורה מוסמך ליוגה, קצת קשה להבין מתי הוא מתפנה לכתוב שירים. "יש לי כל הזמן פתקים בכיס שבהם אני כותב כל מיני שורות. לפעמים אני כותב גם על כרטיסיית האוטובוס. ואז אני יושב בחדר בלילה, אחרי חצות, כשהרחמים כבר מסתובבים בחופשיות על הארץ ומטהרים את האוויר, ומשהו נפתח".

בסוף ספר שיריו החדש מופיע גם סיפור קצר, פנטסטי, שבמרכזו גבר ואשה. האשה הרה ללדת, אולם הלידה מתעכבת ולמעשה אינה יוצאת כלל אל הפועל. הגבר מיואש ואילו האשה שלווה ומקבלת בהשלמה את גזרת הגורל. רק לאחר מותו של הגבר וסמוך לבר המצווה המיועדת של הבן, יוצא הבן מן הרחם ורץ אל בית הכנסת לקרוא בתורה. "זהו ז'אנר של מעשייה", מסביר ניר, "שהחל ביהדות בכתיבת התלמוד והזוהר ומי שפיתח אותו מאוד היה רבי נחמן מברסלב. זה איננו רק סיפור קלאסי, משום שהדמויות הן במוצהר דמויות ארכיטיפיות המייצגות ללא חשש את האנושות כולה".

האם ברור היה לך, ככותב, מה הנמשל של האלגוריה?

"רציתי לעסוק במשפחה ובמסורת. מה שהטריד אותי הוא שהעולם הדתי רוצה מאוד, וחושב ללא הרף ובכל הכוח, כיצד להעביר את המסורת העתיקה והנפלאה מאב לבן. אבל לא פעם מרוב רצון כבר ניטל הגעגוע ונעלמת הכמיהה ואז זה נורא. לא פעם, מרוב רצון לדבר מסוים, הוא כבר אינו יכול להתממש. מעבר לכך, רציתי לתת בסיפור ביטוי לאפשרות שדווקא האשה, ולא הגבר, היא שמעבירה את המסורת".

מה ההבדל בעיניך בין הספר הראשון שלך לספר השני?

"ההבדל ניכר בעיני כבר בשמות הספרים. הראשון, ?תחינה על האינטימיות', הוא בקשה טוטאלית למפגש, מפגש עם אלוהים, עם אמא ועם האהבה. ?האש הרגילה' כבר רומז לכך שיש היכרות. נפגשנו, נעים מאוד, ועכשיו השאלה היא איך חיים לאחר המפגש ובתוך ההרגל והשגרה, כיצד מבעירים אש בבית אחרי יום מתיש של עבודה. מבחינה פואטית בספר הראשון יש נטייה אל המונולוג ואל האבסטרקט, ואילו בספר הזה יש כבר יותר ויזואליה ופיגורטיביות. אולי עברתי במובן מסוים מהשפעה של שירה לטינו אמריקאית, כמו של ססאר וייאחו, אוקטביו פאס ואלחאנדרה פיסארניק, להשפעה של שירה פולנית כמו זו של צ'סלב מילוש, הרברט ושימבורסקה".

רוב שיריו של ניר - במהותם, בניסוחם ובטון שלהם - מושתתים אמנם על יסוד התפילה, אבל מתברר שגם רוח הנבואה שורה עליהם, שהרי איך אפשר להסביר אחרת שורות כמו אלה המסיימות את שירו "פיוט לאמצע הקיץ": "וזכור איך טווינו באוהל חלומות בתמימות/ ודיברנו על ילדים ועל מהפכת הלב מלאת און/ ועכשיו אנו לכודים בשתיקות רפות ובעמימות/ אז, בחייך, השב בנו כבר את הטירוף והשיגעון".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ