בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תעמולה נאצית בארון של סבתא: הדירה": סרטו התיעודי של ארנון גולדפינגר

זה התחיל בפינוי תכולת הדירה של סבתו המתה ונהפך למסע בלשי בעקבות סוד משפחתי אפל. הבמאי ארנון גולדפינגר מספר כיצד העבודה על סרטו התיעודי "הדירה" שינתה את דעתו על האפשרות של קשר חברי בין יהודי לבכיר באס-אס

19תגובות

"הדירה", סרטו התיעודי של הבמאי ארנון גולדפינגר, נפתח בסיטואציה המוכרת לרבים: הבמאי ובני משפחתו מתקבצים בדירתה של סבתו, זמן קצר לאחר מותה, כדי לפנות יחד את תכולתה. הם מתחילים לפתוח ארונות, לחטט במגירות, לנבור בערימות של ספרים ומסמכים, ולנסות להבין מה עליהם לעשות עם כמויות החפצים האדירות שקורט וגרדה טוכלר אגרו במשך עשרות השנים שחיו בדירה התל-אביבית מאז עלו לארץ מגרמניה.

"כשהייתי ילד, אהבתי לבוא לפה", מספר גולדפינגר בפתיחת הסרט. "פעם בשבוע הייתי חוצה את מרכז תל אביב, עולה שלוש קומות ומגיע לברלין. סבתא גרדה חיה כאן 70 שנה, כאילו מעולם לא עזבה את גרמניה. למרות כל השנים בארץ, היא לא שלטה בעברית, ואני לא רציתי ללמוד גרמנית, אז ישבנו ופיטפטנו באנגלית, כאילו אנחנו בבית קפה באירופה, עם אפפל שטרודל ושוקולד שווייצי. אבל כשהתבגרתי חשבתי לעצמי, שעל הדברים הבאמת משמעותיים היתה תמיד שתיקה".

בשלב זה של הסרט, גולדפינגר אינו מסביר לאיזו שתיקה הוא מתכוון. בינתיים המצלמה שלו מנציחה את בני המשפחה כשהם מתמסרים לאתגר הפינוי, ממיינים ואורזים, זורקים ומפנים. האווירה לרוב משועשעת. כאשר מן הארונות מגיחים עשרות זוגות של כפפות נשיות מהודרות, עשרות ארנקים ותיקים שנשמרו בקפידה, ואפילו כמה שועלים נטולי חיים אך מבהיקי פרווה, שמשום מה נחשבו לפני עשרות שנים לפריט לבוש אופנתי ויוקרתי - ההפתעה של בני המשפחה מיתרגמת לשרשרת של צחוקים משועשעים.

גרדה וקורט גולדפינגר, סביו של ארנון. תצלום: פיליפ בלאיש

ואולם, עד מהרה מצא גולדפינגר בביתה של סבתו כמה פריטים שחשפו בפניו פרק מפתיע בהיסטוריה המשפחתית שלו, פרק שנשמר תחת מעטה של חשאיות במשך עשרות שנים. גולדפינגר ליקט את שברי המידע המאובקים הללו ויצא למסע בלשי חוצה גבולות, מסעיר ומפתיע, מורכב ורב תהפוכות להפליא.

אבל "הדירה" - שזיכה את יוצרו בפרס הבימוי לסרט התיעודי בפסטיבל ירושלים האחרון ויוקרן מהיום בסינמטקים של תל אביב וירושלים - אינו רק סרט סוחף. זה מסמך מרתק, שמציע מבט רענן ומעורר מחשבה על אופן ההתמודדות של בני הדור השני והדור השלישי לניצולי השואה עם זיכרון ההיסטוריה, על הקשיים והמורכבויות המאפיינים את היחסים בין הדורות הללו, ועל מורכבות היחסים שבין ישראלים לגרמנים בעולם שלאחר מלחמת העולם השנייה. בצד זאת, הוא גם נוגע בשאלות של זהות, שייכות, הדחקה ועיצוב זיכרון, ובעיקר מצליח להזכיר את המורכבות הגדולה המאפיינת את כל הנושאים הללו.

כדי לא לפגוע בחוויית הצפייה בסרט, נשתדל לחשוף כאן רק חלק קטן מההתרחשויות המוצגות בו. ובכל זאת, מי שמעדיפים להימנע לחלוטין מספוילרים, מוזמנים לעצור את הקריאה כאן.

נקודת מפנה

"בהתחלה באתי לדירה לבד, התחלתי לצלם לגמרי לבד, רציתי לעשות משהו, אבל לא בדיוק ידעתי מה", מספר גולדפינגר בראיון שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב. "לדירה של סבתא שלי היתה משמעות בשבילי,

עוד כילד, וריתק אותי העולם הזה שהולך להיעלם. זה היה הרעיון הראשוני לסרט. הייקיות, הקודים האירופיים, העולם התרבותי מאוד והצר מאוד, שלאורך כל החיים שלי הייתי אתו במין משחק של כמיהה ורתיעה. הבנתי שזה הרגע האחרון שאני יכול לעשות עם זה משהו, וחשבתי לעשות על זה סרט קצר, לא מעבר לזה".

הוא פגש ברחוב את הצלמת טליה (טוליק) גלאון, שגרה לא רחוק מבית סבתו, סיפר לה על הדירה, והיא הצטרפה אליו לצילומים באווירה לא מחייבת (לצדה צילם את הסרט פיליפ בלאיש). הם צילמו את הנבירה המשפחתית הממושכת בארונות, את החפצים בעלי הניחוח האירופי המיושן שנשלפו מהם בזה אחר זה, ואת עשרות שקיות הזבל שהלכו והתמלאו במהירות. אבל הם לא לגמרי ידעו מה הם מחפשים.

"היו סיטואציות נורא מצחיקות, אבל לא משהו שיכול היה להחזיק סרט", מספר גולדפינגר. "באחד הימים טוליק אמרה לי: ?שמע, זה סרט על שום דבר. זה סיינפלד, מה שקורה פה'. לא הבנו לאן אנחנו הולכים. אני זוכר שאמרתי לה שאני מרגיש כמו דייג, שעומד עם החכה ומחכה שמשהו יקרה. חיכינו".

ואז זה קרה. פתאום, בין ארגזי הכפפות והנעליים, פרוות השועלים והארנקים, מדפי הספרים ותיבות המכתבים, הבליחה ערימה של עיתונים גרמניים ישנים. גולדפינגר לא העלה על דעתו שזה קצה החוט שעתיד להשליכו למסע רגשי מטלטל ומבלבל, שיחשוף היסטוריה משפחתית יוצאת דופן, שבמשך שנים הוסתרה והודחקה. אמו דיפדפה בעיתונים בהפתעה, הבהירה כי כולם עוסקים באותו הסיפור, ותירגמה את תוכנם לעברית למען בנה הבמאי, שכיוון אליה את המצלמה.

גולדפינגר ואמו חנה. תצלום: פיליפ בלאיש

"נאצי נוסע לפלשתינה", היא מקריאה כותרת בעמודו הראשון של אחד העיתונים הללו, "אנגריף" הנאצי מ-1934. מפה גדולה של פלשתינה התנוססה תחתיה, ולצדה פרש חבר המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, ליאופולד פון מידלשטיין - לימים קצין בכיר באס-אס, שהיה זה שגייס את אדולף אייכמן לשורות המחלקה היהודית בארגון - את רשמיו המפורטים מטיול שערך בחבל הארץ שבו התכוון המפעל הציוני להקים מדינה ליהודים. המראות של יהודים חורשים את האדמה, מייבשים בצות ומגשימים את חלומם הציוני הרשימו מאוד את התייר הנאצי. לצד חבילת העיתונים הזאת, מצאו בני משפחת גולדפינגר גם כמה ניירות, שעליהם התנוססו, זה לצד זה, צלב קרס ומגן דוד.

"מה עושה תעמולה נאצית אצל סבא וסבתא בארון?" תוהה גולדפינגר בסרט, ויוצא למסע ממושך של חיפוש אחר העבר האבוד והמושתק של משפחתו. "נקודת המפתח מבחינתי היתה מציאת העיתון, אבל לקח לי זמן להבין זאת", הוא מודה. "אמנם זה היה מצמרר לראות את העיתון הזה, אבל באותו זמן - לא הרבה מעבר לכך, כי אז בכלל לא היה לי קונצפט של סרט שיעסוק בנאצים, שואה ומלחמת העולם השנייה. זה בכלל לא היה הסרט שרציתי לעשות. לקח לי זמן להבין שזו נקודת מפנה בסרט, ורק אז התחלתי לשאול, לקרוא, לחקור, להיכנס לעניינים, ופתאום הכל התחיל להיות מאוד מעניין". להפתעתו, גילה הבמאי עד מהרה שמי שליוו את אותו מבקר נאצי במסעו לפלשתינה היו לא אחרים מאשר סבו וסבתו, שנים ספורות לפני עלייתם לארץ.

אמא לא שאלה

גולדפינגר, בן 47, למד קולנוע ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועם פתיחת ערוצי הכבלים וערוץ 2 המסחרי, עבד כבמאי כתבות בתוכניות שונות. סרטו הקודם, עטור השבחים, "הקומדיאנטים", עקב אחר קורותיה הנפתלים של משפחת בורשטיין - מייק בורשטיין, הוריו ואחותו התאומה - ובמקביל אחר ההיסטוריה המרתקת של תיאטרון היידיש. הסרט זכה ב-1999 בפרס סרט התעודה הטוב ביותר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע, וכן בפרס המקביל בפסטיבל חיפה. הוא הוקרן בעשרות פסטיבלים ברחבי העולם, ואף יצא להקרנות מסחריות בישראל ובארצות הברית.

מאז, לימד גולדפינגר קולנוע בכמה בתי ספר בארץ וכיום הוא מלמד בימוי ותסריטאות בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. למה נדרשו לו 12 שנה עד שיצא סרטו הבא? "זה מורכב, אני עדיין מנסה להסביר את זה לעצמי", אומר גולדפינגר. "'הקומדיאנטים' מאוד הצליח, שנתיים הסתובבתי אתו בעולם, ואחר כך שני דברים היו לי מאוד ברורים: האחד, כשיצאתי מאחת ההקרנות שלו, חשבתי לעצמי שאני יודע על משפחת בורשטיין על כך הרבה דברים, אבל לא יודע כלום על המשפחה שלי. אני חושב שזה הוביל אותי לעשות משהו בכיוון.

"והדבר השני: המסע עם הסרט היה כל כך מעייף, שהבנתי שאני לא אחד שיעשה סרט בכל שנה. הבנתי שכל סרט שאני אעשה, צריך להיות מאוד משמעותי מבחינתי. היו לי המון הצעות, אבל שום דבר לא נגע בי. חשבתי שאני רוצה לעשות סרט עלילתי, ולא תיעודי. ישבתי, כתבתי והסתבכתי כהרגלי, ופתאום הסרט הזה (?הדירה') קרה".

כלך אחד משני סרטיו חוקר את קורותיה של משפחה אחת, צולל אל נבכי התא המשפחתי, ובה בעת שולח זרועות לעבר רחוק ונעלם ומנסה ללמוד אותו, להבין אותו, במבט מפוכח לאחור. "אמרתי מתישהו לעורכת, טלי הלטר שנקר, ש'הדירה' זה בעצם ?הקומדיאנטים', אבל בשני הבדלים: האחד, שזה על המשפחה שלי שבאה מיקה-לנד, ולא על הבורשטיינים שבאו מפולין, והשני שזה כמו ?הקומדיאנטים', אבל רק ההתחלה מצחיקה. משם זה רק הולך ומידרדר", צוחק גולדפינגר.

ב"הדירה", שנוצר בתמיכת ערוץ 8 והקרן החדשה לקולנוע, צירף גולדפינגר את אמו, חנה, למסע לחקר ההיסטוריה המשפחתית. היא, מתברר בסרט, לא ידעה דבר על אותו פרק בעבר שהוריה בחרו להסתיר מהעולם כולו, ואפילו מבתם היחידה. כאשר היא ובנה נתקלים באלבום תמונות ישן, המנציח חלק מאותה תקופה עלומה, היא מודה שכבר נתקלה בו פעם, אך לא טרחה לשאול את אמה במה מדובר. "לא שאלתי והיא לא סיפרה. זה לא עניין אותי", היא אומרת לבנה המופתע, שמתקשה להבין כיצד ייתכן הדבר וחוקר אותה על כך.

"אף פעם לא היתה לי שיחה עם אמי כמו השיחות בסרט", אומר גולדפינגר. "הסרט הזה נתן לי את האומץ לשוחח אתה כך. זה היה אתגר. הסרט נתן לי את הכוח והסיבה להעלות את זה. רק כשהתחלתי לעשות אותו, הבנתי כמה דברים אף פעם בעצם לא עשינו במשפחה שלי. תוך כדי העבודה על הסרט הבנתי שיכול להיות שאנחנו משפחה בלי עבר. אצלנו תמיד היתה תחושה שלמשפחה שלנו לא היה שום קשר לשואה. אחרי הסרט הזה כבר לא תהיה תחושה כזו", הוא מחייך.

אינטרס משותף

לאורך העשייה הוא נאלץ, לדבריו, להתמודד עם קונפליקטים מוסריים רבים: "ברובד האישי זו היתה טלטלה גדולה, שעוררה הרבה מאוד התחבטויות - מה לספר, מתי לספר, איך לספר, האם לספר ולמי לספר. כן לספר לאמא שלי או לא, לצלם את זה או לא, לספר את זה לאחי או לא. זה היה כך ממש עד לשלבים האחרונים של הצילומים וכמובן בעריכה. היה פה ערבוב גדול, כי הייתי גם בן, גם נכד, גם אבא, אבל גם במאי שרוצה לספר סיפור. בשלב העריכה, בכל יום בשמונה בבוקר פגשתי בחדר העריכה את אמא שלי, וכבמאי, מובן שלא פשוט ככה להישאר אובייקטיבי", הוא צוחק.

בנוסף, בתור יקה בן יקים, הוא גילה שוב ושוב שהמציאות משבשת לו את התוכניות. "אני הלכתי עם קונצפט אחד, והכל הלך נגדי", הוא אומר. גולדפינגר היה משוכנע תמיד שהוא יודע לאן הסיפור עמוד להתפתח, אבל אז המציאות טפחה על פניו והכל התהפך. בין היתר, הדבר הבהיר לו עם כמה סטריאוטיפים וקונצפציות מוקדמות הוא, כמו רבים אחרים, ניגש לכל מה שקשור בשואה.

"היה לי מאוד חשוב לעשות את הסרט כקו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית, כי רציתי לקבל קונטרה מאנשים בגילי בגרמניה, כדי שהם יעזרו לי להבין. הרגשתי שיש סכנה להתבונן בדברים בגישה סטריאוטיפית, ממרחק, ובשבילי הסרט הזה ניפץ הרבה תפישות. למשל, שזה בלתי אפשרי להיות חבר של נאצי, שזה לא אנושי. למשל, חשבתי שכל הנאצים נשפטו ומי שלא נשפט היה כנראה זוטר. אבל למעשה, בנירנברג וברחבי העולם נשפטו עד היום לא יותר מ-200 אנשים. זה כלום! לא חשבתי על זה אף פעם, אבל בסרט כל הזמן הייתי צריך להתמודד עם זה.

"עוד דוגמה: חשבתי שבגרמניה הם כל כך מסודרים, הכל מתויק, מקוטלג, אפשר להגיע לכל דבר בקלות. אבל זה ממש לא נכון. יש שם בלגן היסטרי, ארכיון אחד לא יודע מה קורה בשני. או למשל, אחד המשפטים הכי רווחים על מה שקרה בגרמניה בזמן המלחמה הוא שאף אחד לא ידע מה היטלר רוצה, אבל כולם ידעו שאם יעשו מה שהוא לא רוצה, זה הסוף שלהם. רבים חושבים שהכל היה מתוכנן, כולל ?הפתרון הסופי'. אבל בזמן העבודה על הסרט גיליתי שהאס-אס בתחילת דרכו בכלל לא התעניין כל כך ביהודים.

"ועוד תפישה מוקדמת שלי התנפצה כשהבנתי את האינטרס המשותף שהיה ליהודים ולנאצים, שמוזכר בסרט, והבנתי שהיו שיחות בין הצדדים. זה כמובן לא משהו שאני גיליתי, אבל בדרך כלל אף אחד לא חושב על זה. כל אלה הם דברים שאם את לא חושבת עליהם ולא מתעסקת בהם, את שבויה בכל מיני קונצפציות. כך שתוך כדי העבודה על הסרט ישבתי וקראתי המון. ישבתי בלילה במיטה עם ספרות מחקרית על הנאצים".

מהלכי נפש נסתרים, לא תמיד ברורים, המבוססים על פחדים, חששות, משיכה וכאב מאפיינים רבים ממשתתפי הסרט. "אני חושב שאחד הדברים שהכי בולטים אצל הדמויות בסרט הוא שהרבה מהן פועלות ממניעים לא מודעים. ובכלל, הדירה בשבילי היתה הלא-מודע של המשפחה שלי", אומר גולדפינגר. "זה היה מין דימוי, ששם למעלה, בקומה השלישית, נמצא הלא-מודע, הדבר הנסתר ההוא; ששם בארונות יש משהו שמאוד משפיע על המשפחה שלנו, אבל אף אחד לא מודע לכך ולא מודה בכך".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו