בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שנתם היפה של הנידחים במוסיקה העברית

השנה העברית המסתיימת היתה שנתם של הזמרים הנידחים. אף על פי שהזרמים המרכזיים של המוסיקה הישראלית לא הציגו שום בשורה, נוצרו כאן לפחות עשרה אלבומים של מוסיקה עמוקה ואמיצה, רלוונטית ומרהיבה ביופיה

2תגובות

אם לא תתרחש איזו תפנית דרמטית בשלושת השבועות שנותרו עד לסיומה של השנה העברית, היא תיזכר כשנה שחונה למדי בתולדות המוסיקה הישראלית. שום בשורה חדשה ומעניינת לא יצאה מהזרמים המרכזיים והמרכזיים-למחצה של מה שנקרא פעם, בימים יפים יותר, התעשייה המקומית.

הפופ המזרחי המשיך לחגוג בקיסריה והיכל נוקיה, אבל רמת התוצרים החדשים שלו, שגם קודם לכן לא הרקיעה שחקים, צללה אל מתחת למכנה המשותף הנמוך ביותר. בשתי מלים: עומר אדם. את מצבו הירוד של הפופ הלא-מזרחי ממחישה התקווה החדשה של הז'אנר, הזמר הצעיר נתן גושן. בשתי מלים: אנמיה חמורה.

הרוק הישראלי, על אגפיו השונים, הוציא מתוכו כמה אלבומים יפים (הפייבוריט שלי הוא "ברזל ואבנים" של נעם רותם), אבל מי שחיפש איזו אנרגיה משלהבת ומסעירה, או אלבום שאתה מקשיב לו ויורד על הברכיים, התקשה למצוא אותם (לא, אני לא חושב ש"אתה נמצא כאן" של ברי סחרוף הוא אלבום כזה).

ומה בנוגע לאינדי הצעיר? ללהקות של דור הפייסבוק ו"אינדינגב"? גם כאן היו כמה הברקות, אבל הן לא הצטברו לכדי תנועה אמיתית, וגם באגף הזה לא יצא אפילו אלבום אחד שגרם לי לעצור הכל ולהגיד "ואו, אין דבר יותר טוב מלהקת גיטרות (או סינתסייזרים) חדשה".

ואף על פי כן, לא צריך להספיד את השנה הזאת. קרה בה דבר אחד גדול, כלומר קטן, כלומר קטן-גדול. הזרמים המרכזיים אמנם טיפטפו בקצב חלש עד בינוני, אבל בכמה מובלעות מרוחקות, שאין להן שום קשר עם מרכזי הכוח של התעשייה וגם אין שום קשר בינן לבין עצמן, נעשתה מוסיקה עמוקה, אמיצה, רלוונטית, מרהיבה ביופיה.

ולא מדובר בשתיים-שלוש מובלעות כאלה, שאינן מצטברות לכדי הצהרה משמעותית, וגם לא בארבע-חמש. לפחות עשרה אלבומים מצוינים, חלקם ממש אדירים, יצאו השנה בהתגנבות יחידים מתוך מובלעות כאלה. ואף שהם שונים מאוד זה מזה ואינם יכולים לחבור למחנה אחד שיגאל אותם מבדידותם וינסה להשפיע בכוחות משותפים על הזרם המרכזי, הם בכל זאת מניפים ביחד שלט קטן שאומר: זאת היתה השנה של הזמרים הנידחים.

זאת מלה קצת קשה, נידחים. אולי היא מעט מוגזמת, לפחות במקרה של חלק מהאמנים שיידונו כאן. אבל היא משקפת במידה רבה את הלך הרוח של הזמרות והזמרים שהוציאו את היצירות המוסיקליות הבולטות של השנה החולפת.

לא מדובר כאן ביצירה עצמאית במובן השטחי של המלה. כמעט כל המוסיקאים הישראלים, גם אלה שפועלים במיינסטרים, הם יוצרים עצמאיים. התעשייה מתה, יחי האינטרנט: כולם מקליטים ומשווקים את עצמם בעצמם. הזמרים שמדובר בהם כאן הם אמנים עצמאיים במובן הכי עמוק: יוצרים שמערכת ההפעלה שלהם שונה בתכלית מהמערכת המקובלת בשוק, ועל כן נגזרת עליהם מידה מסוימת של נידחות.

חלקם נידחים גם במובן הגיאוגרפי של המלה - מרונית ברגמן שפועלת במקדוניה ועד אמל מורקוס שיוצרת בכפר יסיף. אחרים, כמו שלום גד או ברק אלנקוה או יענקל'ה רוטבליט, מבטאים נידחות תודעתית יותר. ויש כאלה, כמו נינו ביטון ודודו טסה, שמחיים (בצורה שונה לחלוטין זה מזה) עולם תרבותי שהוגלה אל האזור הנידח בשל מחיקה תרבותית מתמשכת.

כל האלבומים האלה - על אף הייחוד החריף, הטון העצמאי הנחרץ ומקדם הנידחות המסוים שלהם - הם יצירות נגישות או נגישות יחסית. לא צריך להתאמץ כדי ליהנות מהם, צריך רק לרצות להקשיב. זה משתלם.

אמל מורקוס: "בראני"

לא חייבים להבין ערבית כדי ליהנות ולהתפעל מהאלבום המעולה הזה. כמו כל זמרת גדולה, הקול של אמל מורקוס מביע משהו אוניברסלי. רגשות והלכי רוח כמו עצב, תקווה, אושר, תשוקה, ייאוש, השתאות מיופיו של העולם, התקוממות לנוכח אי-צדק - כל אלה מקבלים כאן

ביטוי ווקאלי יפהפה. והשירה הצלולה והנהדרת של מורקוס נישאת על לחנים מקוריים מרהיבים ביופיים (של נסים דקוואר ומהראן מורעב), הממזגים את הפשטות והצמצום של שיר העם עם התחכום ורוחב היריעה של השיר האמנותי. אחד משני אלבומי השנה לטעמי.

שלום גד (העבד): "שירי ארץ ישראל"

מישהו בבלוגוספירה של המוסיקה הישראלית כינה את האלבום הזה "שירי הרס ישראל". שלום גד התעלה על עצמו השנה ויצר מחזמר אבסורד מקאברי ונפלא, שמוציא כמה שלדים מהארון הלאומי וגורם להם לרקוד זה עם זה בעצמות חורקות וחיוך מקפיא, על מצע של לחנים מובחרים. אלבום השנה השני.

רונית ברגמן: "If We are Here"

רונית ברגמן, לשעבר הסולנית של להקת הנויז הטוטאלית "פלסטיק ונוס", חזרה השנה לפעילות מוסיקלית אחרי שנים ארוכות של היעדרות. הבשורות הרעות הן שנדמה כי מעט מאוד אנשים שמו לב. הבשורות הטובות הן שהדיסק של "Undone", הלהקה שלה ושל בעלה המקדוני, הוא אלבום מצוין - עשיר ודינמי מבחינה מוסיקלית, חריף ומדויק מבחינת התוכן המילולי.

באמצע שנות ה-40 לחייה, ממקום מושבה בבלקן, ברגמן היא עדיין משוררת הזרות הכי טובה של המוסיקה הישראלית: "עבריתוש/ תמיד הברזתי לנאמנות שלך/ מצטערת. לא נתתי לך לגדל אותי/ לשכוח מלה ועוד מלה/ ועוד/ המלים מחליקות/ כגרעיני לימון/ בורחות אל ג'ונגל הסלט/ מישהו אמר/ שחייבים להרוג שפות זרות/ להקריב אותן למענך/ אבל הוא לא נתן עצות/ למי ששפת האם שלו היא/ זרות/ זרות".

ברק אלנקוה וה"גטו סווינגרס": "הורה לשוט"

את פרס הצגת הפרינג' של המוסיקה הישראלית השנה קוטף בקלות האלבום השני והמצוין של ברק אלנקוה וה"גטו סווינגרס". המובלעת הפרטית של אלנקוה נשמעת קצת כמו מועדון קברט ברלינאי, או מאורת שאנסונים בשוליים של פאריס, אבל מדברים בה עברית יצירתית ומרתקת, מנגנים בה מוסיקה מפותלת אך נגישה, ואפשר לחוש בצורה עזה, גם אם לא להבין באמת, את ההיגיון המיוחד שמנחה את אלנקוה, שגם מגיש את השירים כמו פנתר תיאטרלי.

טל וייס: "Motion Drawing"

לחנים זעירים, קול קטן, ליווי מינימליסטי נזירי ממש: הרושם הראשוני שהאלבום הזה משאיר הוא של מוסיקה שקופה מדי, שאי אפשר לאחוז בה. אבל האזנה קרובה יותר מובילה להכרה, שלשקט שבין ובתוך הצלילים יש משמעות לא פחות חשובה מאשר לצלילים עצמם. והתובנה הזאת טוענת את מיניאטורות הפופ של טל וייס ביופי מזוקק וחושפת את ההתרחשות העשירה הסמויה בתוכן.

דודו טסה ו"הכוויתים": "דודו טסה והכוויתים"

בהשוואה לזמרים האחרים שמופיעים כאן, דודו טסה הוא פחות או יותר שלמה ארצי. אבל טסה צלל השנה אל תוך הארכיון הנשכח של סבו ואחי סבו, הלא הם האחים אל כוויתי, ויצא משם עם אלבום שמביא את השירים המעולים שלהם אל ישראל של המאה ה-21.

האלבום הזה מייצג עוד מגמה שבלטה השנה: ריבוי יחסי של יוצרים ישראלים ששרים בערבית ובשפות אחרות של המרחב שמקיף אותנו - מעמיר בניון, שהוציא אלבום שלם בערבית, ועד רביד כחלני והפרויקט המצוין "ימן בלוז". בקרוב: האלבום הפרסי של זמרת נידחת נוספת, ריטה.

נינו ביטון: "נינו ביטון"

והנה עוד זמר נפלא ששר בשפה שאיננה עברית. נינו ביטון היה עד לא מזמן סוד ירושלמי שמור, מאסטר של מוסיקה אלג'יראית שנערץ על ידי תלמידיו אבל אינו מוכר במעגלים רחבים יותר. האמת היא שביטון נשאר סוד שמור גם אחרי שיצא לפני חודשיים אלבום הסולו הראשון שלו, אבל עכשיו אפשר לפחות ליהנות ממנו גם בלי לסור לקפה הירושלמי שבו הוא מופיע בכל יום שישי בצהריים עם תלמידיו.

יענקל'ה רוטבליט: "צומת עלעול"

נשארים בירושלים, אצל עוד יהודי לא צעיר. יענקל'ה רוטבליט הוא הראשון להודות שהוא לא זמר, אבל זה לא מפריע לו להמשיך להוציא אלבומי סולו. ובצדק. האיכויות שהפכו את רוטבליט לגדול הפזמונאים של המוסיקה הישראלית ב-40 השנים האחרונות (העברית העשירה והפשוטה כאחת, המבט הפנורמי, ההומניזם העמוק, הערבוב בין האישי לחברתי והפוליטי, היכולת לצייר תמונה במלים) ניכרות גם ב"צומת עלעול", רק בצורה הרבה יותר גולמית מאשר בפזמונים הישנים.

הרלוונטיות של האלבום הזה, שיצא במקרה בזמן מהפכת תחריר, מתבטאת בין השאר בשיר של רוטבליט על מצרים, "קולה של אום כלתום", כמו בדברים שאמר בראיון לפני חצי שנה: "גם אלינו זה יגיע. בוודאי, חייב להיות. ממה זה התחיל בתוניס? מבחור שלא מצא עבודה במקצוע שלו, ונאלץ למכור ירקות, ובאו והפכו לו את הדוכן. כאן אין דברים כאלה?"

זאב טנא: "זה שר"

יהודים לא צעירים, ויהודיות לא צעירות, מככבים ברשימת הזמרים הנידחים שעשו דברים גדולים השנה. יש ברשימה הזאת יותר בני 60 פלוס מאשר בני 20 פלוס או 30 פלוס. זאב טנא, בן 64, מפר סדר נצחי, הוציא השנה את "זה שר", אלבום נהדר שבו הוא הצליח, בניגוד לאלבומים קודמים שלו, להכניס את המלים הפרועות והאקספרסיוניזם הלא-מצונזר שלו לתוך מסגרת מוסיקלית דינמית וסדורה, אם כי לא סדורה מדי כמובן.

אילנה אליה: "שירה"

תשעת האלבומים שלעיל יצאו במשך השנה החולפת וזכו להתייחסות ב"גלריה". בימים האחרונים ראה אור אלבום מעולה נוסף, שרק מעצים את התחושה שהשנה הזאת היתה שנתם של הזמרים הנידחים הנפלאים.

"שירה", אלבומה החדש של הזמרת הירושלמית אילנה אליה, נפתח בשיר של יונה וולך. "בנקיק נסתר בצוקים/ איילה שותה מים/ מה לי ולה/ אלא צוקי לבי/ אלא מעיין חיי/ אלא נסתר/ איילה/ מה לי ולה/ אלא/ אהבתי".

ארמונד סבח הלחין יפה, אליה שרה נהדר (בסגנון המיוחד, הגרוני והמהדהד שלה, שיוצר לעתים את הרושם שהיא שרה מפסגתו של הר וקולה מוחזר אליה מכל ההרים האחרים בסביבה), והמלים של וולך משרטטות את האזור הנפשי שבו משוטט האלבום כולו: הנקיק הנסתר, צוקי הלב, מעיין החיים, האיילה היחידה, האהבה.

אליה, שעד כה שרה בעיקר בכורדית, חלמה במשך שנים רבות להקליט אלבום של שירי משוררים בעברית. עכשיו היא סוף סוף מגשימה את החלום, והיא עושה זאת בצורה אמיצה ומעוררת התפעלות, שעשויה להפתיע את חובבי המוסיקה שמכירים ואוהבים אותה (שהם בערך עשירית מהקהל שהיא ראויה לו).

האלבומים הקודמים של אליה (יש רק שניים כאלה, האחרון שבהם מ-1997; בשנים הבאות הפנתה הזמרת את מרצה לטיפול באמה החולה) שילבו בין שתי אסתטיקות: השיר העממי והשיר האמנותי. שתיהן נוכחות גם באלבום החדש, אבל החידוש הוא שמצטרפת אליהן בחלק מהשירים אסתטיקה שלישית: מוסיקה אלקטרונית מסונתזת, כמעט פופית.

זה הימור נועז למדי, שעלול להסתבך, ובשני השירים הראשונים שבהם זה קורה ("תפילת הבת" של שלי אלקיים ו"בובה ממוכנת" של דליה רביקוביץ', שניהם בלחנים של אליה עצמה) התחושה היא שההצלחה איננה שלמה.

השירים הבאים, "ג'בליו" הכורדי-עממי ו"השמש האירה ענף לח" של זלדה (בלחן של ראלי מרגלית), הם מצוינים אבל הם חוזרים אל שתי האסתטיקות המוכרות של העממי והאמנותי. ואז, בשיר השישי, "בעיות זהות" של יונה וולך (בלחן של ארמונד סבח), הכל מתחבר בצורה מרהיבה ומושלמת - האלקטרוניקה המסונתזת, הכלים המזרח-אסיאתיים, הקול של אליה, המשמעויות של הטקסט.

"בעיות זהות" הוא חלק מרצף של חמישה שירים מעולים, שמחזיק את כל החלק האמצעי של האלבום, מהשיר הרביעי עד השיר השמיני. ככל שהרצף הזה נמשך הוא צובר עוד ועוד כוח, וכשמגיעים לשיר שסוגר אותו, "אשה קטנה" של רביקוביץ' (בלחן יפהפה של מרגלית), קורה דבר נדיר: ממש קשה להכיל את כל היופי, העוצמה, הרגישות והכאב האלה. צריך להחזיק חזק את מושכות הרגש לבל יישמטו. או שאולי מוטב לשחרר את המושכות ולתת לרגש לצוף ולגאות. הופעת ההשקה של האלבום הנהדר הזה תתקיים ב-14 בחודש בבית הקונפדרציה בירושלים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו