ג'ודי פוסטר, גיבורת-על

"האמיצה"

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

שלושת הסרטים האחרונים שבהם כיכבה ג'ודי פוסטר משרטטים דיוקן של נשים ללא גברים: ב"החדר" ב-2002 היא היתה גרושה, ב"הטיסה" ב-2005 אלמנה, וכעת, ב"האמיצה", סרטו של ניל ג'ורדן, ארוסה נרצח כמה דקות לאחר תחילת הסרט.

בשלושת הסרטים, הדמויות שהיא מגלמת נקלעות למצב של מצוקה בחלל סגור ומתמודדות בתוכו עם סוגיות של הישרדות מיידית וישירה. ב"האמיצה" החלל הזה הוא העיר ניו יורק, שמצולמת על ידי ג'ורדן - בעזרתו של הצלם פיליפ רוסלו - כהוויה אורבנית ספק קיימת וספק מומצאת; ניו יורק כפי שכמעט לא ראינו מאז הסרטים של שנות ה-70, ש"האמיצה" מתייחס אליהם במודע: כשילוב של כיעור יום-יומי פרוזאי ויופי עירוני רב הוד.

הקריירה של ג'ודי פוסטר היא אחת המעניינות ביותר בתולדות הכוכבות הקולנועית הנשית, בעיקר בכל הנוגע לניסיונה לחרוג מהנוסחה ההטרוסקסואלית המסורתית שרוב הנשים על הבד פעלו במסגרתה.

קשה להיזכר אפילו בסרט חשוב אחד בקריירה הארוכה שלה - היא מופיעה בסרטים זה כ-35 שנים - שבו דמותה היתה מעורבת ברומן מסורתי עם גבר: ב"סומרסבי" מ-1993, גרסה אמריקאית ל"שובו של מרטין גר", היא היתה נשואה לריצ'רד גיר, אך קשה לקרוא לזה רומן סטנדרטי; וב"מווריק" מ-1994, אולי סרטה הזניח ביותר, היא ניהלה רומן עם מל גיבסון, אך שום ניצוצות רומנטיים לא עפו בין שני הכוכבים האלה. בכל שאר סרטיה הבולטים, "האשמים", "נל", "קונטקט", "אנה ומלך סיאם" ועוד, היא אשה בעולם של גברים, ממש כפי שפוסטר עצמה היא כמעט כוכבת יחידה בעולם של כוכבים גברים. האם זה מקרה שמערכת היחסים הזכורה ביותר עם גבר שהיא ניהלה על הבד היא זו שמתפתחת בינה לבין חניבעל לקטר ב"שתיקת הכבשים"?

"האמיצה" הוא אולי הסרט הקיצוני ביותר בכיכובה של פוסטר שחוקר את המיתוס והפרסונה שלה. מהסיבה הזאת זהו אחד הסרטים שהשיקולים להערכתו ניצבים מעבר לטוב או לרע. אפשר להתנגד לסרט במישורים רבים, אך הצפייה בו ריתקה אותי: גם ברגעיה המופרכים ביותר של העלילה והמרתיעים ביותר מבחינה אידיאולוגית, לא יכולתי להסיר את העיניים מהמסך.

אריקה ביין גרה כאן

פוסטר מגלמת את דמותה של אריקה ביין, שדרית רדיו המגישה תוכנית אישית על ניו יורק. היא עצמה מתהלכת ברחובות העיר ומקליטה את קולותיה שייכללו בתוכנית. במלים אחרות, היא כמעט צלם של העיר עצמה; עדה שומעת ואינה נשמעת למה שמתרחש בה, שתיהפך במשך הסרט לצל רואה ואינו נראה שמתהלך בתוכה.

בסמוך לתחילת הסרט מותקפים היא וארוסה הרופא דייוויד (נאווין אנדרוז) על ידי שלושה בריונים בזמן שהם מטיילים בסנטרל פארק עם כלבם. השאננות שבה השניים מטיילים בפארק סמוך לחצות הלילה מבקשת לומר משהו על האופן שבו הניו-יורקים מתייחסים לעירם כיום. מה שקורה להם בזמן טיולם אמור לנתץ את האשליה הזאת: דייוויד נהרג ואריקה נפצעת קשה. על בסיס הסיטואציה הזאת טווה ג'ורדן פנטסיית נקמה שבמרכזה ניצבת דמותה של אריקה ביין כמי שמתה וקמה לתחייה כאשה אחרת מכפי שהיתה לפני האירוע; והיא פועלת בניו יורק אחרת מזו שהכירה לפני שארוסה נהרג: ניו יורק ברוח שנות ה-70 החליפה את ניו יורק של 2007 שבה הסיפור מתחיל.

ג'ורדן ופוסטר, שזו אחת מהופעותיה הנחרצות ביותר, מעצבים איפוא את דמותה של אריקה כשילוב בין אשה "אמיתית" לבין גיבורת קומיקס שעברה טרנספורמציה ונהפכה לגיבורת על בשל טראומה שחוותה (חבל רק שהיא מתעקשת ללחוש במשך הסרט כולו; הייתי שמח לו היא ושחקניות אחרות היו חדלות מהנוהג הזה, שאמור כנראה להביע נחרצות ולאות כאחת). היא אשת החתול המתהלכת בגותם (שמו של המטרופולין בסדרת "באטמן") כשאקדח טעון צפון בארנקה, רק בלי המדים. משום כך אפשר להתעלם מהמופרכות של העלילה (אחרי הכל, גם סרטי הקומיקס אינם נמדדים באמינותם דווקא) ואף להתעלם במידת מה מאמירותיו האידיאולוגיות של הסרט.

מבחינת סגנון הלבוש של אריקה, עיצוב שערה ואופן הליכתה, ג'ורדן ופוסטר מעצבים את דמותה של גיבורת סרטם כדמות שהיא נשית וגברית כאחת ובנוסף לכך גם על-גילית: אף על פי שגילה של פוסטר ניכר בצילומי התקריב שלה, הרי יותר מבכל סרט אחר שבו הופיעה מאז שנות ה-70 נראית הדמות שהיא מגלמת בסרטו של ג'ורדן, מבחינת הדיוקן הכולל שלה, כאחת הילדות שהיא גילמה בתחילת הקריירה שלה (יותר מכל היא הזכירה לי את הילדה חריפת הלשון, שלוקח זמן עד שקולטים שהיא בת ולא בן, שגילמה ב-1974 בסרטו של מרטין סקורסזי "אליס לא גרה כאן יותר"). בעיצוב דמותן של פוסטר ואריקה ביין מתבטא עיקר חותמו של ג'ורדן, שבסרטיו הטובים ביותר, כגון "משחק הדמעות" ו"ארוחת בוקר בפלוטו", נע בין מציאות לפנטסיה ועיצב דמויות הנעות מעבר להבחנות המגדריות המקובלות.

בדידות, צדק, נקמה

"האמיצה" - בהיותו דיוקן של ג'ודי פוסטר ככוכבת קולנוע, המצויה בשיא הקריירה שלה מבחינת הוותק והבשלות של דמותה המצטברת - מתייחס גם ל"נהג מונית", סרטו של סקורסזי מ-1976, שהפך את פוסטר לכוכבת.

ביצירת המופת שלו ביקש סקורסזי למקם את סרטי ה"ויג'ילנטה" של שנות ה-70 (אלה שתיארו את קורותיו של אזרח הלוקח את החוק לידיו בעקבות עוול שנעשה לו ואזלת ידם של מוסדות החוק) בהקשר רחב ואנליטי, הבוחן את דמות הגבר והגיבור בתרבות ובהיסטוריה האמריקאיות. באותה דרך מבקשים ג'ורדן ופוסטר למקם את הזיכרון של הז'אנר הזה בהקשרה של המורשת הארוכה של הצגת דמויות נשיות על בד הקולנוע.

כמו טראוויס ביקל (רוברט דה נירו), גיבור "נהג מונית" - שהציל את אייריס הצעירה, בגילומה של פוסטר, מידי הסרסור שלה - כך אריקה ביין בסרטו של ג'ורדן מצילה בכוח אקדחה שתי נערות מידי הגברים המאיימים עליהן.

אך תהיה זו טעות להתייחס ל"האמיצה" בפשטות כאל "גרסה נשית" של "נהג מונית" וסרטי ויג'ילנטה נוספים. "האמיצה", יותר משהוא עוסק באידיאולוגיה של בדידות עירונית, עשיית צדק ונקמה, עוסק במיתולוגיה של השילוש הלא כל כך קדוש הזה ומיישם אותה על הנוכחות הנשית כפי שהיא מתבטאת בדמותה של פוסטר.

מול דמותה של אריקה ביין מציב הסרט את הדמות הגברית המרכזית של הסרט, זו של מפקח משטרה ושמו מרסר (טרנס האורד), שמייצג במידת מה את הצופים בסרט הנגרפים בהדרגה אל תוך סיפורה של אריקה. הממד הזה של הסרט, כמו דברים רבים נוספים בו, לא ממש עובד, אבל הוא מעיד על הכוונה שהניעה את ג'ורדן בעשיית סרטו ומעצים את העניין שהצפייה בו מעוררת. השימוש בתואר "מעניין" כדי לתאר סרט נדמה לעתים כהתחמקות, אבל יש סרטים שהתואר הזה יאה להם. "האמיצה" הוא אחד מהם.

"האמיצה". בימוי: ניל ג'ורדן; תסריט: רודריק טיילור, ברוס א' טיילור, סינתיה מורט; צילום: פיליפ רוסלו; מוסיקה: דאריו מריאנלי; שחקנים: ג'ודי פוסטר, טרנס האורד, נאווין אנדרוז, מרי סטינברג'ן, ג'יין אדמס, ניקי קאט

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ