תחילה באה התשוקה

"השאיפה לעשות סרט שהכל יבינו היא אבסורדית", אומר דייוויד לינץ', שכמו צופיו מתקשה לפעמים לפענח את המשמעות של סרטיו. בשיחה עם אורי קליין הוא מסביר מדוע הוא אינו יוצר ניסיוני, ומשתעשע ברעיון לביים לאינטרנט

אורי קליין
אורי קליין
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

אחרי כמעט ארבעה עשורים של עשייה קולנועית, במאי הקולנוע האמריקאי דייוויד לינץ' - שיצר בין השאר את הסרטים "קטיפה כחולה" ו"לב פראי", "מלהולנד דרייב" ו"אינלנד אמפייר" ואת סדרת הטלוויזיה "טווין פיקס" - עדיין מלא התפעלות מהאפשרויות הגלומות באמנות שבה הוא עוסק.

לינץ', בן 61, שמתארח השבוע בישראל (בהזמנת מנהל בית הספר לקולנוע סם שפיגל, רנן שור, והסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים), היה מעדיף אולי לדבר על כוחה של המדיטציה הטרנסצנדנטלית, שכבשה את לבו ואת רוחו, ועל השלום הכלל-עולמי שהוא מנסה להשיג בעזרתה; אך גם כשהוא מדבר על קולנוע עיניו נוצצות, ונדמה שהוא מרותק עדיין על ידי המסתורין הגלומים באמנותו.

לינץ' לא רצה להיות במאי קולנוע. "רציתי להיות צייר", הוא מספר. "הגעתי לקולנוע דרך הציור. יום אחד, בזמן שגרתי בפילדלפיה ולמדתי שם באקדמיה לאמנויות, ישבתי בתא הקטן שהוקצה לי וציירתי ציור של גן בלילה. זה היה ציור בשחור וירוק, הירוק יצא מתוך השחור, ופתאום מתוך הציור יצאה רוח, והירוק החל לזוז. אמרתי לעצמי: מה זה? ועניתי לעצמי, זהו ציור בתנועה".

בעקבות החוויה הזאת - שנשמעת כמו אירוע שהיה יכול להיכלל בכל אחד מסרטיו - הוא התחיל לעשות ניסויים בחיבור בין ציור לתנועה וכך החל להתאהב בקולנוע, הוא מספר.

לא הייתי שוחר קולנוע

סרטיו הקצרים הראשונים זיכו אותו במלגה שמוענקת ליוצרי קולנוע עצמאיים מטעם המכון האמריקאי לקולנוע. מלימודיו במכון הוא זוכר במיוחד את פרנק דניאל מצ'כוסלובקיה, אחד המורים הטובים ביותר לקולנוע בכל הזמנים, לדעתו, שבשיעוריו חשף לפני לינץ' את רזי העשייה הקולנועית. בין השאר נחקק בזיכרונו האופן שבו ניתח דניאל בכיתה את השימוש בסאונד בסרטו של ג'ורג' סטיוונס מ-1951 "מקום בשמש", שהוא אחת הדוגמאות המוערכות ביותר של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי. ולמרות זיכרונות טובים אלה, לינץ' מעיד על עצמו שהוא משתייך לאסכולה של למידה תוך כדי עשייה.

לינץ' החל לעשות את סרטיו בסוף שנות ה-60 וגמר את סרטו הארוך הראשון, "ראש מחק", שהחל לביים בזמן לימודיו, ב-1977. זה היה עשור משמעותי במיוחד בתולדות הקולנוע האמריקאי; הקולנוע ההוליוודי הקלאסי דעך, הקולנוע האמריקאי החדש של רוברט אלטמן, מרטין סקורסזי, פרנסיס פורד קופולה, בריאן דה פלמה ואחרים תפס את מקומו - והחל לדעוך אף הוא בעקבות הופעתם בזירה של במאים כגון סטיוון ספילברג וג'ורג' לוקאס. אך לינץ' טוען שהוא עצמו לא היה מודע לתמורות האלה ולא פעל בתוכן או כנגדן. "לכל אחד מאתנו יש קול משלו", הוא אומר, "וכל אחד מאתנו עושה את שלו. ורק כעבור זמן, כאשר אתה תופס מרחק ממה שעשית, אתה יכול להבין היכן ניצבת ברגע היסטורי מסוים.

"מעולם לא הייתי שוחר קולנוע מושבע", הוא מוסיף. "ידעתי על קיומו של הגל החדש הצרפתי ואהבתי את סרטיהם של פליני וברגמן, אבל אל תשכח שלפני שהתחלתי לעשות סרטים רציתי להיות צייר".

האם אתה מתייחס אל עצמך כאל צייר שעושה סרטים?

"לא, כי אנחנו בני האדם יכולים לעשות כל כך הרבה דברים. אני במאי קולנוע ואני גם צייר. והקולנוע מעמת את היוצר עם כל כך הרבה אמצעי ביטוי אמנותיים שונים, עד שנגרפתי לתוכו לחלוטין".

הרעיון הוא הכל

את סרטיו של לינץ' נוהגים לחלק לסרטים הניסיוניים יותר, כגון "ראש מחק" ו"אינלנד אמפייר" - סרטו הארוך האחרון, שהציג על הבד הזיה של כמעט שלוש שעות - ולסרטים המסורתיים יותר, כגון "איש הפיל" או "סיפור פשוט". לינץ' אינו מסכים לחלוקה הזאת; הוא גם אינו מקבל את המלה "ניסיוני". לטענתו, הדרך הנכונה יותר היא לתאר כמה מסרטיו כמופשטים יותר מהאחרים.

"כל הסרטים שעשיתי מבוססים על רעיונות, וברגע שמגיע אליך רעיון לסרט, אתה יודע מה תעשה עמו. הרעיון הוא הכל, הכל", הוא שב ומדגיש. "כל מה שאנחנו עושים מבוסס על רעיון. ואנחנו מתאהבים ברעיון. כבר כששמעתי את צמד המלים 'איש הפיל', ידעתי שזה סרט שארצה לעשות וידעתי גם איך ארצה לעשות אותו. לכל הסרטים יש בסיס קונקרטי, אך כמה סרטים כוללים יותר הפשטות מאחרים. הקולנוע הוא שפה שמסוגלת לומר גם את הקונקרטי וגם את המופשט; לעתים אפילו בו-בזמן. זהו שילוב שקשה מאוד לבטא אותו במלים, ורק הקולנוע מסוגל לו. ישנם רגשות שאפשר להביע רק בעזרת השפה של הקולנוע.

"אני מתנגד למלה 'ניסיוני' כי בעיני היא רומזת על כך שאינך יודע מה אתה עושה ואתה רק מעביר את הזמן עד שאתה מוצא משהו. אני, לעומת זאת, איני יודע מה אני עושה עד שבא לי רעיון, ואז אני יודע בדיוק מה אני עושה. וכשאתה מקבל רעיון, אתה חייב להישאר נאמן לו. ב'סיפור פשוט', שהביקורת התייחסה אליו כאל סרטי המסורתי ביותר, עשיתי יותר ניסיונות מבכל סרט אחר שביימתי. התאהבתי ברגש שהיה בתסריט, והאתגר שלי היה להביע את הרגש הזה בעזרת עלילה שכוללת כל כך מעט מרכיבים ופועלת בקו נראטיווי ישר כל כך. בסרט הזה עשיתי יותר ניסיונות בשימוש במוסיקה, למשל, מבכל סרט אחר".

מה המלה "מיינסטרים" אומרת לך?

"מיינסטרים זה מה שרוב האנשים רוצים לראות, ואני חושב שיש במאים שהם בני מזל מכיוון שמה שהם אוהבים לעשות, הרבה אנשים אוהבים לראות. בו-בזמן, אם אתה אוהב לעשות משהו ואף אחד לא רוצה לראות אותו, זה גם מספק לחלוטין אם נשארת נאמן לרעיון שלך, ומה שעשית פועל, שזה הדבר החשוב ביותר. גם אני אוהב לראות הרבה מהסרטים המשתייכים למיינסטרים; אני בן אדם".

האם גילית במשך השנים שיש חיבור בין סרטיך לבין מה שנעשה בקולנוע ההוליוודי הקלאסי; למשל, בסרטיהם של אלפרד היצ'קוק או ג'וזף פון שטרנברג?

"אין שום דבר שאתה יכול לעשות היום שלא תמצא בו איזושהי התייחסות למה שנעשה במשך 100 ויותר שנות קולנוע. תמיד יש איזשהו קשר לעבר; אך תמיד יש גם משהו חדש כי העולם משתנה בקצב מהיר כל כך והקולנוע משתנה יחד עמו, ובכל פעם מגדיר את הרגע ההיסטורי שבו הוא נוצר".

היגיון של חלומות

רבים מסרטיו של לינץ' פועלים על גבול ההזיה והפנטסיה. הוא עצמו טוען שההבחנות המסורתיות בין קולנוע ריאליסטי ללא-ריאליסטי מטושטשות במקרה הטוב. "הרבה מהסרטים המתוארים כריאליסטיים", הוא אומר, "הם ריאליסטיים פחות מסרטים המוגדרים כמופשטים. אני סבור שריאליזם הוא מושג סובייקטיווי; שהריאליזם הוא בעין המתבונן, כמו היופי. הקולנוע אינו יכול לתפוש את המציאות בשלמותה. הוא יכול רק לנתב בתוכה ולתעד חלקים ממנה, אך הוא כן יכול לחשוף רבדים עמוקים יותר ויותר בתוכם. לכן זו שפה יפהפייה כל כך".

מה מקומו של הסיפור בסרטיך?

"קודם באה התשוקה לרעיון, ואז מגיע הרעיון, והרעיון הוא זה שמוליד את הסיפור, שאלי מגיע לרוב בחלקים; איני יודע את כל הסיפור, אבל אני יודע שהתאהבתי בחלק ממנו. לאט לאט נוספים לו עוד חלקים, ואם הכל פועל כשורה, בסוף יש תסריט. התסריט הוא כמו תוכנית של בית; הוא אינו הבית עצמו, אלא תוכנית שאתה יכול לפעול על פיה. ובזמן שאתה עושה את הסרט באים לך עוד רעיונות, שחלקם טובים ואתה מצרף אותם לסרט, וחלקם טובים גם כן אבל הם אינם מתאימים לסרט שאתה עושה, אז אתה רושם אותם ומחכה להשתמש בהם בסרט אחר. זהו תהליך מופלא. כך גם בנוגע לנושא של הסרט. לרוב איני יודע מהו עד שאני רואה את התוצאה הגמורה. יש אנשים רבים שעובדים הפוך ממני".

לינץ' מודע לכך שהצופים בסרטיו מתוסכלים לעתים מאי-יכולתם לעקוב אחר הסיפור או לפענח את משמעותו, אך הוא טוען שהוא נמצא באותו מצב כמוהם. הוא אומר שלעתים קרובות הוא כולל בסרטיו רעיונות שאין לו מושג מה המשמעות שלהם, אך באופן אינטואיטיווי הוא יודע שיש להם משמעות. "אני מאמין שזה חשוב שבמאי הקולנוע יידע מה המשמעות של מה שהוא עושה", הוא אומר, "אבל השאיפה לעשות סרט שהכל יבינו היא אבסורדית".

סרטיו של לינץ' הושוו לא פעם לחלומות ומלאכת הבימוי שלהם - לפעולת החלום עצמו. "אני יודע בדיוק למה אתה מתכוון", אומר לינץ', "אך רק לעתים רחוקות קיבלתי רעיון לסרט מחלום שחלמתי. עם זאת, אני אוהב את ההיגיון של חלומות. אני אוהב את הדרך שבה חלומות פועלים, היא דומה בעיני לדרכים המופשטות שבהן הקולנוע יכול לפעול".

האם אתה מתעניין בעולם הפסיכואנליזה?

"לא", עונה לינץ' בנחישות, "אני סבור שזה טוב מאוד שאנשים מדברים על הבעיות שלהם ומנתחים אותן, אבל אני הרי מתעניין במדיטציה טרנסצנדנטלית".

לוס אנג'לס מרתקת אותי

כאן מתחיל לינץ' לשטוח את תורת המדיטציה הטרנסצנדנטלית, שאורה תקף אותו פעם פתאום כאור לבן, והוא מתאר את האושר הגדול שהאדם יכול להגיע אליו אם הוא משתלט על רזיה.

אתה מדבר על אושר גדול, אך סרטיך עוכרי שלווה ויש בהם הרבה אימה.

"זה מה שכולם אומרים; אם אתה כל כך מאושר, איך זה שאתה עושה את הסרטים האפלים האלה. אבל סרטי אינם אפלים כולם, יש בהם אפלה אך גם אור, יש בהם עליות וגם מורדות. סיפורים מורכבים מניגודים, אחרת הצופים בסרטי היו משתעממים למוות".

ב"קטיפה כחולה", ב"לב פראי" וב"טווין פיקס" עסקת בהוויה האמריקאית וחשפת את האפלה מתחת לחזותה השאננה. ב"מלהולנד דרייב" ו"אינלנד אמפייר" אתה עוסק בשחקנים, בקולנוע, במראות ובהשתקפויות המאפיינים את ההוויה הקולנועית. האם זה כיוון חדש ביצירתך?

"ברגע שאתה עושה יותר מסרט אחד שעוסק בנושא מסוים, כבר טוענים שיש כיוון חדש ביצירתך. אבל זה קרה מפני שאני גר בהוליווד ולוס אנג'לס מרתקת אותי. זו עיר שפועלת ברבדים רבים כל כך. אנשים המעורבים בעשיית סרטים נכנסים לאולפנים ונבלעים במציאות אחת ואז הם יוצאים מהם ונבלעים במציאות אחרת".

לינץ' עבד לקולנוע וגם לטלוויזיה, ובעיניו שני סוגי המדיה זהים חוץ מהעובדה שהטלוויזיה משדרת על מסך קטן באיכות חזותית וקולית לא מוצלחת במיוחד.

ועם זאת, אתה נמשך אליה?

"אני נמשך לעובדה שבטלוויזיה אתה יכול לספר סיפור ארוך ונמשך. אבל זו עבודה מתסכלת מאוד".

האם היית רוצה לביים יצירות לאינטרנט?

"כן, האינטרנט הוא הטלוויזיה החדשה. אני מאמין שאם היה עולה במוחי רעיון שמתאים לאינטרנט, לשם הייתי הולך. האינטרנט מספק לך חופש מוחלט. זה גדול".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ