להט וניאוף בפרל הרבור

השחקנית דבורה קר, שמתה בשבוע שעבר, באה מבריטניה להוליווד על תקן הליידי הבריטית התורנית. אך קר לא גילמה רק גיבורות אצילות ורעיות נאמנות, ונודעה בעיקר בזכות הרומנים שניהלה על המסך עם קרי גרנט וברט לנקסטר

אורי קליין
אורי קליין
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
אורי קליין
אורי קליין

בסצינה מצוינת ב"נדודי שינה בסיאטל", הקומדיה הרומנטית של נורה אפרון מ-1993, מתארת ריטה וילסון (בתפקיד חברה טובה של גיבור הסרט, טום הנקס) את סצינת הסיום של "רומן בלתי נשכח", סרטו של לאו מקרי מ-1957, וזאת כדי להדגים מהו סרט המיועד לנשים ולא לגברים. בסרטו של מקרי מגלמים קרי גרנט ודבורה קר גבר ואשה שנפגשים ומתאהבים, אך מכיוון שכל אחד מהם מאורס לאחר, הם מחליטים להיפגש שוב על גג בניין האמפייר סטייט בניו יורק כעבור שישה חודשים. בדרך לפגישה היא נפגעת בתאונת דרכים ונעשית משותקת בפלג גופה התחתון. הגבר סבור שהיא סתם התחרטה, ולקראת סוף הסרט הוא מגלה היכן היא נמצאת, אך עדיין אינו יודע את הסיבה לכך שהיא לא באה לפגישה.

וילסון, בקול רועד ועיניים דומעות, מתארת כיצד קרי גרנט מבקר את דבורה קר בדירתה הקטנה: היא שוכבת על הספה כשרגליה הצמוקות מכוסות בשמיכה. הוא בכלל לא שואל למה היא לא קמה לקראתו. הוא כמעט הולך. היא גאה מכדי לעצור אותו. אך הנה הוא מגלה מה קרה לה. "למה לא אמרת לי?" הוא שואל. הם מתחבקים. סוף, מספרת וילסון וכמעט נשברת מעוצמת הרגשות שמציפים אותה. הגברים בסצינה מתבוננים בה בתדהמה גדלה והולכת.

צריך להיות שחקנים טובים מאוד כדי שסצינה כזאת תעבוד, ואמנם כזה היה גרנט וכזו היתה קר, השחקנית הבריטית שמתה בשבוע שעבר ממחלת פרקינסון, בת 86. קר זכתה ששניים מסרטיה היו לשתיים מהיצירות המצוטטות ביותר בתולדות הקולנוע. לא רק "רומן בלתי נשכח" (שכאשר הוקרן בישראל לראשונה קיבל את השם העברי "הוא והיא"), שכמה סרטים התייחסו אליו, ובפרט "נדודי שינה בסיאטל", שנוצר כולו בהשראתו; אלא גם "מעתה ועד עולם", סרטו של פרד זינמן מ-1953, שהתבסס על רב המכר של ג'יימס ג'ונס והופעתה בו שינתה את מהלך הקריירה של קר.

בסרט, שמתרחש בבסיס צבאי בפרל הרבור ערב ההתקפה היפאנית, גילמה קר את אשתו של קצין שמנהלת רומן עם סמל קשוח (ברט לנקסטר). בסצינה הידועה ביותר בסרט מתעלסים קר ולנקסטר על החוף כשגלי האוקיינוס שוטפים את גופיהם בהתאמה. השניים אמנם מכוסים היטב - קר לבשה בגד ים לבן שלם - אך הסצינה נחשבה בזמנה לנועזת בגלל הלהט הרומנטי שהופגן בה וקנתה את מקומה כאחת מסצינות המין הקולנועיות הידועות בכל הזמנים.

הבחירה בקר לתפקיד הפתיעה, מכיוון שעד אז, ולרוב גם אחרי הופעתה בסרטו של זינמן, שהעניקה לקר מועמדות ראשונה לאוסקר, גילמה השחקנית, שנולדה בסקוטלנד ב-1921, בעיקר תפקידי נשים מהוגנות ונאמנות. אך היתה זו הברקה מצדו של זינמן (הוא הציע לה את התפקיד אחר שג'ואן קרופורד פרשה מהסרט, ונטען כי הסיבה לכך היא אי-שביעות רצונה מהשמלות שעוצבו לה); דווקא בגלל נוכחותה השלווה והמאופקת כל כך של קר, הנואשות בדמותה של הרעיה הנואפת בלטה עוד יותר. גם הסצינה הזאת, בין קר, לנקסטר וגלי האוקיינוס, זכתה לציטוטים רבים, חלקם פארודיים; המוצלח בהם נכלל בקומדיה "טיסה נעימה" מ-1980, שבה שני גיבורי הסרט מתעלסים אף הם בחוף האוקיינוס, והגל הגדול ששוטף אותם משאיר את השניים כשהם מכוסים באצות ודגים מתים.

היורשת של גריר גארסון

אחרי שנהפכה לכוכבת בבריטניה, בעקבות הופעתה בכמה מהסרטים הבריטיים החשובים ביותר של שנות ה-40 (וביניהם "רב סרן ברברה" של גבריאל פסקל, עיבוד למחזה של ג'ורג' ברנארד שו ב-1941; "חייו ומותו של קולונל בלימפ" של מייקל פאול ואמריק פרסבורגר ב-1943; ו"נרקיס שחור" של מייקל פאול ב-1947) - יובאה קר להוליווד על תקן הליידי הבריטית התורנית. סרטיה ההוליוודיים הראשונים הופקו בחברת אם-ג'י-אם, שלמנהלה הכל-יכול, לואי ב' מאייר, בנו של מהגר יהודי, שהיה סוחר גרוטאות לפני שהוא ייסד אימפריה קולנועית, היתה משיכה מיוחדת לגבירות אצילות ומהוגנות. עשר שנים קודם לכן הוא ייבא לאולפנו את גריר גארסון, אירית אדומת שיער, שמלכה בחברת אם-ג'י-אם במשך כל שנות ה-40; וכאשר הקריירה של גארסון החלה לדעוך, ביקש מאייר לעצב את קר הסקוטית בעלת השיער האדמוני כיורשת שלה.

כדי לפרסם את שמה ברבים וללמד את הציבור כיצד לבטא אותו, הכריזה מערכת יחסי הציבור של האולפן ששם משפחתה מתחרז עם המלה האנגלית "scar", כלומר, צלקת. הבלבול בנוגע לאופן הגיית שמה, שנכתב באנגלית "Kerr", נמשך לאורך השנים, וגם ריטה וילסון, באמצע המונולוג הנרגש שלה ב"נדודי שינה בסיאטל", עוצרת כדי לשאול את הנוכחים איך לבטא את שמה של השחקנית, בסגול או בקמץ.

בסרטיה הראשונים בהוליווד כיכבה קר לצדם של קלרק גייבל ("אלי הרדיו" של ג'ק קונוויי ב-1947), ספנסר טרייסי ("אדוארד בני" של ג'ורג' קיוקר ב-1949), סטיוארט גריינג'ר ("מכרות המלך שלמה" של קומפטון בנט ואנדרו מארטון ב-1950) ורוברט טיילור ("קוו ואדיס" של מרווין לירוי ב-1951). ב-1953, באותה שנה שהופק "מעתה ועד עולם", הופיעה קר, לצדה של גריר גארסון, באחד משני התפקידים הנשיים הראשיים בגרסתו של ג'וזף מ' מאנקביץ' ל"יוליוס קיסר" מאת שייקספיר. הופעתה של קר ב"מעתה ועד עולם", שזכה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר של אותה שנה, הבליטה את יכולתה לגלם לא רק גיבורות אצילות ורעיות נאמנות. טווח תפקידיה נותר אמנם מוגבל במידת מה, אך כולם העידו על האינטליגנציה שלה כשחקנית והפגינו את השנינות שניבטה מעיניה, ואלה גאלו את הופעותיה מדביקות.

גאולה לחרדה ההומואית

ב-1956 היא הופיעה בתפקידה הנודע ביותר: כמורה האנגלייה האלמנה אנה לאונובנס, שמגיעה יחד עם בנה הקטן לחצרו של מלך סיאם (יול ברינר) כדי ללמד אותו ואת ילדיו מהי דמוקרטיה בנוסח המערב. הסרט, גרסה קולנועית למחזמר של רוג'רס והמרשטיין "המלך ואני", שביים וולטר לאנג, היה ללהיט וזיכה את קר (שקולה של מארני ניקסון בקע מגרונה בקטעים המוסיקליים) במועמדות נוספת, שנייה, לאוסקר; היא לא זכתה, והיא הפסידה ארבע פעמים נוספות - שיא של הפסדים לשחקנית אחת. ב-1994 העניקה לה הוליווד אוסקר מיוחד על מפעל חייה.

במשך עשר השנים שלאחר הפקת "המלך ואני" כיכבה קר במגוון תפקידים בסרטים חשובים: ב"תה וסימפטיה" מ-1956, גרסתו של וינסנט מינלי למחזה מאת רוברט אנדרסון, היא שיחקה אשה נשואה הגואלת את אחד מתלמידיו של בעלה מחרדת ההומוסקסואליות שלו. בצו הצנזורה הפנימית, ששלטה בהוליווד באותן שנים, טושטש העניין ההומוסקסואלי במחזה המקורי, ובעייתו של גיבור הסרט - שאותו גילם שחקן צעיר ששמו ג'ון קר (הפעם בסגול) - היתה ה"גבריות" שלו.

ב"השמים יודעים מר אליסון" של ג'ון יוסטון ב-1957, מעין וריאציה על "המלכה האפריקאית" של יוסטון מ-1951, גילמה קר נזירה שנתקעת בסירה יחד עם רוברט מיצ'ם בזמן מלחמת העולם השנייה. סרטים נוספים שבהם כיכבה קר בהצלחה היו "שולחנות נפרדים" ב-1958, גרסתו של דלברט מאן למחזהו של טרנס ראטיגן הבריטי;

"שלום לך עצבות" ב-1958, גרסתו של אוטו פרמינג'ר לספרה השערורייתי והמצליח של פרנסואז סאגאן; "אנשי השקיעה" ב-1960, מעין מערבון מודרני שעלילתו התרחשה באוסטרליה, שוב בבימויו של פרד זינמן ושוב לצדו של רוברט מיצ'ם (שעמו היא ניהלה רומן; מאז 1960 היתה קר נשואה לבעלה השני, הסופר והתסריטאי פיטר וירטל, מחבר רומן המפתח "צייד לבן לב שחור", שהתבסס על זיכרונותיו של וירטל מימי ההסרטה הסוערים של "המלכה האפריקאית", סרט שבו שימש וירטל כתסריטאי); "התמימים" של ג'ק קלייטון ב-1961, שהתבסס על הנובלה של הנרי ג'יימס "סיבוב הבורג", ובו היא גילמה אומנת מבוהלת; "ההסדר" של איליה קאזאן ב-1969, לצדו של קירק דאגלס, ועוד.

אחד מתפקידיה הטובים ביותר של קר בשנות ה-60 היה בגרסתו של ג'ון יוסטון מ-1964 למחזהו של טנסי ויליאמס "הלילה של האיגואנה", שבה, לצדם של ריצ'רד ברטון ואווה גרדנר, היא גילמה ציירת בתולית המסתובבת בעולם עם סבה, המשורר הזקן ביותר בעולם. כדי להיווכח עד כמה דבורה קר היתה שחקנית טובה צריך רק לצפות בסצינה אחת מתוך הסרט הזה, שבה קר מספרת לברטון על החוויה המינית היחידה שהיתה לה בחייה, וגם היא לא היתה משהו. המונולוג, שיכול היה להיות מביך, נעשה בזכותה של קר לאנושי, מכובד ואצילי.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ