שירי לב-ארי
שירי לב-ארי

אולי משום שכתבה תמיד בפולנית, אולי משום שדרכה להתמודד עם השואה היתה שונה מהדרך המקובלת בספרות המקומית, נשארה אידה פינק בשולי תודעת הקוראים בארץ והיתה לנחלתם של אניני טעם. אך כל אלה שנחשפו לכתיבתה מסכימים כי סיפוריה הקצרים הם פנינים ספרותיות של ממש; כל סיפור הוא עולם ומלואו.

ביום חמישי התקיים לכבודה של פינק, בת 86, ערב מחווה בבניין העירייה הישן בכיכר ביאליק בתל אביב. האולם הקטן היה דחוס, מלא בסופרים ומשוררים, מתרגמים, אנשי אקדמיה ואוהבי ספרות, שבאו לפגוש את הסופרת ואת יצירתה. פינק ישבה שם בכיסא גלגלים, מתרגשת מן האירוע. לידה ישבה בתה מירי נגלר, בשורה מאחוריה ישב נכדה יואב עם חברתו ולצדם אחותה של פינק, הלה (אלזה). וגם מטפלת, ממוצא פיליפיני, שהחזיקה בשבילה בקבוק של מים מינרליים.

פינק נולדה ב-1921 במזרח פולין לאב רופא ולאם מורה. בזמן מלחמת העולם השנייה חיתה עם משפחתה בגטו, וב-1942 ברחה משם יחד עם אחותה. השתיים עברו ממקום מסתור אחד למשנהו ושינו בכל פעם את שמן. ב-1957 עלתה פינק עם אביה ואחותה לישראל. תחילה עבדה במכון "יד ושם" בגביית עדויות מניצולי שואה, ומ-1971 החלה לפרסם את סיפוריה בעברית.

פינק, שזכתה עד היום בפרס אנה פרנק, פרס בוכמן ופרס ספיר, פירסמה כמה קובצי סיפורים: "פיסת זמן", "הגן המפליג למרחקים", "נלך בלילות נישן בימים", "רישומים לקורות חיים", "סוף העולם הראשון שלי" ו"כל הסיפורים". פינק אינה "סופרת שואה" קלאסית; היא מצאה דרך אלגנטית, מאופקת, לירית, לטפל בכאב האנושי שאליו נחשפה בצעירותה.

באירוע ביום חמישי עלתה ראשונה לבמה השחקנית חנה מרון וקראה את הסיפור "המשוגע", המספר על אב שהסתתר מפני הנאצים ונטש את בנותיו ועד היום הוא שומע אותן קוראות לו. אחר כך עלו לבמה כדי לדבר על יצירתה של פינק ולקרוא קטעים מסיפוריה דרור בורשטיין, עינת יקיר, רנה ליטוין, עדה פגיס ומשה רון.

דוד וינפלד, שתירגם את סיפוריה של פינק לעברית, דיבר על מלאכת התרגום, שלא היתה קשה כלל, כי סגנונה של פינק שואף אל הפשוט, הטבעי, השקוף, התמציתי. "היכולת שלה לשלב בין העיצוב האמנותי ובין האותנטיות של הסיפורים", אמר, "מעידה על כך שיש לספרות סיכוי להתמודד עם השואה, בניגוד למה שחשב תיאודור אדורנו, שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה מעשה ברברי".

בתחילת שנות ה-70 מסרה פינק כתב יד של סיפוריה להוצאת ספרים ידועה. את כתב היד קרא סופר ידוע, שאמר לה: "אבל גבירתי, ככה לא כותבים על השואה". למה התכוון אותו סופר? "אני משער שהוא התכוון למה שאין בסיפורים האלה", אמר וינפלד, "לא היתה בהם זעקה, לא היה בהם זכר למרטירולוגיה יהודית, לחשבון ההיסטורי עם העולם הלא יהודי באותה תקופה, למשמעות הלאומית של השואה. אבל כן היו בהם גורלם של יחידים, המקריות של הגורל האינדיווידואלי, פיסות חיים קטנות ויום-יומיות של אנשים שלא נועדו להיות גיבורי טרגדיה. אבל דווקא סגנונה המאופק ועיסוקה במיקרו-היסטוריה - הם אלה שמביאים אליה דורות חדשים של קוראים".

בהמשך הערב הוקרן סרט תיעודי על חייה של פינק, "הגן המפליג למרחקים", שביימה רות וולק והפיקה יעל פרלוב. "כשפגשתי לראשונה בטקסטים של אידה, ידעתי שאני חייבת לפגוש אותה", אמרה וולק. "וכשפגשתי אותה לראשונה, ידעתי שאני חייבת לעשות עליה סרט".

בסרט נראית פינק כותבת במכונת הכתיבה השחורה הישנה שלה, משנת 1945, ומשוטטת בדירתה הצנועה בחולון (רק לפני שנים אחדות עברה לגור בדירה מרווחת יותר ברמת אביב ג', יחד עם אחותה). פינק מדברת בסרט על בעלה המנוח ברונו ועל הפסנתר שבו ניגנה והפסיקה לנגן מאז חלה ומת בעלה, לפני כ-25 שנה.

בסוף הערב פינק מוקפת באנשים - רבים ניגשים אליה כדי ללחוץ את ידה, לדבר אתה, להחמיא לה. אשה אחת גם מגישה לה ספר לחתימה. פינק לוקחת בעדינות את העט לידה, פותחת את הספר, "כל הסיפורים", וחותמת לאט ובזהירות, מתוך ריכוז רב: אידה פינק.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ