מייקל ג'קסון אמר לי שהוא רוצה להפוך למפלצת

* אחרי "בית החיות" ו"האחים בלוז" ואחרי שביים קליפים לג'קסון, הבמאי ג'ון לנדיס הציג בישראל את סרטו התיעודי החדש, שבמרכזו הקומיקאי הוותיק דון ריקלס. בראיון מסביר לנדיס כי נמשך לריקלס מפני שההומור שלו חותר נגד התקינות הפוליטית שפשתה בארצות הברית

אורי קליין
אורי קליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין
אורי קליין

"בכל הומור יש יסוד חתרני", אומר במאי הקולנוע האמריקאי ג'ון לנדיס, שבא לביקור בישראל, שבה חיים כמה מבני משפחתו. לנדיס, בן 57, יודע על מה הוא מדבר: ב-1978 הוא ביים את "בית החיות" וב-1980 את "האחים בלוז", שתיים מהקומדיות המצליחות ביותר, ובמידה מסוימת גם החתרניות ביותר, של אותן שנים. הומור הוא גם נושא סרטו החדש של לנדיס, הפעם סרט תיעודי, "מר חום, הפרויקט של דון ריקלס", שאותו הציג הבמאי ביום חמישי בסינמטק בתל אביב. הוא משרטט בו את דיוקנו של ריקלס, אחד הקומיקאים הנודעים ביותר בארצות הברית, שלמרות גילו המתקדם - 81 - ממשיך להופיע בקביעות לפני אולמות מלאים בלאס וגאס.

לנדיס מספר כי החליט ליצור סרט על ריקלס משתי סיבות: ראשית, הוא פגש את ריקלס לראשונה עוד בהיותו בן 18, כאשר עבד כעוזר הפקה בצילומי הסרט "הנועזים בעורף האויב", קומדיה מלחמתית בכיכובו של קלינט איסטווד, שצולמה ביוגוסלוויה; ריקלס הופיע באחד התפקידים הראשיים בסרט, שעלילתו התרחשה מאחורי קווי האויב הגרמני בזמן מלחמת העולם השנייה. ושנית, אומר לנדיס, הציבור האמריקאי אמנם מכיר את ריקלס מהופעותיו הטלוויזיוניות בתוכניות האירוח של ג'וני קרסון, ג'יי לנו ואחרים, אך לדעתו, מי שלא צפה בריקלס בהופעה חיה, מעולם לא חווה את גאונותו האמיתית של הקומיקאי הוותיק הזה. ריקלס מעולם לא איפשר לתעד את הופעותיו, ורק עתה, אולי מפני שהוא מכיר את לנדיס שנים רבות כל כך, הוא נתן לו את הזכות לעשות כן.

לנדיס רצה תחילה שסרטו יתעד מופע שלם של ריקלס, אך לבסוף הסרט מורכב מקטעים מהופעותיו, כולל ראיונות עמו וגם עם רבים מהאמנים שעבדו עם ריקלס או מעריצים אותו. רשימת המתראיינים בסרטו של לנדיס כוללת את קלינט איסטווד, בוב ניוהארט, רובין ויליאמס, מרטין סקורסזי, דבי ריינולדס, סטיב לורנס, ג'ואן ריוורס ורבים נוספים. התוצאה היא סרט מהנה ביותר, שלמרות שמרנותו הבסיסית מבחינה קולנועית תיעודית, הוא מבוים בצורה שנונה וסוחפת; כבר מזמן לא שמעתי כל כך הרבה פרצי צחוק רועמים כמו בעת ההקרנה שהיתה בסינמטק התל-אביבי.

עלבונות בלי רוע

"מר חום" הוא סרטו התיעודי הארוך השני של לנדיס; ב-2004 הוא ביים את הסרט "סלאשר" שמציג את דיוקנו של מוכר מכוניות משומשות, דמות שמקצועה נהפך לסמל בחברה האמריקאית למאכעריות מפוקפקת שמשתמשת בכל דרך אפשרית, כולל שקרים, כדי להשיג את מטרתה. עוד קודם לשני הסרטים האלה ביים לנדיס כמה סרטים תיעודיים קצרים, ובהם סרט על המוסיקאי בי-בי קינג.

לדברי לנדיס, הוא החליט לעשות את "סלאשר" כדי לעסוק בשקרים המאפיינים כיום את ההוויה האמריקאית, בעיקר בזמן כהונתו של הנשיא ג'ורג' בוש, ששיקר במצח נחושה לאומה האמריקאית בנוגע לסיבות ליציאה למלחמה בעיראק, והציבור בלע את השקרים האלה בשלמותם. כאן פוצח לנדיס בנאום נלהב על מידת הפתעתו מעזות המצח של הממשל האמריקאי, שהוא לדעתו הממשל הכי מושחת וחסר כישורים בתולדות אמריקה, וגם מהנאיוויות של הציבור האמריקאי. הכי מצחיק אותו, הוא אומר, שיש הרבה יהודים באמריקה שטוענים ש"בוש טוב לישראל". "הם מטורפים?" הוא שואל.

לנדיס מודה שיש מן המשותף בין מוכר המכוניות המשומשות, גיבור "סלאשר", לבין דון ריקלס, בעיקר בכל מה שנוגע לאגרסיוויות של שתי הדמויות האלה; אך בעוד שיש משהו טרגי בגיבור סרטו התיעודי הקודם, ריקלס הוא סיפור הצלחה.

אמנותו של ריקלס מבוססת על העלבון כמרכיב קומי; בהופעותיו הוא מקניט את כל מי שרק אפשר - כולל צופים במופע שלו - על בסיס המראה שלהם, מוצאם האתני ועוד. ועם זאת, הוא אינו מעליב. כדי לבאר את הפרדוקס הזה מצטט לנדיס את דבריה של וופי גולדברג - שאף היא מתראיינת בסרט - שה"שטיק" של ריקלס פועל מכיוון שהעלבונות שלו אינם מלווים ברוע. לטעמו של לנדיס, המופע של ריקלס פועל מכיוון שהוא חותר כל כולו נגד התקינות הפוליטית שפשתה בארצות הברית - וזו אחת הסיבות שלנדיס נמשך אליו - וגם מאחר שריקלס מייצג את הקשיש היהודי הנרגן ש"מקטר" על כל דבר אפשרי, שנמצא בכל אחד מאתנו.

כוחו של "מר חום" נובע מכך שהסרט אינו רק דיוקן של גיבורו אלא הוא מעין הצדעה למורשת שלמה של עסקי השעשועים האמריקאיים, מורשת שמתבטאת גם בדמויותיהם של אמנים ובדרנים נוספים הנראים או מתראיינים בסרט, ובהם פרנק סינטרה, דין מרטין, ג'וני קרסון והזמרת הוותיקה קילי סמית. לנדיס מסכים לטענה הזאת. "כן", הוא אומר, "ריקלס מייצג את תולדות השואו-ביזנס האמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה, שהתמקדו במידה רבה בהוויה המיוחדת של לאס וגאס של פעם. סרטי מצדיע למקצוענות ולייחודיות של המורשת הזאת. אני מכבד אותה. יש כיום שחקנים ובדרנים צעירים מצוינים, אבל אין להם אותה תעוזה נוספת שהיתה לוותיקי עסקי השעשועים האמריקאיים המוצגים בסרט".

בזמן שצפיתי בסרטך נזכרתי בג'ון בלושי, שכיכב ב"בית החיות" ו"האחים בלוז". משהו בתוקפנות של ריקלס הזכיר לי אותו.

"כן, אבל ג'ון בלושי היה שונה מאוד מדון ריקלס. אנשים שוכחים שבלושי היה קודם כל שחקן מצוין בעל השכלה קלאסית. ובנוסף לכך, כל קומיקאי הוא שונה. אדי מרפי (שכיכב בשלושה מסרטיו של לנדיס: 'משנה מקום משנה מזל' ב-1983, 'מגלה את אמריקה' ב-1988 ו'השוטר מבוורלי הילס 3' ב-1994, א"ק) הוא קומיקאי מוכשר ביותר, שמסוגל לגלם שלל דמויות בצורה מבריקה; אך כמו במקרה של פיטר סלרס, שהיו לו כישורים דומים - מאחורי הדמויות שהוא מגלם לא קיים דבר".

התחלה בחדר הדואר של אולפני פוקס

לנדיס נולד ב-1950 בשיקגו. הוא נשר מלימודיו בבית הספר התיכון, נדד ללוס אנג'לס והחל לעבוד בחדר הדואר של חברת פוקס המאה ה-20. משם נסע לאירופה, ובנוסף לעבודתו בסרט שבו פגש לראשונה בריקלס, הוא גם עבד כניצב, פעלולן וכשחקן במספר רב של מערבוני ספגטי שהופקו באירופה באותן שנים. הוא חזר לאמריקה, ובהיותו בן 21 ביים את סרטו הראשון, קומדיה ששמה "שלוק", שהצדיעה למסורת סרטי האימים דלי התקציב שהוא אוהב. הוא עצמו, עטוי בתחפושת של גורילה אימתנית, גילם את התפקיד הראשי בסרט.

ב-1977 ביים את סרטו השני, "סרט מטוגן", שהורכב מסדרה של מערכונים, ואז באו "בית החיות" ו"האחים בלוז", שהפכו אותו לאחד הבמאים המצליחים ביותר באמריקה של ראשית שנות ה-80. הקריירה שלו רצופה קומדיות נוספות, בנוסף לשני הסרטים בכיכובו של אדי מרפי, חלקן מצליחות וחלקן לא, ובהן "מרגלים כמונו" ב-1985 ו"שלושה אמיגוס" ב-1986. כמו כן הוא ביים ב-1998 סרט המשך ל"האחים בלוז", בכיכובם של דן אקרויד וג'ון גודמן, שלא זכה להצלחה הצפויה.

מאז סרטיך הראשונים ועד סרטך הנוכחי, נדמה שעשיית קומדיות היא התחום המועדף עליך.

"אני אוהב קומדיות, אבל העובדה שהקריירה שלי התגלגלה כפי שהיא התגלגלה נובעת מכך שבהוליווד, מאז ימיה הראשונים, נוהגים לקטלג אותך. זה עושה קומדיות, זה עושה סרטי מלחמה, זה מביים מערבונים. זה בולשיט מוחלט. העיקר בקולנוע זה הסיפור, העבודה עם השחקנים והיכן אתה מציב את המצלמה שלך כדי לתעד את הסצינה, וזה אותו הדבר ולא משנה באיזה ז'אנר אנחנו מתעסקים. הייתי מת לביים מערבון והייתי מת לביים סרט מוסיקלי.

"איני חושב שסרטים יכולים להיות טובים יותר מ'הקוסם מארץ עוץ', 'שיר אשיר בגשם' או הסרטים בכיכובם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. ואתה יודע למה? כי כיכבו בהם פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, וכל מה שהיית צריך זה להציב את המצלמה מולם ולתעד את הופעתם. כיום זה אחרת. קח את 'שיקגו', למשל. ריצ'רד גיר אינו יודע לרקוד, אז באותו סרט המצלמה והעריכה עשו את כל העבודה בשבילו".

ומה עם מייקל ג'קסון, שבשבילו ביימת ב-1983 את "מותחן", שנחשב לווידיאו קליפ החשוב והגדול ביותר בתולדות הז'אנר, וב-1991 את הווידיאו קליפ לשיר "שחור או לבן"?

"למייקל יש את זה לגמרי. הוא זמר ורקדן נפלא, ואתה רק צריך להציב את המצלמה מולו. 'מותחן' נולד כתוצאה מכך שמייקל ראה את סרטי 'איש הזאב האמריקאי בלונדון' מ-1981, והוא צילצל אלי ואמר שהוא רוצה להיהפך למפלצת. תחילה סירבתי, כי בעיני רוב הווידיאו קליפים לא היו אלא פרסומות שנועדו למכור תקליטים. אבל בגלל מעמדו העצום של מייקל, החלטתי שאוכל אולי לנצל את המדיום למטרות אחרות; ליצור סרט קצר, שאולי אפילו יוקרן בבתי קולנוע ויחדש את הז'אנר של סרטים מוסיקליים קצרים שהופקו בהוליווד בשנות ה-30 וה-40".

האם אתה עדיין בקשר עם מייקל ג'קסון?

"לא ממש. לא דיברתי אתו זה כמה שנים. אישית, אני מחבב אותו מאוד".

אחרי התאונה

"לכל אומה יש ההומור שלה", מאבחן לנדיס. "'אנו הגנבים', הקומדיה של מריו מוניצ'לי מ-1958, הוא אחד הסרטים המצחיקים ביותר שאני מכיר והוא לגמרי איטלקי; וראיתי עכשיו את 'ביקור התזמורת', שהוא סרט נפלא, שהוא מאוד..." - כאן לנדיס מהסס לרגע ואז ממשיך - "לא אמריקאי. ב'בית החיות' וב'האחים בלוז' היה משהו רדיקלי, משהו חתרני; אבל מה שאנשים לא מבינים זה שברגע שמשהו עושה כסף, הוא חדל להיות רדיקלי או חתרני".

האם היסוד החתרני הוא זה שמשך אותך גם ליצור סרטי אימים כמו "איש הזאב האמריקאי בלונדון" או "בלאדי מרי" ב-1992?

"להפך, מרבית סרטי האימים הם מאוד מסורתיים ושמרניים; הם מביעים פחד מהקדמה, מהמדע ומקיימים דיאלוג עם קיומו של האלוהים. זו הסיבה שאני חושב ש'מגרש השדים' הוא סרט האימים הטוב ביותר שנוצר אי פעם, כי הוא מתמרן במיומנות שכזאת בין שמרנותו של הז'אנר לחתרנות נגדו. רוב סרטי האימים הם רעים מאוד, אבל הם גם מהנים מאוד לצפייה, דווקא מפני שהם רעים".

ב-1983 ביים לנדיס את אחד הפרקים בסרט "אזור הדמדומים". בתאונת מסוק שאירעה בזמן הצילומים נהרגו השחקן ויק מורו ושני שחקנים ילדים. לנדיס, יחד עם ארבעה אנשי הפקה נוספים, הואשמו ברשלנות והועמדו למשפט, שבסופו הם זוכו. על השאלה כיצד השפיעה הפרשה הזאת על הקריירה שלו משיב לנדס: "היא לא השפיעה על הקריירה שלי, אבל היא השפיעה עלי, בענק. לאנשים יש התפישה המוטעית שהקריירה שלי נקלעה לקשיים בעקבות התאונה, אבל בל נשכח שאחרי 'אזור הדמדומים' ביימתי את 'משנה מקום משנה מזל', אחד מלהיטי הגדולים ביותר, ואת 'מותחן'".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ