המסע אל תוך זאב טנא

"יש לי זעקה. יש לי אמת, משהו שאני רוצה להביע. המשהו הזה יהיה נכון ואיכותי רק אם הוא ייאמר בצורה הכי ישירה". טנא, שמוציא אלבום חדש, מבהיר כיצד גם בגיל 60 הוא מצליח להיות אמן מרתק ורלוונטי

בן שלו
בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

זאב טנא נשאל שאלה פשוטה: מדוע הקליט את אלבומו החדש, "חדר" (שיושק במוצאי שבת בהופעה בתיאטרון תמונע בתל אביב), בפורמט יוצא דופן - מעין הופעה חיה בין כותלי האולפן; בלי חיתוכים, הדבקות ותיקונים, בלי שום ניסיון לייפות וללטש את הצליל.

טנא יכול היה להשיב בכמה משפטים ולעבור לשאלה הבאה. במקום זאת, הוא פתח במונולוג בלתי ניתן לעצירה, שעשוי להפתיע רק את מי שלא ראה את הפושטק הוורבלי הזה מופיע ופורק כל עול על הבמה. טנא התחיל במספר הלא סביר של פסיכולוגים שבאים להופעות שלו, עבר לנמק את שאיפתו להיות כלב, חיטט קצת בפצעי השואה שלו, סיים בתהליך הגמילה שעוברת לטענתו החברה הישראלית המסוממת, והבהיר אגב כך מדוע גם בגיל 60 הוא מצליח להיות אמן מרתק ורלוונטי. הנה המונולוג שלו (בקיצורים הכרחיים):

"מהיום שהבנתי מה אני עושה, הבנתי שאני צריך להקליט כמה שיותר לייב. זה הקטע שלי. זה המגרש שלי, שם אני קיים. אני לא זמר מהסוג שמקבל שיר ומבצע אותו, ואתה יכול להיות בטוח שבכל פעם זה יישמע אותו דבר. אני מקרה אחר, מקרה שפוגש כל פעם את הטקסט מחדש ועושה אותו איך שאני מרגיש, וכל פעם זה יוצא אחרת. פתוח לגמרי.

"אנשים בדרך כלל שומרים לעצמם דברים בבטן. זה טבע האדם. אז אני בעניין של לפתוח את הדברים, ולא רק לספר לאחרים אלא גם לספר לעצמי. בקיצור, זה סוג של תרפיה. ואני לא מתפלא שההופעות שלי מלאות בפסיכולוגים. זה התחיל עם פסיכולוג אחד שהבן שלו, או מטופל שלו, אמר לו: 'אתה חייב לראות את ההופעה של טנא', ומאז הוא בא לכל הופעה ומביא אתו שולחן שלם של פסיכולוגים.

"מה שמושך את הפסיכולוגים זה מה שמושך אותי. ברגעים שאני על הבמה קורים הרבה דברים לא צפויים. יש תחושה שלמרות שזאת הופעת רוק, זה בעצם מסע של אדם לתוך עצמו. מסע ארוך, מהנה, מייגע. זאת לא הופעה שאתה בא ואתה שומע משהו מלוטש שעבדו עליו בחדר חזרות - ולא שיש לי משהו נגד הופעות מהסוג הזה. זה משהו אחר. משהו שקורה בזמן אמת. וכנראה שאנשים מחפשים את זה. מובן שלא כל דבר שקורה בזמן אמת הוא איכותי. גם נוד זה זמן אמת. אבל כנראה שמה שאני והנגנים שלי עושים מצליח להזיז משהו.

"יש רגעים על הבמה - הם לא רבים, אבל הם מדהימים - שאני לא מודע לשום דבר. זה ממש מצב של התעלות נפשית. זה תהליך מאוד ארוך עד שמגיעים לזה, כמו מדיטציה, עד ש... בום! זה קורה. בפסטיבל עכו, ב-1993 או 1994, באתי עם רעיון לעשות מופע שיימשך 24 שעות רצוף, עם בית שימוש על הבמה והכל. ההיגיון מאחורי ההצעה הזאת היה שאתה לא אוטומט, אתה לא לוחץ על כפתור ואתה אמיתי. אתה צריך לעבור תהליך, להשתחרר, וזה לוקח זמן.

"יעקב אגמון לא הסכים, אבל היתה לו הצעת פשרה: לתת לי במה בכל אחד מהערבים של הפסטיבל. ובאמת, בערב האחרון, שהיה על טהרת האימפרוביזציה, היה רגע שבו הגעתי ללא יודע איך קוראים לזה, לתחושה שאתה מחפש כל החיים - בלי עכבות, בלי פחד, בלי מה יהיה אם אני אתבלבל ומי אני ומה אני. טהור לגמרי. ברור שבהופעה של שעתיים אני לא מגיע לשם, אבל פה ושם אני מגרד את הניקיון הזה".

רציתי את הפירוש שלי

טנא היה צריך לעבור מסע נפשי ארוך ומפרך עד שהגיע בכלל אל הבמה. "ההתחלה שלי היתה בכתיבת מלים. סתם כותב מלים למגירה, לא עושה מזה עניין. שולח שיר לירחון של הטכניון, למשל שיר אהבה בין בנזן ואנילין, שטויות של סטודנטים לכימיה. ושם זה נגמר. פזמונאיצ'יק. כמו עמק חפר, או איך שקוראים לו.

"ואז פתאום פורצת מלחמת יום כיפור וחלק מהעם הזה מתעורר, ואני בין המתעוררים, ואני כותב את את 'איפה טעינו' (אחד משירי המחאה הראשונים שנכתבו בישראל נגד הכיבוש, ב"ש), ולאט לאט מתחיל לכתוב יותר טקסטים, שמבוצעים על ידי אנשים אחרים, ואני רוצה לשיר בעצמי אבל לא בדיוק יוצא לי. יוצאות לי צרחות מוזרות.

"אני גם מתחיל ללמוד גיטרה אצל שלמה יידוב ויהודה עדר, מתחבר עם אנשים שעוסקים במוסיקה, ואז אני יושב אתם והם מנגנים ואני ככה מעיף מלים באוויר, צורח בלי טעם. מובן שאני לא מעז לחשוב שאני אי פעם אתעסק במוסיקה בצורה רצינית. זה עדיין מצחיק אותי כשאומרים שאני מוסיקאי, אף שבמס הכנסה זה עובד - זאב טנא, מוסיקאי ומהנדס מזון. אבל אני לא מוסיקאי. אני איש של מלה ואקספרסיוניזם. מוסיקה עוזרת לי להתבטא, ולמזלי יש אנשים, הנגנים שלי, שנותנים פירושים מוסיקליים למה שאני אומר.

"אבל אם לחזור לתהליך שעברתי, אז יום אחד אני פוגש את זהר לוי (מתופף ומנהיג 'אחרית הימים', ב"ש), שמכניס אותי לעניין של הזן והמדיטציות, ואנחנו מדברים פילוסופיה, ולאט לאט אני מגיע להכרה שאני צריך לשיר, ולא משנה שאני בקושי יכול לשיר את 'התקוה' ושאני מנגן גיטרה כמו חתול שחור.

"אז אני מנסה - ונופל. המקרה שממש שבר אותי היה עם אריאל זילבר. הסתובבתי אתו הרבה בשנות ה-70. אפילו כתבנו קצת ביחד. לילה אחד היתה לו הופעה במועדון בדיזנגוף סנטר, והלכתי אתו. ההופעה היתה אמורה להתחיל ב22:00, ומובן שאריאל הגיע בחצות. רוב האנשים כבר הלכו הביתה וארבעת האנשים שנשארו היו עצבנים. ואז הוא עולה ואומר להם, יש גם זמר חימום. זה אני. ואני מנסה לשיר שיר כבד שלי שנקרא 'כפתו אותו', ואני מתבלבל לגמרי, והקהל מתחיל לצרוח 'לך הביתה'. ירדתי בבושת פנים ונדמתי. זהו. סיבה טובה לשתוק עוד כמה שנים.

"בקיצור, לא היתה לי שום לגיטימציה ביני לבין עצמי. ההרגשה היתה: אין לי מה להציע לעולם. ובכל זאת, הייתי מתוסכל מאוד מאיך שזמרים ביצעו את השירים שלי, לא מפני שהם לא עשו את זה טוב אלא כי הם נתנו להם פרשנות אחרת, ואני רציתי את הפירוש שלי. מתוך התסכול הזה, והצורך שהלך והתעצם לשיר בעצמי, ובזכות תרגול זן אינטנסיווי, הגעתי בסוף להכרה שיש זכות קיום למקרה שלי.

"יש לי זעקה. יש לי אמת, משהו שאני רוצה להביע. המשהו הזה יהיה נכון ואיכותי רק בדרך אחת - אם הוא ייאמר בצורה הכי ישירה. ככה כן שרים, ככה לא שרים - אלה שטויות. כשכלב נובח, אף אחד לא יגיד לו 'לא נובחים ככה'. זאת המטרה שלי - להיות במצב של כלב. אם אני אצליח להיות הכלב, אז עשיתי את זה. אם אני אשען על הטקסטים שלי ואני אגיד אותם מדויק ואני אצליח להעביר את האמת שלי, אז יש זכות קיום לאמנות שלי".

לפני סוף השאכטה

רוב הקטעים ב"חדר" הם ביצועים מחודשים לשירים שטנא ביצע באלבומים קודמים שלו, אבל לא היה עדיין מספיק כלב כדי לבטא אותם כמו שצריך. "'מה שהיא השאירה', למשל, זה שיר שעשיתי לפני 15 שנה באלבום 'חצי צוחק'. אבל לא הייתי בשל לעשות אותו. לא הייתי שם. וזה שיר שהוא אחת מאבני היסוד שלי, והיה לי חשוב לעשות אותו כמו שצריך.

"זה שיר על אחותי. היתה לי אחות שנספתה בשואה ולא ידעתי את זה. היא נתפסה בבונקר וחיסלו אותה, עם רימון. אמא שלי סיפרה לי את זה רק בגיל מאוחר, אבל הרבה שנים לפני כן זה נודע לי במקרה, ולא אמרתי להורים שלי שאני יודע. כשאמא שלי סיפרה לי היא נתנה לי תמונה למזכרת, ואני איבדתי אותה. בעצם איבדתי את אחותי בפעם השנייה. 'מה שהיא השאירה' מספר סיפור אחר לגמרי: בשיר אני מצליח להחביא אותה.

"אני דור שני ואני מתעסק בעיקר עם זה. לקח לי שנים להרשות לעצמי ללכת לשם. אני אחד הילדים האלה שמרוב שהם נולדו מתוך טראומה כל כך גדולה, ההורים שמרו עליהם בצמר גפן. היינו חייבים להיות מאושרים, זאת היתה ממש אובססיה של ההורים, כי הם ידעו שזה בעצם בלתי אפשרי. אם אתה לא מאושר בעצמך, אתה לא יכול להעביר אושר לילדים שלך. אז הם התעקשו: הילד שלנו חייב שיהיה לו את הדבר שאנחנו לא יכולים לתת לו.

"הכבלים האלה של 'חייב להיות מאושר' לא איפשרו לי להתעסק עם הפצעים. אם אתה מתעסק עם פצעים אתה בזבל, ואם אתה בזבל אתה לא מאושר. זה לא הולך ביחד. אבל אחרי הרבה מאוד שנים הצלחתי להשתחרר מהכבלים, וכשזה קרה התחלתי להתעסק עם כל הסיפור הזה ולבחון אותו. לצערי, הורי כבר לא בחיים ויש דברים שאני רוצה לדעת ולא יכול.

"אני בסך הכל אחד מקבוצה של הרבה אנשים שעוברים תהליך דומה. היו שני סוגים של מקרים. או המקרה של יעקב גלעד, שהיה מקבל ארבע במתמטיקה ואז אמא שלו היתה אומרת 'בשביל זה יצאתי מאושוויץ?' או המקרה שלי, שלא דיברו בכלל. אני לא יודע מה יותר נכון. קטונתי. מה שאני יודע זה שמרגע שהתחלתי את המסע שלי לתוך עצמי, הבנתי שזה הנושא. רוב הלכלוך שלי בא משם, לא יכול להיות אחרת. אתה לא יכול להיוולד לתוך גוש של חרא ולצאת בלי ריח".

טנא היה ונשאר אחד מזמרי המחאה היחידים בישראל. "אני זוכר שכששמעתי מוסיקה ישראלית בשנות ה-70 וה-80 אמרתי, מה הולך פה, אם העולם היה נכחד והיה מגיע מישהו ממאדים ורוצה להבין מה היה פה רק על סמך קלטות, הוא היה חושב שהיה כאן גן עדן. שירי אהבה, ירח לא ירח, בלי רמז לזה שהמצב כאן לא מי יודע כמה. שירים יפים כשלעצמם, אבל אין שום התייחסות לכיבוש, לאנומליה, לטרגדיות. כלום. בשירים הכל בסדר. אין בעיטה. ואמרתי, 'או-קיי, אם אף אחד לא צועק, אני אצעק'".

לשיר החדש היחיד ב"חדר" קוראים "ביום שתיגמר השאכטה", ואפשר להגדיר אותו "שיר מחאה אופטימי". "היום שתיגמר השאכטה זה היום שבו נצא מהאשליה שאנחנו עם נבחר שמגיעה לו ארץ מובטחת מפה עד הודעה חדשה. היום שבו נעמוד על דעתנו ונראה את המציאות כמות שהיא. היום שבו נתחיל להתמודד ולא לספר לעצמנו סיפורים. ברור לי שהשאכטה תיגמר מתישהו, ואם היא לא תיגמר אז מי שמעשן אותה ייגמר. העם הזה הוא נרקומן, אבל עוד אפשר להציל אותו. אנחנו במוסד גמילה עכשיו, ויום אחד הגמילה תצליח".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ