מתחת לשכבות הצבע

"כמו ציירים, אני מרגיש שצריך ללכלך את הידיים", אומר המלחין ינעם ליף. היצירה שלו, "פנטסיה כנענית מס' 5", תעמוד מחרתיים במרכז פתיחת העונה של "המועדון הקאמרי למוסיקה ישראלית"

נעם בן זאב
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נעם בן זאב

הקריירה שלהם פורחת וסדר יומם עמוס - בנגינה באנסמבלים והובלת תזמורת סימפונית, בהופעה סולנית ובהוראה באוניברסיטה ובאקדמיה; אבל חברי "המועדון הקאמרי למוסיקה ישראלית" הוסיפו על כל אלה, זו השנה הרביעית, משימה שיש בה מן האידיאליזם והפטריוטיות התרבותית: לנגן רפרטואר ישראלי שנזנח, לשוב ולהציג לקהל יצירות טובות ולא דווקא בכורות, ובעיקר להנחיל לנגנים צעירים את המורשת המוסיקלית הישראלית כדי שייהנו ממנה במקום לבצעה כמי שכפאם שד בגלל דרישות של קרנות, תחרויות ומפעלי מלגות.

הכנר נתאי צרי, אחיו הצ'לן הלל, והפסנתרנית מיכל טל, הקימו איפוא "מועדון": לא רק קונצרטים על טהרת הרפרטואר המקומי של שלישיות פסנתר, אלא אירועים מוסיקליים מגוונים שבהם משתתפים אורחים בנגינה וזמרה, וכן נגנים צעירים, לרוב ילדים, שאותם הם מדריכים לאורך השנה.

כך יושמעו בעונה הרביעית של המועדון יצירות מעולמות סגנוניים והיסטוריים מרוחקים: של דרור אלימלך ויהויכין סטוצ'בסקי, אלה שריף ויוסי פלס, ירון גוטפריד ויחזקאל בראון ופאול בן חיים ועוד רבים; והקונצרט לפתיחת העונה הזאת (אולפן "התיבה" ביפו, שבת) הוא דוגמה מובהקת לרב-גוניות הסגנונית של טעמם ביצירה ובביצוע: השלושה, לצד נגן הקלרינט איליה חפץ והכנר בן ה-14 דוד סטרונגין, ינגנו מוסיקה מאת מלחיני הגוורדיה הוותיקה אבל ארליך, יוסף טל, מארק לברי וחיים אלכסנדר, ובצדה יצירות של ילידי שנות ה-50: "אריה" של בטי אוליברו, והיצירה המרכזית בערב, שלישיית הפסנתר "פנטסיה כנענית מס' 5" של ינעם ליף.

רמז לזמנים עתיקים

"אין לכותרת משמעות מקראית, והיא גם לא קשורה לאידיאולוגיה של יונתן רטוש. אני כלל לא יודע מהי מוסיקה כנענית", אומר ליף, "היא מרמזת לזמנים עתיקים, כפי שהם מצטיירים בראשי, וגם רצון לשמר משהו עתיק בחיים, להפוך את מה שנחשב ארכאי לרלוונטי". שמה של היצירה מעיד שהיו ארבע דומות לה לפניה: שתיים לפסנתר סולו בתחילת שנות ה-80, אחר כך לגיטרה סולו ולצ'מבלו סולו, ועתה לשלישייה - פנטסיות כנעניות שהצטברו לאורך 25 שנה והיו לתחנות בדרכו היצירתית הארוכה של ליף.

"כל יצירה, לא רק הפנטסיות, מתחילה בהמתנה ארוכה, תקופת דגירה", אומר המלחין, "כדי לקבל את האופי המיוחד לה - וגם כדי להתנקות כביכול מהיצירה הקודמת, מין חיטוי יצירתי. אחר כך באות הטיוטות: אני כותב בעיפרון על דפי תווים, ובסוף היצירה יש עשרות דפים כתובים ויותר מכפול מזה רשימות והערות שלא נכנסו".

"יצירות מתנהגות בצורות שונות. יש כאלה שלא נוצרות בדרך כרונולוגית אלא חלקים שרק אחר כך נבנים לתהליך. יש כאלה דווקא כרונולוגיות, יש אינטנסויוויות, יש שנובעות מהכלל אל הפרט. מבחינה זאת עבודה של ציירים משפיעה עלי", אומר ליף, "הבד מונח על הכן, והחשיבה היא שכבתית. כל פעם נוסף משהו חדש, ואי אפשר לדעת איך ייראה הצהוב שעל פני השטח בלי כל שכבות הצבע שבאו מתחתיו.

"כמו ציירים, אני מרגיש שצריך ללכלך את הידיים, לבוא מתוך החומר, לחוות אותו באופן בלתי אמצעי - ואלה תהליכים מאוד אמוציונליים. אצל הציירים אפשר לראות לפעמים ציור שתלוי או מונח בסטודיו, והצייר אומר שהוא לא גמור ולפעמים עוברים חודשים עד שהוא נוגע בו, ואז מוסיף קו, או כמה כתמי צבע לכאורה לא משמעותיים - ואז הציור נשלם. קוראים לזה לפעמים 'לגלות מה החומר רוצה', אבל זה עניין של השלמה פנימית, קודם כל".

לליף, יליד 1953, ניסיון רב בתעתועי החומר המוסיקלי והנפש המנסה להשליט בו סדר, ולפעמים אפילו לברוא אותו. הוא כתב עשרות יצירות מוסיקליות בכל המדיומים, והן בוצעו על אין-ספור במות בארץ ובעולם. כל התזמורות בישראל, סולני תזמורת פילדלפיה, קבוצת המוסיקה החדשה ניו יורק, ואנסמבלים בפראג, ברלין, מינכן, סן פרנסיסקו והונג קונג ביצעו אותן, והוא זכה עליהן בפרסים - פעמיים פרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם, פרס אגודת הקומפוזיטורים ועוד.

ליף גם מנחיל את תורתו לדורות הבאים - כפרופסור להלחנה באקדמיה למוסיקה בירושלים, שבה כיהן כראש החוג לקומפוזיציה ודיקן, וכמורה במגמת המוסיקה בתיכון ויצ"ו בחיפה. הוא גם משמש מרצה אורח באוניברסיטאות בחו"ל, בעיקר בארצות הברית, שם השלים ב-1989 את תואר הדוקטור אצל המלחין ג'ורג' קראמב, באוניברסיטת פנסילווניה.

זו רק מוסיקה

"בתחילת הלימודים באקדמיה המורים תמיד דחפו אותנו להרחיב את אמצעי הביטוי, לעשות דברים חדשים, לא לחזור על עצמנו", הוא מספר, "כשנתקעתי פעם ולא ידעתי איך להמשיך יצירה, קראמב דווקא שלח אותי ליצירות העבר שלי: לך הביתה וחפש ביצירות הקודמות שלך את הדברים שחוזרים על עצמם, הוא הטיל עלי את המשימה. ומצאתי - פה סלסול, שם אפקט הרמוני, או מרקם מסוים, שצצו שוב ושוב; והוא אמר לי, הם שלך, הם תמיד יופיעו אם תרצה או לא, השתמש בהם: לי תמיד אומרים שאני מלחין יצירה אחת עשרות פעמים וזה לא מפריע לי".

"לכן אותה התנקות שדיברתי עליה קודם היא לא לגמרי אפשרית", ממשיך ליף, "ואני לא באמת מתקדם מיצירה חדשה אחת לבאה אחריה אלא מסתובב בספירלה. הספירלה היא מה שמאפשר לנו לזהות את צ'ייקובסקי רק מהאזנה לתיבה אחת שלו, למשל, ולזהות צייר מקילומטר - אף שגם הם שאפו להתנקות כביכול מיצירות שלהם ולפתוח דף חדש ולא לומר אותו הדבר שוב ושוב. מתברר שזה קצת חסר תוחלת".

אם כך מה קורה באמת תוך כדי ההמתנה בין היצירות?

"כנראה תהליך של חבירה למצב הנפשי המתאים ליצירה".

והוא מודע?

"אצלי אפשר להבין אותו לפי שמות היצירות: 'זיכרונות של רוגע' לנבל סולו, 'שלווה אבודה' לכינור ואנסמבל. משהו מהתהליך משתקף בהם".

למה אין היענות רבה למוסיקה העכשווית, ישראלית במיוחד?

"המוסיקה כופה אינטימיות, לכן היא עלולה להרתיע", עונה ליף ומספר, "בתערוכה האחרונה של הצייר מארק רותקו בתל אביב נכחתי בהרצאות על היצירה שלו. זה היה יום דחוס בשעות של הרצאות אינטנסיוויות, ולסיום אחד המרצים השמיע יצירה של מורטון פלדמן - מלחין אמריקאי בן זמננו - כדוגמה ליחס בין אמנים לאמנויות. אשה אחת שעמדה בגבורה בכל השעות האלה שחלקן היו לא קלות, נמלטה אחרי דקה וחצי. האמנות העכשווית ריתקה אותה, אבל את המוסיקה היא לא היתה יכולה לסבול. כנראה באמנות, ובכלל בחיים, אפשר לבחור נתיבים שונים של ריכוז וחוויה. במוסיקה לא. בקולנוע, ברגעים קשים תוך צפייה בסרט, אדם לפעמים אומר לעצמו 'הירגע, זה רק סרט'.

"הלוואי שהיה אפשר לומר זאת גם על מוסיקה עכשווית - שהמאזין יפקיר עצמו לחוויה כמו הצופה בסרט, מתוך ביטחון ונתינת קרדיט ליוצר, ושברגעים לא קלים, או תובעניים, או מעצבנים, פשוט יאמר לעצמו 'זו רק מוסיקה' - לא משהו שצריך לכעוס עליו אלא להיפתח אליו, מתוך סקרנות ולא מתוך ספקנות".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ