אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין
אורי קליין

"אין מלחמות טובות", אומר אחד המרואיינים סמוך להתחלת הפרק הראשון של "המלחמה", סדרה תיעודית שמורכבת משבעה פרקים ונמשכת 14 שעות, שעוסקת במלחמת העולם השנייה ותשודר מהערב בערוץ יס דוקו. בשיחת טלפון מביתו בטקסס, אומר קן ברנס, יוצר הסדרה, שהוא מסכים עם ההכרזה הזאת, אף שמלחמת העולם השנייה תוארה לרוב כ"מלחמה הטובה", זו שבה היה ברור מי הטובים ומי הרעים - והטובים ניצחו. "זו היתה המלחמה הגרועה ביותר שהיתה אי פעם", הוא אומר. "60 מיליון אנשים נהרגו בה, יותר מבכל מלחמה שקדמה לה או התרחשה בעקבותיה".

"המלחמה", שכל פרקיה מעוררים עניין רב והערכה, היא פרויקט רב-נפח נוסף בקריירה של אחד היוצרים הבולטים בקולנוע התיעודי העכשווי. ברנס, שנולד בברוקלין ב-1953, החל לביים את סרטיו התיעודיים בתחילת שנות ה-80. כבר מראשית הקריירה שלו הוא בחר לעסוק בסרטיו בסמלים אמריקאיים; הסרט שפירסם את שמו ב-1981 עסק בתהליך בנייתו של גשר ברוקלין, אחד הסמלים האמריקאיים הארכיטקטוניים הנודעים ביותר. סרטים נוספים של ברנס עסקו בפסל החירות ובקונגרס.

ב-1990 עלתה לשידור בפי-בי-אס, רשת הטלוויזיה הציבורית בארצות הברית, "מלחמת האזרחים" - סדרה בת 11 שעות, שעסקה באותה מלחמה, והיתה לאחד האירועים המרכזיים בתולדות הקולנוע התיעודי של זמננו. הסדרה זכתה להצלחה עצומה, הניבה ספר שהיה אף הוא רב מכר, והיתה ליצירה התיעודית הראשונה שהכנסותיה הסתכמו ביותר ממאה מיליון דולר. יותר מכל, היתה הסדרה לאירוע תרבותי וכל מי שהחשיב את עצמו - היה מוכרח לצפות בה.

הסדרות הבאות של ברנס הצליחו פחות, אבל גם הן היו לאירועים שעוררו עניין רב: "בייסבול" ב-1994, שעסקה בהיסטוריה ובמיתולוגיה של המשחק שנחשב לספורט האמריקאי המייצג ביותר; "ג'ז" ב-2001, וכעת "המלחמה", שביים עם לין נוביק.

בעורף האמריקאי

ברנס מספר שהחליט ליצור את הסדרה מכמה סיבות: "נכתבו אלפי ספרים על מלחמת העולם השנייה ונוצרו עליה סרטים רבים מאוד, אך רק מעטים מהם תיארו את מה שהתרחש בעורף האמריקאי בזמן המלחמה, וכיצד המלחמה השפיעה על אורח החיים האמריקאי ועיצבה את זהותה הלאומית. רוב הסרטים התיעודיים עסקו בקרבות עצמם; התארחו בהם פוליטיקאים וגנרלים, והם הביעו משיכה עזה לאיקונגרפיה של המלחמה ולכלי הנשק שבהם הצבאות השונים השתמשו בה.

"הסיבה הנוספת שהחלטתי לעשות את הסדרה כעת היא שכאלף מוותיקי אותה מלחמה מתים בכל יום, וייתכן שאילו דחיתי את הפקת הסדרה בחמש שנים, כבר לא היו נותרים עדים לה. בסדרה החלטתי להתמקד כל-כולי בעורף האמריקאי בזמן מלחמת העולם השנייה. החלטתי למקם אותה בארבע ערים אמריקאיות שמתוכן נשלחו צעירים להילחם מעבר לאוקיינוס, ולתאר כיצד המלחמה השפיעה על הקהילות המקומיות והמשפחות שהרכיבו אותן. החלטתי מראש לא לכלול בסרט ראיונות עם מומחים והיסטוריונים, שיגידו לנו מה לחשוב על מה שאנו רואים ושומעים. בסרטי הקודמים כן השתמשתי במומחים שכאלה, אך ב'המלחמה' החלטתי לוותר עליהם, משום שהיעד שלי היה הפעם שונה.

"בסדרה רציתי לתאר את הממד החווייתי האנושי האוניוורסלי של המלחמה; את הגשמיות שלה ואת המחיר בדם, יזע ודמעות שהחייל ומשפחתו משלמים. כששוטטתי ברחבי אמריקה, לפני הפקת הסדרה, רבים מוותיקי מלחמת העולם השנייה שפגשתי אמרו שהגיע הזמן להפסיק לתאר את המלחמה ההיא במושגים ההרואיים של סרטיו של ג'ון ויין. הם אמרו לי שלא היה להם מושג לקראת מה הם הולכים כשהם יצאו לקרב, שהם לא ידעו שמלחמה היא כזאת. כמו כל החיילים שקדמו להם או נשלחו למלחמות מאז, הם היו שותפים ל'אשליה הגדולה'", אומר ברנס, כשהוא משתמש כדימוי בשם סרטו הידוע של הבמאי הצרפתי ז'אן רנואר, שעסק במלחמת העולם הראשונה.

אי אפשר להתעלם מהעובדה שבחרת ליצור את הסדרה, והיא עלתה לשידור, כאשר ארצות הברית מעורבת במלחמה נוספת, שנמשכת כבר כמה שנים.

"התחלנו להפיק את הסדרה עוד לפני אירועי 11 בספטמבר 2001 ולפני המלחמה בעיראק", הוא אומר, "אבל כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה הזאת. עם זאת, לא יצאתי להפיק את 'המלחמה' עם סדר יום מסוים, המתייחס למלחמה הנוכחית. לא יצאתי להילחם בחוגי הימין. מטרתי העיקרית היתה לכבד את סיפוריהם של ותיקי מלחמת העולם השנייה; לספק להם את המסגרת הקולנועית-תיעודית המכובדת ביותר, שבה הם יוכלו להציג את זיכרונותיהם.

"עם זאת, אני מסכים שאי אפשר לצפות בסדרה בלי לחשוב על המלחמה הנוכחית. בפרק הפותח נאמר בקריינות, שנשמעת מפיו של טום הנקס, שלמרות המחיר הגבוה שאמריקה שילמה במלחמת העולם השנייה, המלחמה שינתה את אופיה וזהותה והיא יצאה ממנה כמעצמה החזקה והעשירה ביותר בעולם. את התוצאות אנחנו רואים היום, כאשר אמריקה יצאה למלחמה לא נחוצה בעיראק. אמריקה משתמשת בכוחה באופן לא אחראי ולא מבוגר. אחרי אירועי 11 בספטמבר אמרו לנו לצאת לקניות, כאילו זה יוכיח שהכל בסדר. רבים מהוותיקים של מלחמת העולם השנייה שפגשתי, וגם בני משפחותיהם, אמרו לי: 'אנחנו רוצים לקבל את אמריקה בחזרה'".

זיכרון מלחמת העולם השנייה כולל בתוכו את זיכרון השואה. כיצד התמודדת עם העובדה הזאת?

"התייחסתי אל השואה כאל חלק מההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. נשאתי הרצאה לפני תלמידים בבית ספר תיכון בארצות הברית, וכששאלתי אותם כמה אנשים נהרגו במלחמת העולם השנייה, הם ענו לי: 'שישה מיליון', כי זה מה שהם זכרו ממה שלימדו אותם. הם הופתעו לגלות שנהרגו 60 מיליון. מאחר שמיקדתי את הסדרה בארבע ערים אמריקאיות טיפוסיות, זיכרון השואה עולה מתוך הזיכרונות הכלליים של המלחמה שוותיקיה מספרים; למשל, הם מספרים את מה שזכור להם כאשר הם הגיעו לשחרר את המחנות".

להקשיב לצילום

סגנון הבימוי של ברנס נהפך למזוהה עמו ואף זכה לכינוי "האפקט של ברנס". האפקט הזה בא לידי ביטוי בעיקר באופן שבו ברנס משתמש בסרטיו בתמונות סטילס, מעצב אותם, מוסיף להם מוסיקה, "נכנס לתוכם". "אני מכנה את מה שאני עושה 'להקשיב לצילום'", הוא אומר. "מטרתי לחשוף בעזרת תמונות פשוטות את פניה הנרחבות והמגוונות של האנושות".

האם אתה מתייחס אל עצמך כקולנוען שהוא היסטוריון?

"בשום פנים ואופן לא", משיב ברנס. "אין לי השכלה רשמית כהיסטוריון. בסרטי איני מתכוון לחשוף עובדות היסטוריות לא ידועות או לפרש את העבר באופנים חדשים. אני מגדיר את מה שאני עושה בסרטים ובסדרות שלי כ'ארכיאולוגיה רגשית'. רוב ההיסטוריונים עוסקים במה שאירע אך מתעלמים מהממד הרגשי שלו, שהוא זה שמעניק לו את הנפח האנושי והאוניוורסלי הנעלה שלו. עם זאת, אני נמנע בסרטי מסנטימנטליות, שהיא האויב הגדול של כל אמנות. בכל יצירותי אני מעלה את השאלה מי אנחנו כאמריקאים, אחד העמים המסוכסכים ביותר בעולם.

"היו מבקרים שטענו נגד 'המלחמה' שזה לא תקין מצדי שהצגתי רק את הצד האמריקאי ולא את הצד הגרמני או היפאני. אני מבין מהיכן מגיעה הטענה הזאת, אחרי וייטנאם ועכשיו עיראק, כשאין עוד אפשרות להתייחס למלחמות באופן הישיר שמלחמת העולם השנייה הזמינה. אבל זה מגוחך בעיני. זה מביא את התקינות הפוליטית לקיצוניות אבסורדית. התרבות האמריקאית נהפכה לאירונית; אני עושה את סרטי מעמדה לא אירונית, ולרבים כיום קשה לקבל התייחסות לאמריקה שאינה אירונית או אפילו צינית. אני מאמין שהאירוניה והציניות מגמדות את האמנות ומצמצמות את יכולתה לחשוף את הרגשי, האנושי והאוניוורסלי. טוענים נגדי שיש בסרטי אפילו ממד של תעמולה. איני מתבייש בכך".

אתה בוחר במרבית סרטיך לעסוק בנושאים גדולים - מלחמת האזרחים, בייסבול, ג'ז, כעת מלחמת העולם השנייה. ממה נובעת ההחלטה הזאת?

"אני בוחר לעסוק בנושאים הגדולים בלי שהעיסוק בהם ימחק את מקומם של האנשים הפשוטים בתוכם. האנשים האלה הם מבחינתי האור בתוך האפילה".

האם אתה מתכוון להמשיך בנטייה הזאת?

"כן. עבודתי הבאה תהיה סדרה בת שישה פרקים על הגנים הלאומיים של אמריקה, שפעם נועדו לכולם וכיום מיועדים לעשירים בעיקר. אני עובד גם על סדרות שיעסקו בתולדות 'תקופת היובש' ובמלחמת וייטנאם".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ