קולו של ההר

"אהבתי את הריקנות, את המוות ששולט שם, קלאוסטרופוביה זה דבר שמזין אצלי את ההשראה", אומר ישי אדר, יוצר מוסיקה אלקטרונית שהלחין את פסקול הסרט "בופור". תשעה חודשים אחרי יציאת הסרט רואה אור עכשיו גם הדיסק

בן שלו
בן שלו
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו
בן שלו

כשישי אדר מתאר חוויה קולנועית חזקה הוא מדבר על "התחושה הזאת שהסרט תוקע לך סכין בבטן, מדביק אותך לכיסא, עושה לך התקף אפילפטי". זה בדיוק מה שקרה לו כשראה את "בופור" לפני כשנה וחצי, כאשר עלתה האפשרות שילחין את פסקול הסרט. "אהבתי את הריקנות, את המוות ששולט שם", הוא מסביר. "קלאוסטרופוביה זה דבר שמזין אצלי את ההשראה בצורה אינטנסיווית, ו'בופור' הוא סרט מאוד קלאוסטרופובי. וגם הקצב האטי, והצבעים - אפור-ירקרק. הכל ביחד יצר מקום דמוני, אפוקליפטי, ושם אני מרגיש טוב, מבחינה אמנותית. שם אני פורח".

ברור איפוא מדוע אדר התלהב מהאפשרות שהבמאי יוסף סידר והמפיק דוד מנדיל יפקידו בידיו את הלחנת הפסקול של "בופור". אלא שהבחירה של סידר ומנדיל באדר לא היתה מובנת מאליה. אדר יוצר מוסיקה אלקטרונית מופשטת, מינימליסטית, מונוטונית, כמעט לא מלודית - ההיפך מהמוסיקה שמלווה בדרך כלל סרטים שמבקשים לדבר לקהל גדול. בשלב שבו נעשתה הבחירה במלחין הפסקול, היה ברור ליוצרי "בופור" שסרטם עומד להיות הצלחה. התבקש לכאורה שהם יעדיפו מוסיקה קומוניקטיווית יותר, דרמטית יותר, ואולי גם "ישראלית" יותר.

"הפיתוי ללכת על פסקול מלודי ודרמטי היה קיים בשלבים המוקדמים של העריכה", אומר סידר. "היו אנשים שאמרו שמוסיקה כזאת תעמיק את המעורבות הרגשית של הצופים. אבל הערות כאלה גרמו לנו להבין שלא צריך ללכת לכיוון הזה, ומאותו רגע הבחירה בעוש (כינויו של אדר וגם השם שבו השתמש באחד מאלבומיו) היתה טבעית לחלוטין".

הרעש הפנימי

על אדר המליץ מעצב הפסקול של "בופור", אלכס קלוד, שהתרשם מהמוסיקה שלו ל"שנת אפס" של יוסף פיצ'חדזה ומשני קטעים שכתב ל"בובות של נייר" של תומר הימן. "אלכס שמע משהו בראש - מוסיקה שהיא הד של משהו, לא הדבר עצמו - והוא ידע שזאת הסביבה הטבעית שלי", אומר אדר. אבל ההחלטה הסופית היתה של סידר ומנדיל, ולשם כך נערך לאדר אודישן: הוא התבקש לכתוב מוסיקה לאחד משיאיו הדרמטיים של הסרט - הסצינה שבסופה נהרגת אחת הדמויות מהתפוצצות מטען.

מאחר שלא הכיר את יוצרי "בופור", הכין שתי גרסאות - "גרסת הבמאי", שבה עשה מה שרצה, ו"גרסת המפיק", שהיתה "קצת יותר הוליוודית, עד כמה שאני יכול להיות הוליוודי", אומר אדר. "השמעתי להם את גרסת הבמאי, וכשהיא נגמרה והתכוננתי להשמיע את גרסת המפיק, מנדיל אמר: 'אני לא רוצה לשמוע את הגרסה המרוככת'. גם אחר כך, כשהיו התלבטויות, מנדיל תמיד אמר: אני רוצה שתלך על הגרסה הקיצונית'".

לדברי סידר, "אחד הרעיונות החשובים שהנחו את עיצוב הפסקול היה שלא רצינו 'קיואים' (נקודות שבהן שומעים את המוסיקה נכנסת או יוצאת). רצינו שהכניסה והיציאה של המוסיקה יתרחשו בלי שהצופה ישים לב". "בעיני זה הסוד של הפסקול", אומר אדר. "קטעים ארוכים שמנוגנים מאוד חלש, על גבול השמיע, באופן שיוצר אפקט פסיכולוגי מטריד. אתה שומע ולא שומע, זה קיים ולא קיים, המוסיקה כל הזמן מתעתעת".

המוסיקה שכתב וניגן אדר (על מחשב ושני סינתסייזרים בחדר העבודה שלו; רק בקטע אחד נעשה שימוש בכלים נוספים, רביעיית מיתרים) נכתבה כך שתשקף את הרעש הפנימי בתודעתו של גיבור הסרט, סגן לירז (אושרי כהן), וכך שלא תהיה הבחנה בינה לבין רעשי השגרה במוצב: הצעדים, הרוח כפי שהיא נשמעת במחילות, זמזום הניאונים, רעשי מערכת הזרמת האוויר, קולות פצצות המרגמה. "רציתי שזה יישמע כאילו ההר מדבר", אומר אדר, "ואני מקווה שהמוסיקה מצליחה להעביר את הפאניקה והקלאוסטרופוביה שבמחילות האלה". היא מצליחה: הפסקול שיצר אדר חודר מתחת לעור ואף עשוי להשרות על המאזין תחושה (לא בלתי נעימה) של ניתוק, בידוד ודיסאוריינטציה.

האם העיסוק בחומרים כל כך טעונים מבחינה פוליטית השפיע על הפסקול? "לא", אומר אדר, ואחר כך מוסיף, "אולי בעצם בדבר אחד. ההנחיה המרכזית של יוסף (סידר) היתה - בלי מניפולציות רגשיות. בכל סרט של ספילברג, למשל, כשיש קטעים מרגשים המוסיקה נהפכת למרגשת, במרכאות. היא עושה העצמה של הסצינה. כאילו, 'אני לא בטוח שהסצינה תגרום לך לבכות, אז אני אבקש מג'ון ויליאמס (המלחין הקבוע של ספילברג, ב"ש) שידאג שאתה תבכה'. ואז ויליאמס מכניס אקורדים מרגשים ואתה נשבר והדמעות זולגות.

"יוסף רצה להימנע מזה לחלוטין, מתוך כבוד לאנשים והאירועים האמיתיים שעליהם הסרט מדבר, ומבחינתי זה היה הדבר הטבעי. לא שיש לי משהו נגד אקורדים מרגשים. אני אוהב אקורדים מרגשים. אבל לא בסרט הזה. לפעמים הצליל הכי קטן והכי חלש יוצר את הצמרמורת שאתה רוצה שהצופה יחוש, התחושה שתגרום לו ליהפך לאחד עם הסרט".

תחושת הלב

אדר מעיד על עצמו שהוא מוסיקאי מאוד אינטואיטיווי. גם כשהצמיד פסקול אטי ומינימליסטי לקטעי אקשן, הוא לא עשה זאת מתוך עמדה שכלתנית ומנומקת. "הלכתי אחרי תחושת הלב", הוא אומר. "המבחן היחיד היה: האם זה נשמע טוב. האם זה עובד". לפעמים זה לא עבד. בקטע הכי דרמטי ב'בופור', מותו של אחד החיילים, אדר נתקע. הרפרנס שקיבל ממעצב הפסקול (כלומר, קטע מוסיקלי שמבהיר באיזו אווירה המעצב מעוניין) רק הקשה עליו. זה היה קטע של מיילס דייוויס, ששיתק את אדר. "ריבונו של עולם, מיילס דייוויס. ניסיתי לעשות משהו דומה, אבל נכשלתי באופן מוחלט", הוא מספר. לבסוף החליט לשכוח מדייוויס, הלך לתקליטייה שלו, שלף משם עשרות דיסקים והשמיע אותם ("כמו רולטה רוסית") על רקע הסצינה מהסרט. שום דבר לא עבד, עד ששיר של להקת הבנות הבריטית "אלקטרליין" הצביע על המסלול הרצוי.

אדר הסתער על המחשב והסינתסייזרים, להוט לעבוד, אבל השעה היתה מאוחרת מדי. זה היה ראש השנה, והחג כבר נכנס. אדר אינו שומר שבת, אבל סידר הוא אדם דתי ואדר כיבד את רצונו ששותפיו לסרט לא יעבדו בשבת. "הוא לא אמר 'אל תעבוד בשבת', אלא 'אם אתה עובד בשבת, אל תספר לי על זה', אבל אני החלטתי ללכת על הגרסה המקסימליסטית", אומר אדר. כשיצא החג חזר אל הקטע הבעייתי ופתר אותו לשביעות רצונו.

אדר היה מועמד בעבר לאוסקר הישראלי על הפסקול שלו ל"שנת אפס", "אבל הרעיון שאני אזכה היה כל כך מופרך שבכלל לא קיוויתי", הוא אומר. "הפעם זה היה אחרת. כל מי שהיה סביבי אמר לי, 'אין סיכוי שאתה לא זוכה'. אז קיוויתי. אפילו הכנסתי נאום מינימליסטי. והתאכזבתי כשמישהו אחר זכה, לשעה בערך. קיוויתי שזה יסגור לי את המינוס בבנק".

אדר קיווה, ואפילו היה די בטוח, שהרעש הגדול סביב "בופור" יגרום לכך שהפסקול ייצא כדיסק בצמוד ליציאת הסרט בחודש מארס. "הייתי תמים", הוא אומר, "שכחתי איך התעשייה עובדת". באחת מחברות התקליטים הגדולות שיבחו את הפסקול אבל הוסיפו, "אין לנו מה לעשות עם זה". אדר עבר בין חברות תקליטים יותר קטנות עד שמצא את מבוקשו בחברת התקליטים "אק-דק", שמתמחה במוסיקה אלקטרונית והוציאה את הדיסק לפני כחודש.

הדיסק כולל שינויים מסוימים ביחס לפסקול המקורי. "הוא ברוח 'בופור', לא 'בופור as seen in', אומר אדר. "היו קטעים שעבדו מצוין עם התמונה, אבל לא עבדו בלעדיה". אחרי התיקונים הדיסק עומד בזכות עצמו, הוא מוסיף, "ובכל זאת, אני מסכים עם הטענה שמי שראה את הסרט יוכל להעריך אותו יותר".

השליך את המגבעת

פסקול "בופור" הוא יצירה חריגה ביחס לפסקולים ישראליים אחרים, וזה לא מפתיע. אדר הוא יוצר שמעולם לא הלך בתלם. הוא היה חבר בהרכב הראשון של "נושאי המגבעת", להקה שהיתה מעין חייזר בירושלים של אמצע וסוף שנות ה-80, אבל עזב אותה לפני שהוחתמה, נארזה, שווקה והתפרקה. בשנים הבאות הוא כתב על מוסיקה במקומונים, וגם כאן התבלט כקול יוצא דופן, עם סדר יום שונה משל רוב עמיתיו.

בזמן שרוב מבקרי המוסיקה הסכימו בינם לבין עצמם מה איכותי ומה לא, מה בתוך הקאנון ומה מחוץ לקאנון, אדר ציפצף על האיכותי והקאנוני. "היה לי כיף לכתוב על תקליט יורופופ טיפשי, גם כי אהבתי את זה באמת וגם כדי ליצור פרובוקציה קלה", הוא אומר. בשלב מסוים אסרו עליו לכתוב על מוסיקה ישראלית: "כשהשתמשתי בתיאורים ססגוניים כדי לקטול את 'סטלה מאריס' זה היה בסדר, אבל כשחבטתי בנורית גלרון זה כבר היה יותר מדי בשביל כל מיני אנשים".

החשיבות העיקרית של אדר כמבקר, שנבעה בין השאר מהקאנון האלטרנטיווי שלו, היתה הכתיבה שלו על מוסיקה אלקטרונית. הוא הבין הרבה לפני מבקרים ישראלים אחרים שזאת ההתפתחות הדרמטית הבאה במוסיקה, והיתה לו האוזן הכי פתוחה להקשיב לדקויות שלה. כשהמוסיקה האלקטרונית נהפכה לאופנתית, לקראת אמצע שנות ה-90, כולם נהנו להתלהב מאפקס טווין וה"אורב" והטכנו של דטרויט וההאוס של שיקגו. אדר כתב עליהם בזמן אמת, כמה שנים לפני כולם. הביקורות שלו היו פשוטות ונטולות גינונים ("אני קוטנריסט", הוא אומר), אבל הן נקראו כמו עדכונים מהחזית.

ומה עם "נושאי המגבעת"? לפני כחצי שנה התקיים ערב מחווה ללהקה במלאות 20 שנה לקלטת הראשונה שלה, שאדר היה שותף להקלטתה. כל שאר חברי הלהקה התייצבו ואף עלו על הבמה. מדוע אדר לא הצטרף לחגיגה? "לא התחשק לי, as simple as that", הוא משיב. "בוא נאמר שיותר התאים לי לא להיות שם מאשר כן להיות שם".

תגיות:

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ