שורשיו הירוקים של העוג

* הוא התפרסם כקריקטוריסט ב"ניו יורקר", אבל ספרי הילדים וביניהם "שרק" הם המורשת האמיתית שלו. תערוכה חדשה מציגה גם את התקופות הקשות בחיי ויליאם סטייג

ניו יורק טיימס
קארן רוזנברג
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניו יורק טיימס
קארן רוזנברג

הילדים מכירים את ויליאם סטייג כיוצר סרטי האנימציה "שרק", אבל סביהם יכולים להתחקות אחר שורשיו הירוקים של העוג רע המזג בספרי ילדים, בקריקטורות מהמגזין "ניו יורקר" וברישומים מימי השפל הכלכלי הגדול. אלה ואלה ישבעו נחת מהתערוכה המוצגת במוזיאון היהודי בניו יורק, "מ'ניו יורקר' עד שרק: האמנות של ויליאם סטייג". התערוכה, שתוצג עד 16 במארס, מתאימה מאוד לילדים, ועם זאת עוסקת גם בביוגרפיה של סטייג, לרבות שלושת גירושיו והתקופות שבהן סבל מדיכאון.

גרסאות מוגדלות של רישומיו של סטייג משמשות רקע לסדרות של פינות קריאה ופעילות לילדים. בביקור בתערוכה נראה שמספר הילדים עולה על מספר המבוגרים וספר האורחים מלא ציורים משורבטים של עוגים. ואף על פי כן היו כמה רגעים חוצי דורות, למשל כשאשה מבוגרת הכריזה: "לא ידעתי שהוא יצר את 'שרק' המקורי. אני מתה על הסרט".

למרבה המזל, הוליווד אינה חלק הארי של התערוכה. זו רטרוספקטיווה מאוזנת של הקריקטורות ואיורי ספרי הילדים של סטייג. מבחר קטן של רישומים ודמויות מאולפני דרימוורקס מוצג לצד רישומיו האחרונים לספר מ-1990, ששימשו בסיס לסרט. עוד מוצגים מכתבים שכתב סטייג למפיק מדרימוורקס, ג'ון ה' ויליאמס, הגדושים רעיונות לרצפים של אנימציה. באחד מהם, לסצינה שבסופו של דבר לא נכללה בסרט, סטייג מציע להציג את אמו של שרק "שדואגת לו כמו אם יהודייה".

ילדותו של סטייג, בן להורים מהגרים סוציאליסטים מלבוב (עכשיו עיר באוקראינה), עברה עליו בברונקס. הוא החל למכור את רישומיו למגזינים לאחר נפילת בורסת המניות, כדי לפרנס את הוריו ואת אחיו הצעירים. למזלו הטוב, אלה היו ימים טובים לקריקטוריסטים. קמה אז תעשייה של שבועונים זולים, שהתמקדה בהעלאת המורל בתקופת השפל ובמלחמת העולם השנייה. ב-1930, כשהיה בן 23, החל לצייר ל"ניו יורקר" והמגזין המשיך לפרסם את רישומיו, לפעמים על השער, עד מותו ב-2003 בהיותו בן 95.

הקריקטורות והרישומים המוקדמים של סטייג מייצגים הומור אנין למחצה, שכבר אינו קיים, לפחות לא ב"ניו יורקר". הם שפעו סצינות של מריבות משפחתיות ואזכורים מחיי המהגרים היהודים בשיכונים, והיו רחוקים מאוד מהלצות המעמד העליון שאיפיינו את הקריקטורות ב"ניו יורקר" לפני כן. בקריקטורה הראשונה שהגיש סטייג למגזין נראים שותפים לתא בבית הסוהר, המחליפים ביניהם סיפורים על טרדות הוריות: "הקטן שלי עושה טרור בבית. אי אפשר להשתלט עליו".

בתקופת המלחמה ולאחריה, ההומור של סטייג נעשה כלל אמריקאי ועסק במריבות זוגיות ובילדים נבונים לגילם. הסדרה הפופולרית שלו, "Small Fry", וסדרה בת ושמה "Dreams of Glory", מתארות ילדים כבעלי נקודת מבט חברתית חריפה וכגיבורי-על. באחת הקריקטורות מ-1944 מצויר ילד בתחפושת קאובוי, שמכוון אקדח אל היטלר.

בערך אז יצר סטייג רישומים רבים המתמקדים במצבים פסיכולוגיים וכמה מהם יצאו באסופה "About People: A Book of Symbolic Drawings". בציור "מלנכוליה" נראית אשה שוכבת בתוך מיטת תינוק; "אובדן זיכרון" מתאר איש המתבונן בחלל ריק שבו היו אמורות להיות ידיו.

וילהלם רייך, הפסיכיאטר ותלמידו של פרויד, נעשה למורה הרוחני של סטייג. רייך המליץ על שימוש ב"צובר אנרגיית אורגון", תיבה עשויה עץ ומתכת שמנקודת מבט עכשווית מזכירה את ה"אורגזמטרון" מסרטו של וודי אלן "ישנוני". לטענת רייך, התיבה היתה אמורה לקלוט תנודות אטמוספיריות ולשחרר את רוח האדם מעכבות חברתיות.

לתחושת הבידוד הקשה של סטייג היה ביטוי חזק יותר בסדרת ספרי ילדים שהוא החל ליצור בסוף שנות ה-60. רובם נהפכו לקלאסיקה, והם עוסקים בדילמות אתיות ופילוסופיות בוגרות, הטמונות בין מעלליהן של חיות משק חמודות.

הוא קנה לו שם כקריקטוריסט של מגזינים, אבל ספרי הילדים שלו הם המורשת האמיתית שלו (אפילו ספרו הביוגרפי מ-"When Everybody Wore a Hat" ,2003, פונה לקהל צעיר); וכמובן, גם סרטי "שרק", עם העוג המצוברח והמסובך.

לעתים קרובות משווים את סטייג למאייר נוסף של "ניו יורקר", סול סטיינברג, שכמוהו העריץ את פיקאסו (בסדרת האיורים השובבה שלו, "Persistant Faces", סטייג עשה מחווה לדיוקנאות המופשטים של פיקאסו). אבל סטייג התעניין יותר בנופים פנימיים מאשר בחיים החיצוניים של העיר.

הסופר הנרי מילר ביטא זאת היטב במכתב לסטייג: "אתה יוצר מין גיאוגרפיה לתגובות הרגשיות של האדם, לגלובוס הזעיר שלו שבנוי סביב האגו המיקרוסקופי".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ