בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נערת הפלייבוי הישראלית נגה שחר בתפקיד ראשון בתיאטרון

בתפקידה הראשון בתיאטרון הרפרטוארי, התפלאה נגה שחר לגלות כי הדמות שהיא מגלמת הרבה יותר דומה לה ממה שחשבה. זה אכן מפתיע, כאשר הדמות במחזה שכתבה יוכי ברנדס היא שומרת מצוות קיצונית, והשחקנית היא נערת "פלייבוי" הישראלית הראשונה

12תגובות

כשהיא מתהלכת על הבמה בלבוש צנוע, שיער אסוף, ושומרת בקנאות קיצונית על הלכות התורה, קשה לזהות בה את נערת הפלייבוי שהיתה לפני שנים אחדות. רק רגע מסוים, נסתר ממרבית הצופים, שבו הליכתה מתריסה משהו, בוטחת מדי לדמות שהיא מגלמת, עשוי לרמוז משהו על השחקנית שמאחורי הדמות.

נגה שחר, בתפקיד הראשון שלה בתיאטרון רפרטוארי, מופיעה בימים אלה במחזה הראשון של יוכי ברנדס שכתבה להבימה, "כי בנו בחרת", שבוחן מחדש מהי יהדות ומהי הלכה. אפרת, הדמות שהיא מגלמת בכישרון יש לומר, היא נערה דתייה, שומרת מצוות קנאית, המגלה יחד עם בני משפחתה כי האם הצדיקה שלהם, שזה עתה הלכה לעולמה, אינה יהודייה והיא בתו של קצין נאצי. חשיפת האמת המרה הזו מעמידה אותה במבחן בלתי אפשרי: אם ללכת על פי צו הלב ולחיות עם הסוד הנורא, או ללכת על פי צו ההלכה ולהתגייר.

שנות אור מפרידות לכאורה בין השחקנית עם הדימוי האקסצנטרי הנועז לבין הדמות הבימתית. "תראי", מגיבה שחר, כשחיוך רחב על פניה, לקביעה האחרונה הזו, "מצאתי שאני הרבה יותר קרובה אליה ממה שחשבתי. אני לא מסכימה עם הדעות שלה, אבל כמו שאני לוחמת בעד צדק חברתי ונגד דיכוי ואלימות, וזה מה שמניע אותי ומעלה בי רצון ללכת ולתקן, הבעירה הפנימית הזו היא אותה בעירה שיש לאפרת במחזה, רק בנושא אחר. היא מאמינה שהדת היא ההלכה, שצריך ללכת בדרכה ושהיא קודמת לכל. ברור שאיני מסכימה אתה, אבל המנוע הוא אותו מנוע. זהו תפקיד מתנה לשחקנית והרבה שחקניות התמודדו על עליו. אני הרגשתי בכל לבי שאני רוצה אותו. עשיתי ארבעה אודישנים מפרכים עד שהתקבלתי".

בפגישה עמה מחוץ לבמה, אין קושי להבין מדוע נבחרה לפני שבע שנים לנערת הפלייבוי הציונית הראשונה שהותירה מאחוריה 400 נערות מאוכזבות. כיום כמו אז, היא עדיין, למרות השינוי החיצוני שעברה, אנטיתזה מוחלט לדימוי השפנפנה, אך היא אנרגטית, מלאת שמחת חיים, שנונה ומשוחררת.

למשחק היא הגיעה אחרי שנת הכתרתה כנערת פלייבוי ואחרי הופעה מביכה בסדרת הטלוויזיה "פיק אפ". "הרגשתי שכל הסיפור הזה היה הבל הבלים, שקיבלתי תהילה שלא הגיעה לי ולא היתה לה שום משמעות בעיני. אבל כשרואים אותך בטלוויזיה - אז את נחשבת למשהו. ואני לא הייתי משהו, הייתי נערת פלייבוי בת 20. הביטחון שהפגנתי היה ביטחון מטיפשות.

"בסוף שנת ההתנסות הזו כל מה שרציתי היה את האלמוניות שלי בחזרה. כשהגעתי לסמינר הקיבוצים אמר לי איציק ויינגרטן, מנהל בית הספר, שבשלוש השנים הבאות לא אוכל לעבוד בטלוויזיה. אמרתי לו: 'תודה רבה, תן לי להוריד פרופיל אצלך בבית ספר".

חלום פריפריאלי

היא נולדה לפני 27 שנים בבית הלל, מושב קטן בצפון הארץ, על יד מטולה, קריית שמונה והחצבני. בתם של דני ותמר שחר (בעבר שפיגל) ואחותם הקטנה של אפרת בת ה-34 ואסף בן ה-32. רוני הצעירה ממנה התגייסה זה עתה לצבא. על הוריה הצברים שהכירו בכיתה ג' בבית ספר בקריית שמונה היא מדברת בחום רב: אביה הוא חקלאי גאה (הגדרה שלה) שמגדל גידולים שונים על 300 דונם האדמה שיש לו, וחבריה של שחר זוכים בזכותו לפינוקים שונים כמו תפוזי דם עסיסיים; ואמה היא פסיכולוגית לגיל הרך, מומחית בתחומה בטיפול משולב של הילד וההורה. "אם לא הייתי הולכת למשחק הייתי הולכת בדרכה", היא אומרת בהערצה גלויה.

למה בחרה פתאום במשחק? "אין לי מושג", היא משיבה, "לא רציתי להיות שחקנית והעולם הזה לא עניין אותי. היתה לי אפילו עמדה מאוד נחרצת שלפיה שחקנים הם עם מאוד בעייתי, וככל ששחקן הוא יותר טוב על הבמה כך אפשר להאמין לו פחות בחיים. כיום כשחקנית בעצמי אני יודעת שזו שטות גמורה".

פרדוקס נוסף בחייה הם ילדותה ונעוריה, שניתן לתארם כפסטורליים. היא היתה ילדת טבע שלמדה בכפר בלום בבית ספר שעל גדות הירדן. היתה אתלטית, רקדנית שלמדה מחול מגיל ארבע, אובחנה כמחוננת ונשלחה ללימודי העשרה חד שבועיים בתל חי, "וזה בודד אותי בצורה בלתי רגילה מהחברים בכיתה, כי הייתי היחידה בכל השכבה שנסעה לשם. הילדים לא רצו מישהי שנוסעת לתל חי ומדברת כל מיני מלים ארוכות. למדנו שם אמנות, מחשבים, מדעים. אמא רצתה שאמשיך, אבל כשסיימתי יסודי עברתי לתיכון אחר, כי לא רציתי להיות המחוננת הזו, רציתי להיות כמו כולם. למדתי במגמת ספרות ואמנות, ואני אומרת בשיא הצניעות שהייתי פשוט מעולה, נהדרת. היו לי מורים נפלאים. עד היום כשאני הולכת לסרט, הצגה, קוראת ספר או שירה הדמויות של המורים שלי מלוות אותי". בצבא שימשה ככתבת ב"במחנה", אך החוויה העיתונאית היתה בעבורה מאוד אכזרית (עוד הגדרה שלה) והיא עזבה.

עם הרקע הזה מסקרן לדעת כיצד התגלגלה ל"פלייבוי". "היו לי את כל הכוונות ללכת לאוניברסיטה", היא אומרת, "אבל החיים כיוונו אותי אחרת. היה לי חלום פריפריאלי כזה, להתגורר בדירה בתל אביב. חודשיים אחרי השחרור כבר גרתי בדירה שכורה בעיר, בבורכוב. עבדתי אז בקרבת מקום בדיזנגוף סנטר בחנות לתיקים ואקססוריס שאיש לא נכנס אליה. את רוב זמני ביליתי במספרה שעל יד והתוצאה היתה שיער קצר שנצבע בשלושה צבעי נמר. יום אחד נכנס מישהו לחנות ובידיו גלויה שנכתב עליה 'השפן הקטן פותח לך את הדלת'. אמרתי לו: 'אדוני היקר, תחזור מיד למקום שבאת ממנו. לא מעניין אותי, לא רוצה לשמוע. ביי'. אבל הוא התעקש ובמשך יותר מחצי שעה שיכנע אותי שאני צריכה ללכת לאודישן הזה. אמרתי לו שאיני מעוניינת, שאני לא רוצה להיות דוגמנית, ולא מגישה, ולא להתפרסם ולא להיות מוכרת ושעברתי רק לפני שלושה חודשים לתל אביב ולא מבינה מהחיים שלי. אבל הוא המשיך ואיכשהו גרם לי להבין שכולם בעיר הזו עושים אודישנים, מה שלא היה כל כך רחוק מהאמת".

לאודישן הגיעה בשיער קצוץ, לבושה בג'ינס שגדול עליה בשתי מידות ומגפי עבודה מהמושב. עם המראה הזה לא היה קשה לבלוט בין מאות הנערות שחלקן הגיע בלבוש מינימלי וגרבי רשת. "הם לא ידעו מה הם רוצים אבל ידעו שהם לא רוצים מישהי עם ציצים ובלונד מחומצן", היא אומרת. "אמרתי להם 'תעצמו את העיניים, תדמיינו את נערת הפלייבוי עם הבלונד השופע והקימורים, וזאת לא אני. אבל אני מאמינה שאבר המין הכי גדול של האדם הוא במוח. ובזה אני טובה'. כשהודיעו לי שעברתי שלב חשבתי שהתמזל מזלי להיות שבוע בבית מלון אבל מבחינתי לא הייתי בתחרות. גם אמא שלי אמרה: 'את לא תזכי'". באירוע הגמר במועדון הדום בתל אביב הופיעה בשמלה כתומה מחמיאה וזכתה במקום הראשון. "אני תמיד אומרת שניצחתי בתחרות כי היה לי את הפה הכי גדול".

מה היה התפקיד שלך ב"פלייבוי"?

"לא הייתי מנחה בערוץ, לא הצטלמתי בעירום, לא גרתי בחו"ל, לא היתה לי תוכנית בערוץ, לא הנחיתי שום דבר. כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא יחסי ציבור למותג 'פלייבוי'. התראיינתי בכל תוכניות האירוח - בקפה טלעד, אצל יצפן, יהורם גאון, יאיר לפיד, אסף הראל, מי לא?! - הם שאלו המון שאלות ריקות מתוכן: מה דעתי על נשים, על גברים. הכסף שהרווחתי היה פחות מהשכר הממוצע לחודש למשפחה, אבל בשביל ילדה בת 20 זה היה הרבה כסף".

ולא, לא היתה לה בעיה לקדם את "פלייבוי" שמציע עולם של פנטסיות ויצרים, שאינו מכבד נשים ומנצל אותן. "ערוץ 'פלייבוי' הוא ערוץ בידור רק עם הציצים בחוץ", היא מתעקשת, "הוא נחשב לדבר עסיסי וסקסי, אבל במציאות הוא די משעמם ושמרני. בארצות הברית לא עושים עניין מזה. לגברים יש מנוי לעיתון, מוכרים אותו בפיצוציות ובקיוסקים, הוא נחשב למיינסטרים. רוב הסלבס בהוליווד הצטלמו אליו. זה חלק מהתרבות שלהם. התכנים בערוץ לא מעוררי יצרים: אין שם פורנו ולא תכנים של סרט כחול. זה כמו לראות ערוץ 3, רק עם ציצי בחוץ".

על המפגש המתוקשר שלה עם יו הפנר, המייסד והבעלים של "פלייבוי", היא אומרת כעת: "הוא הזכיר לי את סבא שלי. איש מבוגר בן 74, שלבש חלוק סאטן בצבע בורדו והיה מוקף כל הזמן נשים. הגעתי למסיבה גדולה שערך לכבוד 50 שנה למותג 'פלייבוי' העולמי. הוא מתגורר באחוזה מטורפת ושם גם מתגוררות שבע בנותיו. יש לו באחוזה כלובים עם קופים, מגרשי טניס, בריכות בתוך הבית, חדר שכולו רק משחקי מחשב ומשחקי וידיאו ושולחן סנוקר. כשנפגשנו אמרתי לו: 'זה לא מה שציפית לראות, אתה יודע, היהודים האלה עם הרעיונות שלהם'. אבל הוא כבר היה מעודכן בקשר אלי".

מי היו האורחים באחוזה?

"האורחים היו כל הזכיינים של 'פלייבוי' בעולם וגם סלבריטאים כמו פמלה אנדרסון, ניקול ריצ'י, פאריס הילטון, שחקנים ושחקניות שנראו כאילו יצאו הרגע מהמסך, לא משהו אמיתי. הרגשתי שאני משתתפת במשחק אחד גדול ומאוד מזויף. כחלק מהכנסת האורחים לקחו אותנו לסיור באחוזה, ואני התעכבתי כנראה יותר מדי זמן ליד כלוב הקופים והלכתי לאיבוד. לא היה לי מושג איך לחזור ונתקפתי פחד. זה היה אמצע הלילה ולא ידעתי איפה אני. ניסיתי ללכת בעקבות האורות והגעתי למדרגות שבסיומן הבחנתי בשחקן הית לדג'ר נשען על משקוף הדלת. שאלתי בשיא התמימות 'Is this the party' והוא אמר לי כן ופתח לי את הדלת והתגלתה מול עיני תמונה של סדום ועמורה. היו שם בחורות יפהפיות אחת אחת, עם ערימות של קוקאין. ואני ילדה בת 20 ממושב בצפון הארץ, לא הבנתי מה הולך שם. נסתי חזרה אל המדרגות ואיכשהו הצלחתי להגיע למסיבה האמיתית. לפחות אני יכולה להגיד שפגשתי את הית לדג'ר, שהלך לעולמו מאז".

וההורים, איך קיבלו את מעללי נערת הפלייבוי שלהם?

"הם מאוד פירגנו. כמוני הבינו מה זה, לא עשיתי שום דבר פסול. בסרט התיעודי שעשו על התחרות אבא שלי אמר בחיוך גדול שהבת שלו היא בת גאה להתיישבות העובדת".

אם ללמוד אז שם

בעקבות "פלייבוי" הגיעה אל סדרת הטלוויזיה. סוכנת השחקנים זוהר יעקובסון פנתה אליה אבל היא הרימה גבה בתמיהה: "אני לא שחקנית, על מה תייצגי אותי? אבל היא אמרה לי: 'בואי בואי'. אז באתי, הלכתי לאודישן הראשון שלי ל'פיק אפ' והתקבלתי. לא הבנתי איך קיבלו, הרי לא למדתי משחק, אז הלכתי ללימודים. הלכתי לניסן נתיב לפגישה, ונכנסתי למסדרונות הצרים האלה עם הניאונים ולא יכולתי לנשום שם. באתי לסמינר הקיבוצים והכל שם ירוק עם דשא, יכולתי לנשום. היה לי ברור שאם כבר ללמוד אז שם. היו שאמרו לי שאני מפספסת את המומנטום של 'פלייבוי', שאקבר שלוש שנים בבית ספר למשחק. אבל ידעתי שזה מה שאני צריכה לעשות".

זיהו אותך כשהגעת?

"זיהו, זיהו, וגם כיום, כשאני עובדת בתור ברמנית במסעדה בנוה צדק, אנשים עוד מזהים אותי, למרות שאני נראית כיום אחרת לגמרי. אבל לא אכפת לי. כיום אני מרגישה בת מזל. שנה לאחר סיום לימודי אני בהבימה. אני יודעת שהעובדה שאני בתיאטרון הלאומי לא אומרת שאני טובה. אתה חייב להוכיח את עצמך כל הזמן ולעבוד לעבוד ולעבוד".

בשבוע שעבר, במעמד הרמת הכוסית המסורתי של תום ההצגה הראשונה ביקשה להגיד דברים, להודות ליוצרים, למנהלים, אך נחנקה מהתרגשות: "הרגשתי מוצפת מכל הדבר הזה וברגע שפתחתי את הפה התחלתי לבכות ולא יכולתי להפסיק. אני באמת מרגישה בת מזל להיכנס להבימה שנה אחרי שסיימתי ללמוד. זה באמת מאוד קשה להיכנס לתיאטרון רפרטוארי".

מה למדת על יהדות דרך המחזה של ברנדס?

"העולם שיוכי הביאה אתה ריתק אותי וכל מלה שיצאה מפיה בלעתי בשקיקה. דרך המחזה שלה הבנתי שהיהדות היא לא ההלכה, שיש הבדל גדול מאוד ביניהן. ההלכה היא חלק מאוד קטן מהיהדות והיא נשארה תקועה מאחור. היהדות היא דת של ויכוח, של העלאת שאלות ובהלכה יש צדדים מאוד בעייתיים, למשל שהדת קודמת לכל, גם קודמת למשפחה, כמו שרואים בהצגה כשאפרת אומרת לאביה שהיא חייבת לספר לרבנים שאמה היתה נוצרייה, מה שעלול להוביל למעשה מאוד קיצוני מצדם, להוציאה מהקבר. זו ההלכה שמחייבת. אישית, לא שיניתי דבר באורח חיי, אבל משהו בתודעה השתנה, התקרבתי לשורשים היהודיים שלי".

במחזה, אפרת שומעת לבסוף לצו לבה ואינה הולכת על פי ההלכה גם במחיר הוויתור על אהבתה ונישואיה. האם את היית נוהגת כמוה?

"השאלה מאוד רלוונטית לי, כי באחרונה היה עלי לוותר על הרבה בגלל שהתאהבתי בבן זוגי כיום, איתי טל. בגלל שאני היום אתו איבדתי את שתי החברות הכי קרובות שלי. אחת מהן היתה חברת נפש מגיל 14. לא האמנתי שזה יקרה, הייתי בטוחה שהחברות שלנו תעמוד בפני כל המכשולים. אבל הן לא הסכימו עם הבחירה שלי בו. למה? כי היתה לו זוגיות עם אחת מהן לפני שלוש שנים וזה נגמר והיא מאורסת כיום ועומדת להינשא.

"איתי ואני מכירים חמש שנים, אבל לא ראינו האחד את השנייה, ופתאום לפני כמה חודשים הסתכלנו אחד לשני בעיניים וראינו אחד את השנייה בפעם הראשונה. בגלל זה אנחנו אומרים שהכרנו לפני חמש שנים אבל זו אהבה ממבט ראשון. ופתאום התחלנו לדבר וברגע שזה קרה פשוט התאהבנו. אני לא מאמינה שהאהבה היא בחירה, זה נופל עליך ואחר כך אתה צריך להתמודד. זה נשמע נורא צהוב כל הסיפור הזה, אבל הוא מאוד מעסיק אותי. בהצגה כשאני אומרת לאבישי שלא אתגייר ואם הוא מוכן לחיות עם זה - הסיפור האישי שלי יושב לי בראש. מתברר שאפרת בהצגה חזקה ממני, כי היא ויתרה על אבישי ברגע שלא הסכימה להתגייר, ואני לא יכולתי לוותר".

האם את יכולה להגיד כיום בביטחה שהתיאטרון הוא הדרך שלך?

"כן, אני מקווה שההצגה תרוץ יפה, אבל זו לא פוליסת ביטוח. לפני כמה ימים דיברתי עם עופר שכטר שגם משחק בהצגה ופתאום הבנתי למה אני לא מתגעגעת לחזור לטלוויזיה. דיברנו כמה קצר אורך הנשימה שלך כשחקן טלוויזיה. אתה עושה עוד סדרה ועוד סדרה ובסוף נמאס ממך. בתיאטרון זה לא עובד כך. בכל זאת, אם יקראו לי לאודישן לתפקיד בטלוויזיה ואעבור אותו אני מן הסתם מאוד אשמח. איך שלא יהיה, אחכה קצת לפני שאחזור, כיום מעניין אותי התיאטרון".

יש תפקידים מסוימים שאת חולמת עליהם?

"הבעיה שלי היא שאף פעם לא הגדרתי בבירור מה אני רוצה. הדברים קורים לי. בטח, יש מלא דברים שאני רוצה. הייתי מאוד רוצה להתמודד עם שייקספיר, הייתי רוצה לעשות קומדיה של מולייר. בהצגה הזו אני לא מפסיקה לבכות, אז לעשות קומדיה של מולייר יכול להיות כיף גדול, במיוחד בתפקידי משרתות. הסמינר מלמד אותך להיות אדון לעצמך, ליצור לבד. מבחינתי, אני חולמת על הרגע שבו אכתוב את שלי, אני ממש לא אחכה שיכתבו לי, שיעשו לי, ממש לא".

ועד אז?

"אני מנסה להבין את מקומי בתוך התיאטרון. כיום אף אחד לא מבטיח לי שאני שחקנית הבימה מעבר להצגה הזו, אבל מי יתן וזה יקרה, ולו רק בשביל לגרום לאמא שלי גאווה. איזה ילד לא רוצה לגרום לאמא שלו גאווה". *



שחר. ''הרגשתי שקיבלתי תהילה שלא הגיעה לי''


שחר לצד שמיל בן ארי בהצגה ''כי בנו בחרת''. התקרבה לשורשים היהודיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו