בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשר קטגוריות אלטרנטיביות לדירוג היצירות המשמעותיות ביותר

תגובה לרשימת עשרת המלחינים הגדולים שפורסמה ב"ניו יורק טיימס"

7תגובות

כל אחד יודע מיהם עשרת המלחינים הגדולים של המוסיקה הקלאסית; ומי שלא יודע, ושמות כמו של שלושת הבתי"ם - באך, בטהובן, ברהמס - ושל מוצרט ושומאן, ורדי ושוברט, לא שגורים על פיו, יכול היה ללמוד עליהם מרשימת עשרת הגדולים שפורסמה לפני כשבועיים ב"ניו יורק טיימס".

הרבה תגובות חובקות עולם עלו בעקבות הרשימה הזאת, שחיבר מבקר המוסיקה של העיתון אנתוני טומסיני. חלקן התרעמו על שהרשימה מנציחה קאנון, מכתיבה טעם, ונכנעת לכוחות השוק השמרניים; חלקן עודדו את העלאת המודעות למוסיקה קלאסית באמצעותה, בקרב קהל קוראים שלא מכיר את התחום: כשאפילו תלמידי אקדמיה למוסיקה לא מכירים יצירות מאת האישים מהרשימה ולפעמים כלל לא את שמותיהם, כתב מרצה מארצות הברית, הפניית הזרקור אל באך ובטהובן אינה מבטאת שמרנות אלא מלחמת הישרדות של האמנות הזאת.

רבים הציעו חלופות לעשרת הגדולים של טומסיני, שלא כלל ברשימתו את מהלר, שומאן, היידן וצ'יקובסקי, למשל, וגם לא את שופן - מלחינים שהקאנון הקלאסי לא מתקיים בלעדיהם. להלן מוגשת איפוא עוד רשימה, אם כי לא של עשרת המלחינים הגדולים בהיסטוריה אלא של עשר קטגוריות אחרות, שבהן אמנם חבויים עשרת הגדולים, אבל גם רבים אחרים. מכל קטגוריה, למעט אחת, בחרתי את חמשת המלחינים או המלחינות המובילות: זו בחירה של טעם, מין רשימה לאי בודד, ולא קביעה מלומדת של איכות.

1. הפוסט-רומנטים הנשכחים. לא כל המלחינים ברבע הראשון של המאה ה-20 פנו לחדשנות ואוונגרד וביקשו להחריב את העולם הצלילי שקדם להם. זרם מרכזי באותה תקופה - ריכרד שטראוס ורחמנינוב משקפים אותו היטב - המשיך דווקא את רוחה הרומנטית של המאה ה-19 ויצר מוסיקה בדמותה: מוסיקה אף עשירה יותר בצבעים וברגש, מוסיקה שהעצימה את ההבעה בסגנון הגרמני והצרפתי בדרך שרק המאה ה-20 יכלה לפתח. רבים מאותם מלחינים נשכחו כמעט, נמחקו מהרפרטואר ונפלטו מהקאנון, ורק לעתים זוכים להחייאה.

הנבחרים: אלכסנדר זמלינסקי (וינה, 1871-1942), פרוצ'ו בוזוני (איטליה, 1866-1924), איימי ביץ' (ארצות הברית, 1867-1944), לילי בולנז'ה (צרפת, 1893-1918), פרנץ שרקר (וינה, 1878-1934).

2. האקזוטיים. עוד הדים של המאה ה-19 במאה שבאה אחריה הם ההדים הלאומיים: ברוח ההתעוררות הלאומית שמצאה השתקפות במוסיקה החל באמצע המאה ה-19 באירופה ועוד קודם לכן ברוסיה, גם מלחינים במאה ה-20 - ועד היום - פונים אל תרבותם המוסיקלית כדי לשלב הגדרה עצמית לאומית עם תרבותית. התוצאה המוסיקלית היא סינתיזה של מוסיקה עממית יחד עם האסתטיקה הקומפוזיטורית המערבית.

הנבחרים: האסטוני וליו טורמיס, היפאני טורו טקמיצו, המקסיקאי סילווסטרו רוואלטס, הארגנטינאי אסטור פיאצולה; והאב הגדול של הטמעת מוסיקת העם בלשון הלחנה מקורית ואישית: ההונגרי בלה ברטוק.

3. המינימליסטים. גם סוף המאה ה-20 התגעגעה למאה שקדמה לה, תוך קריאת תיגר על קוראי התיגר - משמע על מלחיני האוונגרד שראו בכל מה שהולחן לפני מלחמת העולם השנייה מוסיקה שחובה מוסרית היא להפנות לה עורף. אחד הסגנונות שצמחו בשנות ה-60 מתוך הלך הרוח הזה כונה "מינימליזם", ואחר כך תואר כמוסיקה חוזרת ונשנית (רפיטיטיבית): מוסיקה שחומריה ההרמוניים, המלודיים והריתמיים מצומצמים, והם זוכים לשינוי מזערי בהדרגתיות ולאורך זמן רב. סגנונות פופולריים שהושפעו מזרם זה היו הטכנו וכל מה שנבע ממנו.

חמש היצירות הנבחרות: "Come Out" של סטיב רייך, "האדם הלבן ישן" של קווין וולאנס מדרום אפריקה, "עץ" של לואיס אנדריסן מהולנד, "בדו" ("in C") של טרי ריילי - יצירה מ-1964 שנחשבת לחלוצת הסגנון; ו"Facades" של פיליפ גלאס.

4. מלחינים יהודים פליטי השואה, או קורבנותיה. האופרה הגדולה "קיסר אטלנטיס" של ויקטור אולמן, מלחין יהודי שנשלח למחנה טרזין ואחר כך לאושוויץ, הזכירה לרבים את הפוטנציאל המוסיקלי שנגדע עם השמדת תרבויות יהודיות שלמות במלחמת העולם השנייה. אולמן נספה, אבל אחרים ניצלו והיו לפליטים באירופה - רבים באנגליה - או בארצות הברית. הרבה ממלחינים אלה זוכים להחיאה רק בשנים האחרונות.

הנבחרים: ברתולד גולדשמיט, ויקטור אולמן, הנס גאל, אריך וולפגנג קורנגולד, אריך זייסל.

5. סוחטי הדמעות. יש יצירות, קטעי אופרה או שירים ובכלל יצירות בקול האדם, שתמיד יעלו דמעות לעיניים, גם אחרי אלף האזנות - ולאו דווקא בגלל העצב שהן גורמות. לפעמים אלה דמעות אושר.

היצירות הנבחרות: הדואט "בס, את שלי עכשיו" מהאופרה "פורגי ובס" של גרשווין, הדואט "פפגו - פפגנה" מ"חליל הקסם" של מוצרט, הדואט והסצינה סולו בסוף המערכה הראשונה של "לה טרוויאטה" מאת ורדי, "לכשאטמן בקברי" - קינת דידו מ"דידו ואניאס" של פרסל; ו"שלי!" - שיר האהבה מתוך המחזור "בת הטוחן היפה" מאת שוברט. בונוס: "אגנוס דיי" מהמיסה בסי מינור של באך, שלצליליו בכה דור שלם אחרי רצח יצחק רבין.

6. המפתיעים. יש יצירות קלאסיות שהפה נפער בתדהמה לשומען ככל שהמוסיקה הולכת ונגלית לאוזן. התחושה היא שהמלחין חצה סף כלשהו, והגיע לגבהים שאי אפשר לדמיינם; וההעפלה אליהם על ידי המוסיקה מלווה בתחושה של אי-אמון.

עשר הגדולות: באך: השאקון ברה מינור לכינור בלי ליווי; לוצ'אנו בריו: סקוונצה מס' 3 לקול אשה; בטהובן: הסונטה לפסנתר אופ' 111, במיוחד הפרק השני; ואגנר: הפרלוד לאופרה "טריסטאן ואיזולדה"; ליסט: היצירה האורטורית "דרך הצלב" ("Via Crucis"); ג'רג' ליגטי: "אטמוספירות" לתזמורת; מוצרט: שתי האריות של מלכת הלילה מ"חליל הקסם"; ג'ורג' אפרגיס היווני-צרפתי בן זמננו: "דקלומים" ("Recitations") לקול אשה; בלה ברטוק: רביעייה מס' 4 ובייחוד הפרק השני; קרלו ג'זואלדו: ספר המדריגלים השישי (1611).

7. המצחיקים. לא רק דמעות עולות למשמע מוסיקה קלאסית אלא גם חיוכים, ואפילו צחוקים.

היצירות הנבחרות: כל הסימפוניות של היידן, "בדיחה מוסיקלית" מאת מוצרט, הסונטה "לתרז" אופ' 78 של בטהובן, סימפוניית "האביב" של שומאן; היצירה האלקטרונית "וריאציות לדלת ואנחה" של הצרפתי פייר שאפר.

8. הידידותיים. לא כל המלחינים בני זמננו הם אוונגרדיסטים שלשונם מסובכת ואפילו פרובוקטיבית - יש כאלה שכיף לשמוע אותם, כמעט כמו להאזין למוסיקה קלה.

הנבחרים: האמריקאי ג'ורג' קראמב, האסטוני ארוו פארת, הסיני טאן דון, הארגנטינאי אוסוולדו גוליחוב, הרוסי אלפרד שניטקה.

9. למתקדמים. למי שדווקא לא נבהל מהלא-ידידותיים - מלחינים ששפתם מודרניסטית מורכבת, שלעתים מחפשים את החיספוס והרעש, שלא רוצים לענג את האוזן אלא להושיב את המאזין על קצה הכיסא, מוטרד, חושב, כועס - אבל מנסה להבין.

הנבחרים: האיטלקי לוקא פרנצ'סקוני, ההונגרים פטר אטווש וג'רג' קורטאג, ושתי מלחינות - הישראלית בטי אוליברו ופרנגיז עלי זדה מאזרבייג'אן.

10. לילדים. ילדים יכולים להקשיב לכל מוסיקה שהיא. קחו אותם לחלק הראשון של קונצרט כלשהו, והם יהיו מרותקים. ובכל זאת יש יצירות שנחרתות בנפשם והם הולכים אתן - לעתים כל החיים. "פטר והזאב" היא ברורה מאליה, אבל יש גם יצירות תזמורתיות.

הנבחרות: 1. האופרה "חליל הקסם", שלה יש גם עיבודים רבים, מהם בסרטי אנימציה, וכן בסרט שכל ילד יאהב - בבימוי אינגמר ברגמן; 2. הסוויטה הראשונה מהמוסיקה "פר גינט" של גריג; 3. "פטר והזאב" של פרוקופייב; 4. הסימפוניה השישית "הפסטורלית", של בטהובן; 5. סוויטה מהבלט "מפצח האגוזים" של צ'יקובסקי. השתיים האחרונות נמצאות גם בסרט "פנטסיה" של דיסני - פנינה קלאסית לילדים כשלעצמה.



מתוך פנטסיה של וולט דיסני. פנינה קלאסית


מתוך הסרט חליל הקסם בבימוי אינגמר ברגמן. סוחט דמעות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו