בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצייר נורברט שוונטקובסקי על הרגע שאחרי האסון

ההתבגרות בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה עיצבה את עולמו של הצייר נורברט שוונטקובסקי, המבקר כעת בישראל. הריקנות והשתיקות שמילאו את ילדותו התחלפו בבגרותו באווירה תעשייתית אפוקליפטית

3תגובות

בין שזה הריבוע השחור או הלבן של קזימיר מלביץ', בין שזו דמות האספן או דמות הקרדינל ובין שזו הכנסייה - כל הדימויים האלה, שמופיעים בציוריו של האמן הגרמני נורברט שוונטקובסקי, נקשרים תמיד בשאלה אקזיסטנציאליסטית העוסקת בחיים ובמוות. אחת הסיבות לכך היא חוסר הביטחון וחוסר האמונה שהוא חווה בילדותו, כמי שהתבגר במערב גרמניה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. ביום רביעי שעבר התארח שוונטקובסקי ב"אסיפת ציור" שהתקיימה בבית הספר הגבוה שנקר ברמת גן.

שוונטקובסקי בא לארץ לשלושה שבועות (בסיוע שנקר ומכון גתה) וגם העביר כמה סדנאות והרצאות; הוא אף יצר עם תלמידים בשנקר ציור קיר גדול. "היה לי חשוב שהסטודנטים ייחשפו לציור ולצייר בחשיפה ישירה ולא רק בהרצאה חד-פעמית", מסביר הצייר יונתן גולד, ממארגני האירוע בהשתתפות האמן הגרמני.

היוזמה לקיים אירוע מסוג זה נולדה לפני כשנה, באסיפת ציור שהתקיימה בחלל לאמנות עצמאית "דרום" בדרום תל אביב, שבה השתתפו כמה ציירים שדנו במעמד הציור, תפקידו כיום ואופני הדיבור על אודותיו. האירוע התאפיין בוויכוחים מרובי להט, וגולד, שנמנה עם הדוברים, חשב שהחל שם דיון מהותי שיש חשיבות בהמשך קיומו. גולד, המלמד מהשנה במחלקה לאמנות בשנקר, חבר ללארי אברמסון, ראש המחלקה, שגם הוא השתתף באסיפה ב"דרום", והשניים החליטו להמשיך במסורת ולהזמין ציירים בינלאומיים לקחת בה חלק.

לאסיפה בשבוע שעבר, שבה דיבר שוונטקובסקי, באו כמעט 300 אנשים, ובהם אמנים וסטודנטים. גולד הנחה את הדיון שבו השתתפו גם הציירים עמי פייצ'ביץ, רותי בן יעקב, נטעלי שלוסר ואסף בן צבי. אחת הסוגיות המרכזיות שעלו בדיון היא ציור שנעשה ללא שימוש ברפרנסים חיצוניים דוגמת התבוננות באובייקטים או בתצלום.

גולד מדגיש כי היה לו חשוב לשמור על האווירה הלא פורמלית בדיון. הוא והציירים המשתתפים עסקו באירוע בשאלות שהוא מכנה אותן "פשוטות, יום-יומיות שבוערות לציירים". למשל, מהיכן באים הדימויים, איזה סדר יום יש לציירים, כמה זמן עובדים על ציור ואילו תהליכי עבודה מאפיינים את היצירה.

הוא עצמו נחשף לעבודתו של שוונטקובסקי כשלמד באקדמיית רייקס באמסטרדם וב-2004 ראה את ציוריו ביריד "ארטפורום" בברלין. "הוא יוצא דופן בנוף של הציור. מצד אחד, יש בציור שלו משהו מהציור הבלגי העכשווי דוגמת לוק טוימנס ואחרים; ומצד שני, יש בציוריו ייצוג אמיץ של בריחה אקזיסטנציאלית". על הבחירה להזמינו לישראל הוא אומר: "שוונטקובסקי אינו תופס עמדה הרואית או עמדה של גיבור תרבות. הוא בא דווקא מהשוליים של גרמניה וזה היה נראה לי מעניין וקשור, מכיוון שגם ישראל היא סוג של מובלעת בשוליים התרבותיים".

כולנו איבדנו דבר מה

הציורים והרישומים של שוונטקובסקי נראים בתחילה מעודנים ופשוטים, עשויים בג'סטות קטנות. אבל מבט שני או שלישי עליהם משנה את ההתרשמות: הדוק הסוריאליסטי, ההומור והאירוניה שקיימים בהם מתעמעמים ומוחלפים בתחושה מטרידה, בדקדנטיות ובאפוקליפטיות פוסט-תעשייתית. דמויות של נוכלים, נפט המאיים להתפרץ מכל עבר, מפעלים ומרחבים ריקים - כל אלה מותירים מקום רב לדמיון.

שוונטקובסקי מעיד שהוא מצייר כמעט אך ורק מהדמיון ומעט על סמך זיכרונות ילדות. הוא נולד ב-1949, גדל בפרבר קטן ליד העיר ברמן למשפחה קתולית אדוקה ממעמד הפועלים שייעדה אותו להיות כומר. הוא מאשר כי ילדותו ולימודיו במנזר השפיעו על הרלגיוזיות שבציוריו, אך כמו ביחס להיבטים אוטביוגרפיים אחרים שאפשר למצוא בציוריו, הוא סבור שהם מרומזים ולעתים אף סמויים. "הזיכרונות מהילדות לא יופיעו אחד לאחד", הוא אומר. "הם יבואו לידי ביטוי בדלת האחורית של בית או בעץ שזכור לי, אך לא בסיפורים שלמים".

הוא למד אמנות באקדמיה לאמנות בהמבורג ויצר בעיקר סרטים ואנימציה. רק כשהיה בן 30 התמסר לציור באופן מובהק. הוא לימד את עצמו לצייר, לערבב את הפיגמנטים ולמתוח את הבדים על המסגרות. הוא חי בברמן והפסיק ללמד באופן מסודר בשנה שעברה אך הוא שמח ללמד לעתים במסגרות קצרות טווח, כמו זו שאליה הוזמן בשנקר. "אהבתי לעשות זאת במשך שנים אך לאחרונה הבנתי שזה לוקח הרבה והחיים הם קצרים", הוא מסביר. "אני גם מעוניין לנסוע ולטייל, ובאופן כללי חשוב לי להימנע מהסכנה של התאהבות בסטודנטים והמחשבה שאני האבא שלהם".

בהרצאה שהעביר לפני כשבועיים לסטודנטים לציור בשנקר סיפר שוונטוקובסקי כי אינו זוכר הרבה מהילדות שלו, שהיתה לדבריו "נורמלית ומשעממת ככל ילדות". עם זאת הוא ציין כי הילדות שלו זכורה לו כייחודית דווקא מתחושת ההיעדר שבלטה בה: "לא היה דיבור על העבר. כנער צעיר לא היה לי מושג בנוגע לעבר אך היתה לי הרגישות לחוש שמשהו נסתר ממני, שיש משהו שאינו מדובר וזה יצר סוג של מתח באוויר".

התחושות והזיכרון שביטא שוונטקובסקי מהדהדות גם בקרב רבים מבני דורו, שגדלו בגרמניה שאחרי המלחמה. הוא מעיד כי שתיקה היתה מלת מפתח באותה תקופה: "הריקנות וחוסר הדיבור היו יותר מהלכי אימים מאשר אם היו מספרים לי את סיפורי הזוועה". הוא מעולם לא שאל את הוריו או את בני משפחתו על ימי המלחמה: "אהבתי את הורי אך לא היה לי אמון רב בהם ובדור שלהם. נשארתי רק עם תחושות בטן. בתור ילד, לא היה לי במה לאחוז, לא היתה לי תחושת ביטחון שיש משך של היסטוריה שמשתרשת. התוצאה היא שנהפכתי להיות מתוח וערני לנעשה סביבי".

בהרצאה מול הסטודנטים בשנקר הוא הוסיף, שהאווירה הקבועה שאפפה את ילדותו גרמה לו להבין ש"כולנו, כל בני האדם, איבדנו דבר מה ואף אחד אינו יודע מהו". ההבנה הזאת עוברת כחוט השני בציוריו במגוון צורות. אמירות דומות ורטוריקה של דת ומוסר עולות בדרכים עקיפות בשיחה עמו. לעומת זאת, בציוריו ההיבטים האלה מופיעים עם מעט גיחוך, יחס שהוא מפגין גם כלפי האמנות: מצד אחד יש בו אמונה ומסורת, ומצד שני ריחוק וגיחוך בריא כלפי שתי הראשונות.

לדעתו, אין סתירה בין מסורת לבין יחס מרוחק: "באחד הציורים האחרונים שציירתי רואים קרדינל ניצב בחלל תצוגה מוזיאלי ועל הקירות תלויים ריבועים שחורים וגדולים בסגנון מלביץ'. דמותו של הקרדינל קטנה ביחס לחלל ולציורים הגדולים. אולי הם לא מדברים אליו, אך אולי הם מראים לו ביטוי לחיים או לקיום". הבחירה במלביץ', שנטייתו המיסטית התבטאה בניסיון לזקק את ההוויה הרוחנית לצורת ריבוע, אינה מפתיעה.

ציוריו של שוונטקובסקי מזוהים לא פעם עם הגוונים האפורים והעכורים שלהם, שהוא מערבב בעצמו. השטיחות שלהם יוצרת אווירה תעשייתית, שמשתלבת בתיאורי העשן, הזיהום העולה מהמפעלים והאפרוריות. אווירה זו באה על חשבון תיאורי טבע או סיטואציות אנושיות (בציורים מופיעות רק דמויות יחידות). הוא אינו מקשר זאת לעליית כוחו של הקפיטליזם או לנפילת הגוש הקומוניסטי, אלא לתחושה בסיסית יותר שהוא מכנה "הרגע שאחרי הקטסטרופה. זו יותר ההבנה שהאסונות כבר מאחורינו, המאה ה-20 מאחורינו".

בראיון שהעניק למגזין "ברוקלין רייל" סיפר: "רוב הציורים שלי נולדים מחלום. זה יותר כמו ההרגשה שאדם נוסע ברכבת ללא יעד, או ההרגשה שאדם חש כשהוא מתעורר בשעת בוקר מוקדמת אך עודנו נמצא בין החלום למחשבות של מה הוא צריך לעשות במשך היום, כמו אילו חולצה ומכנסיים עליו ללבוש ואת מי יפגוש לצהריים וכן הלאה. בסופו של דבר, זה נובע מרגע שבו אין לך שליטה רבה על המחשבות ועל מה שאתה רואה".

כמה מציוריו של שוונטקובסקי עוסקים בעולם האמנות עצמו ובדמויות מרכזיות בו דוגמת אספנים, סוחרים ואמנים, ממלביץ' ועד מרסל דושאן. עם זאת יש לו גם כמה ציורים העוסקים בדמות האמן ואפשר לראות בהם גם דיוקן עצמי, כמו ציור של אמן המערבב את צבעיו בסטודיו.

בציור "הנודד וצלו" נראית דמות קטנה חובשת כובע, אוחזת במקל ומתהלכת במקום ריק ושומם כשרק הצל של הכובע מעיד על קיומה של הקרקע. דמות זו מתקשרת לאמירה של שוונטקובסקי כי "יש אנשים שמציירים פשעים ואסונות ויש כאלה שבאים לתאר את תנועת הפרפר. אני שייך לסוג השני". ואילו בציור אחר שלו, "הדייג", נראית דמות אוחזת ברשת דייגים. נדמה שהתמונה הולמת את אמירתו של שוונטקובסקי על אודות עצמו: "אני כמו דייג שיוצא לים עם רשת וכשאני מגיע לחוף אני רואה מה אספתי".



נורברט שוונטקובסקי. בא מהשוליים


באקו, 2007



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו