בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אורית עריף מפרסמת ספר עם קומיקס פרי עטה

בשנים האחרונות היא פירסמה בבלוג שלה עשרות רצועות קומיקס על חייה. כעת מוציאה עריף, מיוצרות הקומיקס המעניינות בישראל, חוברת ראשונה ובה גם סיפור שכתבה בעצמה

9תגובות

אשה צעירה בעלת שיער ארוך אסוף, לבושה שמלה קצרה המעוטרת בפרחים סגולים, עליזים, פוסעת בשביל. שדה נרחב פרוש לצדה, כמה בתים קטנים מציצים מאחוריו. "יום השישי הזה התחיל מצוין. קמתי מוקדם, אבל לא מוקדם מדי, ועליתי על אוטובוס לתל אביב", מספר הטקסט המופיע מתחת לאיורים הססגוניים. "לקחתי לטובת העניין חופש מהעבודה, כשהתירוץ הרשמי שסיפקתי לעצמי היה קניית חוברת התווים המלאה של הסונטה לחליל בלה מינור של באך, שאותה אני לא מצליחה להשיג באף חנות בעמק".

כך מתחיל סיפור הקומיקס "מי אוהב את השבת", המתפרסם בחוברת הקומיקס החדשה של אורית עריף, "פעם אחרונה ודי". בהמשך, מגיעה הצעירה מהצפון לעיר הגדולה, יוצאת שם למסע של קניות, ממשיכה למפגש עם חברה ותיקה, ואפילו נתקלת בבחור שאולי, מי יודע, יהפוך בבוא היום למושא אהבתה. אבל עד מהרה מתהפך היום העליז הזה על פניו, ומוביל את הגיבורה למסע נפשי אל העבר, לחשבון נפש, לבחינה מחודשת של יחסיה המורכבים עם אביה, ולמעגל של ציפיות ואכזבות שאינו נגמר לעולם.

"פעם אחרונה ודי" היא חוברת הקומיקס הראשונה של עריף שרואה אור בדפוס. היא תוצג לראשונה, וגם תוצע למכירה, בכנס "השוק" לתרבות, שיתקיים בשבת במתחם רעות שליד קיבוץ עין השופט. זו חוברת צנועה, בת 32 עמודים בלבד, אך היא מאפשרת הצצה, או היכרות, עם יצירתה של אחת מיוצרות הקומיקס המעניינות הפועלות בישראל בשנים האחרונות.

עריף, בת 39, בוגרת המחלקה לאיור במרכז ויטל, מתגוררת בשנים האחרונות בטבעון. היא מאיירת לעיתונים, מרצה על איור במכללת עמק יזרעאל, אבל בראש ובראשונה - יוצרת קומיקס.

עד כה התפרסמו רוב יצירות הקומיקס של עריף באינטרנט, בבלוג האישי שלה באתר "רשימות"(www.oritarif.com/blog). הבלוג הזה הוא מציאה של ממש לחובבי קומיקס תיעודי אישי למבוגרים. עריף פתחה אותו לפני קצת יותר מארבע שנים, ופירסמה בו עשרות סטריפים של קומיקס שבהם תיעדה את חיי היום-יום שלה, וכן חוויות מרכזיות מההווה שלה ומהעבר הקרוב, שאליו חזרה מדי פעם בסדרה של פלאשבקים מאוירים. בפתיחות שובת לב היא מספרת שם, בין היתר, על טיפולי הפוריות שעברה, על המאבק שלה בדיכאון ועל משברים יצירתיים ואחרים.

הדמויות באיורים שלה אינן יפות ואינן חמודות, והסיפורים עוסקים לא פעם בקשיים ומכאובים. סגנון האיור אינו ריאליסטי, אבל התוכן נטוע היטב בחיי היום?יום. גם כשהסיטואציה המתוארת קשה או מדכדכת, האיורים הססגוניים וההומור שמבליח מתוכם שוב ושוב, לא נכנע לתלאות היום יום, מצליחים להפיח בה אופטימיות חיננית.

אין פלא שהפוסטים שלה זכו לתגובות כל כך אוהדות לאורך השנים, והבלוג נהפך לקבוצת תמיכה מקוונת. ניכר כי עריף השקיעה עבודה רבה ביצירת הפוסטים, והתוצאה היא בלוג שחוץ מלשתף את קוראיו בשגרת חייה של היוצרת, מצליח גם לספק להם חוויה אמנותית מעניינת.

בימים אלה שוקדת עריף על קיבוץ הפוסטים מהבלוג לספר, שאמור בסופו של דבר להגיע לחנויות, וכן על ספר קומיקס שהיא מאיירת ושהם סמיט כותבת. אבל בינתיים, היא החליטה להוציא לאור את "פעם אחרונה ודי", חוברת המאגדת שלושה סיפורים בדיוניים, שהתפרסמו בשנים האחרונות בכתב העת "מסמרים".

שניים מתוכם איירה עריף לפי טקסטים של כותבים אחרים - את "ככל שהאשה יותר יפה ככה הלב שלך יותר כואב" שהתפרסם ב?2007 כתבה שהם סמיט, ואת "שלוש משאלות" שהתפרסם שנה לאחר מכן כתב דרור פויר. את השלישי, "מי אוהב את השבת" שהתפרסם בשנה שעברה, כבר כתבה עריף בעצמה, וכמובן גם איירה.

את לימודי האיור היא סיימה ב-1998, אך רק שמונה שנים לאחר מכן התחילה ליצור קומיקס. כשראתה שב"מסמרים" התפרסם סיפור קומיקס בכל גיליון, החליטה עריף שהיא רוצה להתנסות בחוויה. מכיוון שלא סמכה על כישורי הכתיבה שלה, פנתה לעורך כתב העת, אמיר רותם, וביקשה ממנו לשדך לה כותב או כותבת. כך נוצר הקשר בינה לבין סמיט.

"זה היה ניסיון מצוין, לפחות מצדי, כי עבדתי עם כותבת מצוינת, שגם הבינה קומיקס וגם סמכה עלי. כך התאהבתי באפשרות לספר סיפור עם תמונות ולשחק עם טקסט, כך שישרת את הסיפור הכתוב. אחר כך נידנדתי לה שנעשה עוד משהו ביחד, אבל היא אמרה שהיא חושבת שאני יכולה לכתוב טקסט בעצמי.

"חשבתי, על מה אכתוב? מה אני מכירה חוץ מעולמי הצר? הייתי אז חצי שנה אחרי לידת בתי, רציתי לספר על העולם שנטרף עלי, וכך בעצם נולד הבלוג שלי. התחלתי לפרסם בו קומיקס אישי, ונוכחתי לדעת שאני יודעת לכתוב ולאייר את הסיפור שלי.

הקומיקס שיצרה עם סמיט מביא מונולוג פרידה של אשה מוכה שנרצחה על ידי בעלה, ו"שלוש משאלות" שבו שיתפה פעולה עם פויר הוא עיבוד אורבני, עכשווי ואנטי-קפיטליסטי לאגדה על דג הזהב. את התעוזה לקום ולכתוב סיפור קומיקס בדיוני לבדה, בלי שותפים, גילתה עריף רק בשנה שעברה.

"זו היתה מבחינתי קפיצת מדרגה, כי בבלוג הסטריפים היו קצרים יותר, פחות מחויבים למישהו אחר", היא אומרת. "זה היה יומן אישי מאויר, וזהו. בסיפור ל'מסמרים', לעומת זאת, הבנתי שהוא צריך לעמוד בפני עצמו. טובי הכותבים מפרסמים טקסטים בכתב העת הזה וזה הלחיץ אותי. זה היה משהו חדש מבחינתי. הרגשתי שאני יודעת לספר סיפור על עצמי, אבל לכתוב על דמויות אחרות - זה משהו אחר".

עריף מאיירת את הקומיקס שלה בעיפרון, ואחר כך סורקת אותו למחשב, באופן ששומר על גרעיניות הנייר. את הצביעה היא מבצעת בפוטושופ. מלבד החוט הסגנוני, הקו המקשר בין שלושת הסיפורים שבחוברת הוא לדבריה גם רעיוני. "אלה שלושה סיפורים על החמצה ועל הבטחות שלא מומשו", היא אומרת. "המלים 'פעם אחרונה ודי' הן הרי הבטחה קצת ילדותית, שמראש אפשר לדעת שלא תקוים".



מתוך החוברת ''פעם אחרונה ודי''. שלושה סיפורים על החמצה


אורית עריף. ''חצי שנה אחרי לידת בתי רציתי לספר על העולם שנטרף עלי''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו