בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

20 שנה ל"תלמה ולואיז": איך הזמן טס כשפמיניסטים

בימים אלה מלאו 20 שנה ליציאתו לאקרנים של "תלמה ולואיז". הסרט עורר ויכוח לא רק בשאלה אם הוא פמיניסטי, אלא גם מה זה פמיניזם, מהו שחרור נשי והאומנם נשים חזקות נידונו לאבדון

35תגובות

שתי חברות טובות, האחת עקרת בית מתוסכלת עם בעל נבזה והאחרת מלצרית קשת יום, החליטו לצאת להן לסוף שבוע יחד. לאחת קראו תלמה, לחברתה לואיז.

זה קרה לפני 20 שנה. כן, (כמעט) 20 שנה כבר חלפו מאז יציאתו לאקרנים ?(בחודש מאי 1991?) של הסרט המכונן שכתבה קלי קורי וביים רידלי סקוט - שעורר סערה גדולה. חלק ניכר ממנה סבב סביב השאלה: האם זה סרט פמיניסטי?

שתי נשים מחליטות לעזוב, ולו לזמן מה, את חייהן הקשים והמדכאים ולוקחות להן זמן לעצמן. כשאחת מהן נאנסת, חברתה יורה באנס. או אז מתחיל מסע הבריחה שלהן, שבמהלכו הן שודדות חנות, פוגשות נווד מקסים, הלוא הוא בראד פיט הפעוט?עדיין, שאחת מהן חווה אתו אורגמה לראשונה בחייה, ועוד שלל עלילות. "תלמה ולואיז" מציב נשים כגיבורות של סרט מסע - ז'אנר גברי במובהק. הוא נותן בידיהן את ההגה, גם את האקדח, מציג אותן כשמי שקובעות את גורלן, באופן חלקי לפחות, ועוברות שינוי מעצים.

אבל - והאבל כאן הוא לא מבוטל. אפשר להתחיל מהסוף: סופן של נשים שעושות את כל אלה - לוקחות את גורלן בידיהן, מורדות בפטריארכיה שמצרה את צעדיהן בדמות בעל מדכא או הופכת אותן לקורבנות אונס - במוות, מלמד אותנו הסרט. תלמה ולואיז מסיימות את חייהן בריחוף וירטואוזי במכונית שלהן מעל לקניון הגדול. נו בנות, לא היה עדיף כבר להישאר בבית?

בכך לא התמצתה הביקורת על הסרט: הוא הוגדר כסרט אלים במיוחד, שמשפיל גברים, ביטוי של "פמיניזם רעיל". ב"לוס אנג'לס טיימס" כתבה המבקרת שילה בנסון: "למיטב הבנתי, פמיניזם קשור באחריות, בשוויון, ברגישות, בהבנה - לא בנקמה, בפעולות תגמול או בהתנהגות סדיסטית". לעומתה כתבה מבקרת הסרטים מנולה דרגיס כי "תלמה ולואיז המציאו מחדש את האחווה הנשית על המסך האמריקאי".

הסרט נגע בנקודה טעונה מאוד: האם פמיניזם פירושו שנשים "יהיו כמו גברים" - ייצאו לדרכים בלי להביט לאחור, יתענגו על פיצוץ משאיות ויעברו על החוק?

ואולם, הביקורת שעסקה באלימות של הסרט היה נגועה בצביעות רבה, כפי שמציינת חוקרת התרבות מריטה סטרקן בספרה "תלמה ולואיז" (רסלינג 2003). היא מצטטת את התסריטאית קלי קורי, המכונה לא פעם "האשה השלישית של תלמה ולואיז" (וזכתה באוסקר על התסריט): "לתייג את הסרט כאלים כאשר באותו קיץ מרעיפים שבחים על 'שליחות קטלנית 2' כסרט פציפיסטי מאחר שבמקום להרוג את כל השוטרים יורים להם בברכיים - זה פשוט מדהים". אשר לביקורת שנמתחה על דמויות הגברים ב"תלמה ולואיז", סטרקן כותבת כי בתסריט של קורי הן היו פחות חד-ממדיות מאשר בסרט שביים רידלי סקוט.

יותר מכך: כפי שכתבה אורלי לובין בספרה "אשה קוראת אשה" (אוניברסיטת חיפה, זמורה ביתן, 2003), לעומת העמדה הרואה במעשיהן של תלמה ולואיז חיקוי לפעולות של גברים, עמדה אחרת גורסת כי מאחר שהשתיים מנסות להשתמש בכוח בתגובה למערכת כוחנית (גברית) המופעלת עליהן, הן נשארות סובייקטים נשיים גם בתפקידן ה"גברי".

הוויכוח המלומד מעניין כמובן, אבל קודם כל מדובר בחוויה. קולנועית כמובן, אבל לא רק.

לא צריך יותר מכף יד אחת כדי לספור את הסרטים, שלפחות אז, בשנות ה-20 לחיי, הסבו לי, ועוד לרבות כמותי, הרגשה של התרוממות רוח, הזדהות ועוד תחושות שאז עוד לא ממש ידעתי להגדיר במלים. "תלמה ולואיז", "שושלת אנטוניה", אולי עוד אחד או שניים. סרטים שונים מאוד אלה מאלה, אבל דבר אחד משותף להם: הם נוצרו במידה רבה מנקודת מבט של נשים, על נשים, העמידו נשים במרכזן, לא כקישוט, לא כסרח עודף לגיבור האמיתי המסוקס.

השחקניות תרמו לכך כמובן תרומה עצומה: ג'ינה דייוויס המופלאה עד מאוד. והגדולה מכולן, אי פעם, בעיני: סוזן סרנדון. שנים לא רבות לפני כן עוד ישבתי בלילות בקולנוע פריז התל?אביבי עליו השלום וצפיתי, שוב ושוב, ב"מופע הקולנוע של רוקי" שבו היא גילמה את ג'אנט, דאמט. והנה היא לואיז, במכונית פתוחה ומטפחת לראשה, ותלמה לצדה.

כמה סרטים יש, אפילו כיום, שעוסקים בהוויה שלנו הנשים, שמציגים את הדברים מנקודת המבט שלנו סוגיית המבט היא כמובן עניין מרכזי בתיאוריית הקולנוע הפמיניסטית. כפי שהראתה החוקרת לורה מאלווי במאמר המכונן משנות ה-70 "הנאה חזותית וקולנוע נרטיבי", נשים בקולנוע ההוליוודי המסורתי היו מושא למבט גברי, הן של הגיבור והן של קהל הצופים, שנתפש כגברי גם הוא.

ואילו ב"תלמה ולואיז" יש מבטים רבים ומגוונים. גם גברי: את הגיבורות הרי מגלמות שתי כוכבות הוליוודיות יפהפיות, שרבים מהגברים בסרט מתייחסים אליהם כאובייקטים; הן מכונות "בובות", "כוסיות" וכו'. אבל תלמה ולואיז גם מביטות חזרה - ומערערות על רבים מהמבטים שנשלחים אליהן. אשר לטרמפיסט המקסים והנכלולי בגילומו של בראד פיט, למעשה הן מתייחסות אליו כאל "כוסון" שנקרה בדרכן, וכאן דווקא יש מקום לביקורת פמיניסטית: אנחנו הרי לא רוצות להשתנות כך ולהתייחס לגברים כמו שרבים מהם מתייחסים אלינו, אנחנו רוצות שהם ישתנו בעניין הזה.

אנחנו, כלומר בעיקר הסטרייטיות שבינינו. ללסביות, בנות מזל שכמותן, אולי קצת פחות אכפת. מה שמוביל אל עוד דיון סוער, שעוררה הנשיקה של תלמה ולואיז לקראת סוף הסרט, אחרי שהחליטו, מכותרות במכוניות משטרה, להמשיך ולנסוע אל תוך התהום. ביטוי לתשוקה לסבית - או אות לחברו?ת אמיצה בין נשים, המנוגדת כל כך לאופן המסכסך שבו הן מוצגות בדרך כלל?

האמת, לי השאלה הזאת נדמית סטרייטית?גברית, נובעת מסוג של סקרנות מציצנית ומהדיכוטומיה המאפיינת את המחשבה השגורה על נשים ומיניות. זה בהחלט יכול להיות גם וגם; ובכלל, הכי כיף לפנטז שתלמה ולואיז בכלל לא נהרגו שם בקניון אלא ניצלו בדרך נס ("אף אחד לא ראה אותנו נוחתות, נכון?" אמרה דייוויס לסרנדון בחיוך כשהגישו יחד פרס באחד מטקסי האוסקר). וכך הן חיות להן יחד עד היום באיזה אי אוטופי נטול גברים שוביניסטים (זו עם זו או אולי עם בראד פיט).

ב-20 השנים שחלפו מאז יצא "תלמה ולואיז" לאקרנים נוצרו קצת יותר סרטים מבעבר שנקודת המבט שלהם אינה גברית במובהק, אבל ממש לא מספיק. יש גם מעט יותר במאיות, אם כי שיעורן עדיין זעום להחריד. רק לפני שנה, לראשונה בהיסטוריה, זכתה אשה בפרס האוסקר על בימוי - קתרין ביגלו על "מטען הכאב". הדרך עוד ארוכה. סרט המסע הזה רק בראשיתו.

דבר אחד בטוח: כבר כמעט 20 שנה, כששתי חברות משאירות את טרדות היום-יום מאחור, ולו לכמה שעות, ונוסעות להן יחד לאיזה בילוי בורגני צנוע - יש סיכוי שאחת מהן תאמר בחיוך לחברתה: "את תלמה, אני לואיז".

גברים טובים

מדובר באנשים טובים והגונים. גברים רגישים, שלא חושבים שנשים נחותות מהם כפי שחשב אביהם או סבם. הם שמחים שהמהפכה הפמיניסטית התחוללה, הם אפילו מבינים שהיא היטיבה גם אתם. הם בוודאי לא אנסו אף אחת מעולם, גם לא הטרידו מינית. אבל עכשיו, הם מרגישים, קורים דברים קצת מוגזמים.

קולם נשמע לאחרונה בעקבות המחאה שעוררה ההערה הסקסיסטית הבוטה של יורם זק, עורך "האח הגדול", שהושמעה בבדיקת סאונד ושודרה בטעות (ניסיתי, כמה ניסיתי לא להתייחס מפורשות לעניין הזה, לא להיגרר למדמנה המצחינה שנקראת "האח הגדול" וכל מה שקשור בה, אבל עיניכןם הרואות, ללא הצלחה).

הם טוענים - הגברים הבאמת?בסדר האלה, וזו לא ציניות - שזה מוגזם לדרוש שזק יתפטר. יש גם נשים שחושבות כך.

האמת היא שממש לא אכפת לי אם יורם זק או מישהו אחר יערוך או יביים את אותה בצת רפש - שחלקים נרחבים מאוד שלה הם הטרדה מינית, אנושית, מוחית ועוד כל מיני דברים שנגמרים ב?ית. מה שמעניין פה זו חומת המגן שקמה לסוכך על אומר אותה הערה. מעבר למה שנדמה כהתגייסות של ברנז'ה למען אחד מחבריה, אולי חבר יקיר, היו גם שאמרו: מה, עכשיו גם את הפנטסיות הן רוצות לצנזר לנו? הרי זה ממש פאשיזם!

לא, אף אחת לא רוצה לצנזר פנטסיות, כמובן, גם לא מחשבות. כן אפשר לצפות, וזה אף מעוגן בחוק, שפנטסיות סקסיסטיות ומטרידניות אנשים ישמרו לעצמם. ומי יודע, אולי יום יבוא ולא יהיה ברור כל כך ש"ככה גבר חושב". שהבעה של תשוקה ומיניות גבריות לא תהיה חייבת להיות כרוכה בכוחנות וזלזול באנושיות. והעובדה שזק לא התכוון שדבריו יישמעו אינה משנה: הוא אמר אותם לא בביתו, או עם החבר'ה שלו על כוס בירה, אלא במקום העבודה שלו, שבו הוא הבוס (הגדול, כמובן), בנוכחות עובדים ועובדות.

ההתנגדות למה שכונה "התנפלות" על זק מובנת בעצם: לא קל להסכין עם שינוי מהפכני, לא פשוט לוותר על הסדר הקיים, קל לראות בדרכי מחשבה והתנהגות שנטמעו שנים רבות כל כך "טבעיות", בלתי נמנעות. אז גברים הגונים השלימו עם חלק מהשינוי: ברור להם שנשים לא נולדו כדי לשרת אותם ולמלא את צרכיהם. לשינוי עמוק ומהותי ומושרש יותר יידרשו כנראה עוד שנות דור או יותר.

ובעניין ה"התנפלות": אם הסופרז'יסטיות בסוף המאה ה-19, והמהפכניות של שנות ה-60 וה-70, לא היו קיצוניות בפעולותיהן (במושגי זמנן) - נשים עדיין היו מסתפקות בעקרו?ת בית ולכל היותר בעשיית קפה ומסז' לבוסים (העניות שבהן ממילא תמיד עבדו, עובדות ויעבדו בפרך). אז תמיד קל להגיד: אלה משוגעות, אגרסיביות, מגזימות, מה הן עוד רוצות.

יחס אנושי ומכבד, בלי בולבול לא-מוזמן בין השדיים - זה מה שהן רוצות. לכל הנשים, בכל זמן ומקום.

זה יותר מדי

כתבה נרחבת על "תלמה ולואיז" תתפרסם ב"גלריה" ביום שישי הקרוב



ג'ינה דייוויס מימין וסוזן סרנדון ב''תלמה ולואיז''. לא סרח עודף לגיבור המסוקס



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו