בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להתבונן בסבלם של אחרים (ולעשות משהו בקשר אליו)

ספרה האחרון של סוזן סונטג מנסה לעורר אמפתיה כלפי מי שסובל. קובץ המאמרים של אמה גולדמן מתחילת המאה ה-20, שאף הוא יצא כעת בעברית, מצליח גם לעורר לפעולה

תגובות

לקראת סוף ספרה "להתבונן בסבלם של אחרים" יוצאת סוזן סונטג נגד אופנה אינטלקטואלית רווחת: הטענה שאין עוד מציאות. לפי גישה זו, שהשתלטה זה כבר על השמאל האקדמי - כלומר, על אלה שהוגים בסבלם של אחרים, באי-צדק ובניצול - יש רק ייצוג של המציאות. כביכול "אנחנו חיים בחברה של מופע ראווה". שום דבר לא קורה מחוץ לטלוויזיה, הכל הוא דימוי.

"תיאור המציאות כמופע ראווה הוא קרתנות קיצונית", כותבת סונטג בספרה זה, האחרון שיצא לפני מותה (ורואה אור בימים אלה בעברית, בהוצאת מודן, בתרגום מתי בן-יעקב). התיאור הזה "יוצא מתוך הנחה שכל העולם הוא קהל צופים. הוא מרמז בצורה מעוותת, לא רצינית, שבעצם אין סבל אמיתי בעולם".

ובכל זאת, למרות הביקורת שלה, הכתיבה של סונטג היא בעצמה מקרה מובהק של האופנה שנגדה יצאה. הספר שלה עוסק בעיקר באופן שבו אנחנו מתבוננים בתצלומים שמתעדים את פגעי המלחמה. הדיון עוסק במגוון התגובות שמעוררות בנו תמונות כאלה - של הרס, פציעה ומוות, בג'נין, בקוסובו, בניו יורק ובבגדד. כשגומרים לקרוא את מחשבותיה מרגישים, לכל היותר, אמפתיה כלפי מי שסובל. בשום פנים ואופן לא מתעוררים לפעולה.

זה לא תמיד היה כך. החיבור בין ביקורת תרבות ובין המציאות היה בעבר הדוק יותר, פעיל ומפעיל יותר, מזה שאנחנו רגילים לו באחרונה. "זה גורם לי כאב להתבונן בסבלם של אחרים", אמרה פעם אמה גולדמן, מנהיגה של פועלים ושל סרבני גיוס, ומשחררת של נשים, בתשובה לשאלה מדוע נעשתה פעילה פוליטית, אנרכיסטית. כפי שמתואר בהקדמה מאת הד"ר חנה ספרן לקובץ המסות "אמה גולדמן - חמישה מאמרים פמיניסטיים", שרואה אור בימים אלה בהוצאת פרדס בתרגום דפנה רוזנבליט, סבלם של אחרים לא הביא את גולדמן להרהר על דימוי ומציאות. הסבל גרם לה לנאום בכיכרות, להניף אגרוף, להיאבק, להיכנס לכלא ולסבול גירוש וגלות.

מסותיה של גולדמן, מראשי התנועה האנרכיסטית בארצות הברית בראשית המאה ה-20, המובאות כעת לראשונה לקוראי עברית, מעניינות איפוא לא רק בגלל התוכן הרדיקלי שלהן, שעדיין רלוונטי; אלא בגלל האופן שבו השפיעו על בני זמנה.

בקובץ החדש (שערוך למרבה הצער בצורה מעט מרושלת, ויש בו טעויות כתיב, פיסוק ותחביר), נכללות רק המסות של גולדמן שמתמקדות בנשים. יש בהן ביקורת נוקבת על מנהיגות תנועת שחרור הנשים בזמנה: "הן מעולם לא הבינו את המשמעות של שחרור", כתבה גולדמן, "הן חשבו שכל מה שדרוש הוא להשתחרר מן הרודנים החיצוניים. כביכול הרודנים הפנימיים, המזיקים הרבה יותר לחיים ולהתפתחות - המוסכמות המוסריות והחברתיות - כבר יסתדרו בעצמם".

ויש במסות, בין השאר, הסבר בהיר וחד לתופעת הסחר בנשים, שתקף גם היום: "מהי הסיבה האמיתית לסחר בנשים? התשובה היא כמובן ניצול. המולך חסר הרחמים של הקפיטליזם, המשמין על חשבון עבודה בשכר רעב ושולח אלפי נשים ונערות לעסוק בזנות". אמה גולדמן קבעה לפני כ-100 שנה כי "ההבדלים בין נשים שונות הם כמותיים בלבד. אשה יכולה למכור את עצמה לגבר אחד, במסגרת של נישואים או מחוצה לה, או לגברים רבים... הנחיתות הכלכלית של האשה היא האחראית לזנות". מי שמתבונן כיום בתנאי החיים של נשים במזרח אירופה, שנמכרות לזנות, יתקשה למצוא הסבר אחר לזוועה.

מעניין כי במקביל להופעת ספרה של גולדמן, ולגמרי במקרה - הנה כך פועלת רוח הזמן - מוצגת בימים אלה באוניברסיטת חיפה תערוכה של כתבים ותמונות על חייה ופועלה של המנהיגה האנרכיסטית הייחודית. באולם המבוא למוזיאון הכט באוניברסיטה, על ארבעה קירות לבנים, אפשר ללמוד (באנגלית) על המוטיווציה, האנרגיה, ההשפעה וההקרבה שייחדו את גולדמן והוגים-פעילים בני זמנה. גולדמן, מוסבר שם, נולדה בליטא ב-1869, גדלה בגטו יהודי, עברה לסנט פטרבורג, קראה את "מה אפשר לעשות?" רב ההשפעה של צ'רנישבסקי, והיגרה ב-1885 לארצות הברית. בשנים הראשונות בארץ החדשה עבדה במפעל, הושפעה ממאבקי פועלים בשיקגו, הזדעזעה מהוצאתם להורג של ארבעה מנהיגים אנרכיסטים, התגרשה, והתאהבה בפעיל אנרכיסטי, אלכנסדר ברקמן. ב-1829 ירה ברקמן בבעל מפעל, הנרי קליי פריק, משום שנהג באלימות כלפי עובדיו בפנסילווניה. זו היתה עוצמת התגובה של בני הזוג: האיש מתעלל בעובדיו, הוא ראוי למות.

ב-1915 הנהיגה גולדמן, עם מרגרט סנגר, את התנועה למען ביטול החוק שאסר על הפצת אמצעי מניעה לנשים. היא לא רק כתבה נגד החוק ובשבחי "הזכות של הילד לא להיוולד", אלא גם הבריחה לארצות הברית אמצעי מניעה והפיצה אותם לנשים ודיברה לפני קהל של אלפים. המאבק של גולדמן וסנגר השפיע על המציאות ממש. שנים אחדות אחר כך כבר נכנסה לפעילות נמרצת נגד גיוס בני מעמד הפועלים למלחמה. שוב, היא לא רק ייחדה להתנגדות הזאת עמודים רבים במגזין שלה, "אמא אדמה", אלא גם כינסה מתנגדים ונאמה והניעה המונים. בגלל הפעילות הזאת נכלאה וגורשה מארצות הברית ב-1919, וכמעט כל שנותיה מאז חייתה בגלות, ברוסיה, שוודיה, גרמניה, צרפת, אנגליה וקנדה. מצד אחד, אפשר לשאול איפה ישנם עוד אנשים כאלה כיום. מצד שני, אפשר לשאול מה מביא להתעניינות המחודשת שלנו באנשים שכמותה דווקא היום.



סוזן סונטג. יוצאת נגד מי שעסוק בדימויים של אי-צדק וניצול, אך בעצם משתפת פעולה עמם


אמה גולדמן (במרכז). סבלם של אחרים גרם לה לנאום בכיכרות, להניף אגרוף, להיכנס לכלא ולסבול גירוש וגלות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו