קול פגום לא צריך לתקן

דור חדש של עורכים ספרותיים - ובהם דנה אולמרט, שמעון אדף, הילה בלום ותרזה בירון - הצטרף בשנים האחרונות להוצאות הספרים. הם מטפחים סגנונות חדשים וקולות אחרים, אבל גם מעוררים עליהם ביקורת מצד העורכים הוותיקים

שירי לב-ארי
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שירי לב-ארי

כשלאה גולדברג ראתה בדפוס את התרגום שלה ל"מלחמה ושלום" של טולסטוי, שאותו ערך אברהם שלונסקי, היא פרצה בבכי. אחרי עריכה היא כמעט לא זיהתה אותו, מספר הפרופ' מנחם פרי, עורך "הספרייה החדשה" של הוצאת הקיבוץ המאוחד. פרי, שידוע כעורך המעורב בתהליך הכתיבה של סופריו ובעיקר בטקסטים המוגשים לו, מציין כי מרמור לא פחות עז אחז בט"ס אליוט כשראה את "ארץ הישימון" שלו, אחרי עריכה של עזרא פאונד, שקיצר את הטקסט במחצית. "אין כמעט סופרים שאינם זקוקים היום לעריכה מסיווית - גם הגדולים שבהם, אפילו א"ב יהושע וחנוך לוין", אומר פרי, "אבל היום עורכים אינם יודעים לעשות את זה. וכשלא עושים את זה בספר של עמוס עוז, למשל - גם אם הספר האחרון שלו היה נפלא - זה צורם".

פרי מתייחס לדור חדש של עורכים ספרותיים, שמתגבש בהדרגה בשנים האחרונות. אלה אנשים צעירים בני 30 פלוס, משכילים ודעתנים על פי רוב, שקיבלו הזדמנות מהוצאות הספרים הגדולות, ומונו לתפקידי מפתח בעלי פוטנציאל רב להשפיע על המתרחש בעולם הספרות הישראלי.

ראשון ביניהם היה המשורר שמעון אדף, שמונה לפני ארבע שנים לעורך הפרוזה בהוצאת כתר. המינוי התקבל בהפתעה גמורה בקהילה הספרותית, מפני שלאדף הצעיר - אז בן 28 - לא היה ניסיון במו"לות או בעריכה ספרותית שוטפת. אחריו ובמקביל לו החלו כמה עורכים צעירים נוספים למלא תפקידים דומים: תרזה בירון הצטרפה לפני שלוש שנים לעורכי סדרת "הספרייה לעם" היוקרתית של הוצאת עם עובד, לצד נילי מירסקי ומשה רון הוותיקים; דנה אולמרט עורכת את סדרת "סף" בהוצאת קיבוץ המאוחד, שכמה מספריה ראו אור בסדרה של פרי; הילה בלום עורכת זה כמה שנים ספרי מקור בכנרת-זמורה ביתן, ואליה הצטרפה לאחרונה כעורכת ספרי מקור נועה מנהיים, לשעבר מבקרת ספרים באתר Ynet ובמקומוני רשת ידיעות תקשורת. נוסף להם פועלים בהוצאות שונות עוד כמה עורכים בפועל של ספרי מקור ותרגום.

את התשובה של אדף על טענתו של פרי אפשר לסכם בשתי מלים: מרחב יצירתי. "האסכולה שלי היא לא להתערב בקול המסוים של הסופר", אומר אדף. "ההתערבות שלי היא בזה שאני מזהה את הקול שלו ומלטש אותו. האסכולה הוותיקה, שאותה ייצגו עורכים כמו אברהם יבין בזמנו, אומרת שיש קונוונציה ספרותית של איך טקסט אמור להיראות וצריך לשאוף אליה. אני מכבד את זה, אבל מרגיש פחות נוח לעשות את זה. בסופו של דבר, אלה לא הבדלים בין תורות מדעיות אלא בין תפישות אסתטיות. יכול להיות שהקול של הסופר שבור ופגום, אבל את זה בדיוק אני רוצה לחדד".

מחפשים "אחרות" ספרותית

מה מאפיין את הדור החדש של העורכים הספרותיים? רובם ידענים בעלי טעם מגובש למדי בספרות, ולרובם אוזן כרויה שנועדה לגלות את "הדבר הבא" בספרות המקומית, ולעתים גם המתורגמת. נראה שרבים מהם אכן אינם מגלים נטייה להתערב בטקסטים באופן מהותי (אף שקשה לדעת זאת בוודאות כל עוד אין משווים את התוצאה הסופית לטקסט המקורי). ובכל זאת, רובם מצהירים על מעורבות.

כמה מהם - אדף ואולמרט, למשל - מייחסים חשיבות מיוחדת לסגנון ולשפה, ורצוי שיהיו מלווים בסוג מסוים של "אחרות" ספרותית. אחרים פשוט מחפשים סיפור טוב; כך נראית עבודתה של בלום, שאחראית בין השאר על ספריהם של אמיר גוטפרוינד ואשכול נבו. גם מנהיים דיברה עם כניסתה לתפקיד על חשיבותה של העלילה ברומן.

מה שמסתמן כקו מחבר בין רוב העורכים הצעירים הוא הניסיון לעשות משהו פחות מיינסטרימי, עריכה השונה ממה שנעשה בספרות המקומית בעשורים האחרונים. "יש היפתחות לקולות אחרים, לנושאים ולסגנונות שאינם קאנוניים במובהק", אומר אדף, ומצביע על "סטלקר" של דוד טרבאי שערכה בירון בעם עובד, על "רעש" של אהרון לקיש שערכה

אולמרט, או על "פרא אציל" של דודו בוסי, שהוא עצמו ערך. "המגמה הזאת משפיעה גם על עורכים ותיקים", הוא אומר. "אצל מנחם פרי, למשל, יצא הספר של אלי סוויד 'החטא והעונג', שעסק בעולם האינטרנט. זה לא הקו הרגיל של הספרים שלו".

אדף - שערך בין השאר את ספריהם של עינת יקיר, יואב אלווין, אריק גלסנר ואופיר טושה גפלה - טוען כי הוא מחפש את "האישיות של הסופר בכתיבה, למצוא סגנון פרטי שעדיין לא קראתי". הוא מזוהה במיוחד עם הניסיון להרחיב את הכינוי "סופר" לאנשים מתחומי עיסוק אחרים. כך, למשל, יצאו לאור בכתר ספרים של מוסיקאים (ערן צור) ושחקנים (אביטל דיקר ואבישג רבינר).

"יכול להיות שאם רוצים להצליח במקום שיש בו כבר קבוצה ששולטת על המפה הספרותית, צריך ללכת למחוזות חדשים ולהביא משם קולות", אומר אדף. "אולי זה סוג של מרד, כי אין טעם לייצר שיבוט של הסופרים הידועים, אלא להביא יותר אנשים המחוברים לתחומים שלא זוהו עד עכשיו עם ספרות עברית - אינטרנט, מחשבים, מוסיקה".

להטריד, לא לשעשע

את הקול הצעיר בעם עובד מובילה תרזה בירון, בת 39. היא ערכה, בין השאר, את ספריהם של טרבאי והרצל כהן, ויזמה את תרגומם של ספרים השונים ברוחם מהרוח המסורתית של הספרייה לעם, כמו "אהבה, פרוזאק, סקרנות וספקות" מאת לוסיה אצ'וורייה ו"שנת הארנב" מאת ארטו פאסילינה. "חשוב לי לנסות ולהגיע לקהל יותר צעיר - גם לכותבים צעירים וגם לחומרים צעירים", אומרת בירון. "רוב הקוראים של טרבאי היו צעירים. זו ספרות טיפה חתרנית, על גבול הפנטסיה".

לכל אחד משלושת עורכי "הספרייה לעם" בעם עובד יש נטיות ספרותיות משלו. "אני אוהבת לעבוד עם הכותבים החדשים בספרות מקור ונהנית מספרות עירונית קשוחה", אומרת בירון. "מה שכן, אנחנו רואים את עצמנו אחראים לקריירה של הסופרים הצעירים אצלנו, לטפח אותם לאורך זמן ולהוציא לאור גם כתבי יד פחות טובים - כי הם סופרים שלנו".

לפני כשנתיים הצטרפה להוצאת הקיבוץ המאוחד דנה אולמרט, בת 32, שאחד ממאפייניה הבולטים הוא העמדה הפוליטית והתרבותית שהיא מביאה לעריכה הספרותית שלה. אפשר להגדיר זאת כחיפוש של ה"אחר" וה"מטריד", שבא ליד ביטוי, למשל, בספרים כמו "דג בבטן" של אפרת דנון או "רעש" של לקיש, שאותם ערכה.

"חשובה לי כתיבה של אנשים שמנהלים דיאלוג עם ההיסטוריה של הספרות העברית והכללית ומנהלים דיאלוג עם מה שקורה סביבם, שיש להם חוש שמיעה מפותח", אומרת אולמרט. "אני נגד כתיבה שלא רוצה להטריד, שמבקשת מכולם להרגיש טוב עם עצמם, שבה כל גיבור הוא ייצוג של מגזר - יש אשכנזי, יש מזרחי, יש ערבי - אבל אף אחד מהם אינו זז באמת מהמקום שלו, מהמקום שהישראליות קובעת לו. אני חושבת שספרות חדשה צריכה להטריד כי אנחנו חיים בתקופה בלתי נסבלת ואלימה, והתפקיד של הספרות הוא לסמן אלטרנטיווה".

ומה עם הדברים הבסיסיים והחשובים כל כך בפרוזה, כמו עלילה טובה ודמויות מורכבות?

"זה אולי חלק מהמתכון, אבל אני לא רוצה שהספרים שלי יהיו אלטרנטיווה לזפזופ בטלוויזיה. ספר מבקש מהקוראים לתת בו אמון, וכדי שיצדיק זאת הוא חייב לחולל בהם חוויה משמעותית; זה אומר לא רק לבדר ולשעשע אותם".

שני עמודים בשעה

אם מנסים לשרטט מפה כוללת של העורכים הפעילים בספרות הישראלית כיום, אפשר לזהות שלושה דורות ספרותיים - דור הוותיקים, דור "עורכי הביניים" והדור החדש. עם הוותיקים נמנים אנשים כמו פרי, עורכם של א"ב יהושע ודויד גרוסמן בספרייה החדשה; אילנה המרמן, נילי מירסקי ומשה רון בעם עובד, שאחראים על הספרות המקורית והמתורגמת - מסמי מיכאל ועד גבריאל גרסיה מארקס; וחיים פסח, שנחשב למי שטיפח סופרים כמו אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום, ועורך היום סדרה עצמאית קטנה בהוצאת ידיעות אחרונות.

הדור השני הוא "דור הביניים" - עורכים כמו אלי הירש, שעורך את סדרת "חרגול פלוס" בהוצאת חרגול, והוציא לאור כמה ספרים מעניינים כמו "מות הנזיר" של אלון חילו ו"מקום אחר ועיר זרה" של מאיה ערד; ועורכים ראשיים שמתפקדים יותר כמעצבי מדיניות של ההוצאה כמו עליזה ציגלר בהוצאת ידיעות אחרונות, דב אלפון בכנרת-זמורה ביתן, צביקה מאיר בכתר, שרי גוטמן בהוצאת אחוזת בית, ואחרים.

במה שונים העורכים הצעירים מן הוותיקים יותר? פרי, כאמור, אינו יוצא מגדרו לנוכח עבודתם של העורכים החדשים. הוא סבור כי רק עורכים שעוברים על כל מלה בכתב היד ומספיקים שני עמודים בשעה, יכולים להיקרא עורכים ספרותיים; השאר עובדים כיועצים אמנותיים, לדעתו. "אני מדבר על מסורת העריכה של הספרות העברית, על ביאליק, ברנר, שלונסקי, שכמעט אינה קיימת יותר היום", אומר פרי. "כל העורכים יגידו לך שהם מתערבים בטקסט, אבל אני מדבר על עריכה שלפעמים כותבת את הטקסט מחדש. בשביל לדעת לעשות את זה צריך ללמוד הרבה - איך סיפור בנוי, מה עושים עם משפט, איך בונים דמות".

אבל יש גם מי שמפרגנים לעורכים החדשים. "אלה אנשים מצוינים", אומר הפרופ' יגאל שוורץ, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, שהיה עורך הסיפורת בכתר ועדיין עורך ספרים של ההוצאה מדי פעם. "אמנם משהו במצב התרבות ובמערכת כולה היום גורם להם להיות פחות נועזים ממה שהיו פעם פרי, פסח או המרמן. זה שוק שפועל משיקולים מסחריים, ובנוסף, אין היום כל כך מהפכנות ספרותית. אבל עדיין זה דור משכיל ורחב אופקים שעושה דברים מעניינים".

בקרב העורכים הצעירים אין ודאות שניתן להגדירם כדור בעל זהות ברורה. הם מדברים על "תחושה של התרחשות בזירה הספרותית", כפי שמגדירה זאת אולמרט. "אני לא יודעת אם פיתחנו תודעה דורית מובהקת", היא אומרת, "אבל אני מרגישה קרובה לבחירות ספרותיות של עורכים אחרים. למשל לבחירה של אלי הירש במאיה ערד או באלון חילו, שנראית לי מעניינת".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ