ארתור מילר, 2005 -1915

מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
מיכאל הנדלזלץ - צרובה
מיכאל הנדלזלץ

באוטוביוגרפיה שלו "נפתולי זמן", שראתה אור ב-1987, מספר ארתור מילר על הפעם הראשונה שראה דרמה על הבמה. זה היה מחזה קצר אך נועז, דידקטי באופיו, שהוצג כאזהרה לצעירים ומבוגרים על אימי הסמים. מילר היה ילד קטן באותו מעמד, וכשראה את הגיבורה הצעירה בשמלת הערב הלבנה מתפתה להיכנס בשעריה של מאורת האופיום ונוטלת את המקטרת מידיהם של שני סינים, הוא כותב, "נאלצתי לגייס את כל כוח רצוני שלא לרוץ אל הבמה ולהעיף את החפץ הנתעב מידה".

כל אוהב תיאטרון נוצר בלבו חוויה כזאת. לי זה קרה כשהייתי סטודנט לתיאטרון. כשראיתי אותם באים לקחת את אליזבט פרוקטור ב"ציד המכשפות" של ארתור מילר, בהצגה של תיאטרון חיפה בראשית שנות ה-70 (בבימויו של היי קיילוס, עם גילה אלמגור, יצחק שלה ומיכל בת אדם), נאלצתי לגייס את כל כוח רצוני שלא לרוץ אל הבמה ולצעוק שעוול נורא נעשה כאן, ושעליו להיפסק.

דרמה גדולה היא שאלות גדולות

מילר היהודי נולד בניו יורק, ב-1915. אביו היה יצרן בגדי נשים שירד מנכסיו בעקבות המשבר הכלכלי האמריקאי. ב-1947 כתב את מחזהו הראשון שזכה להצלחה, "כולם היו בני", על שחיתות של תעשיין נשק המביאה להרס משפחתו שלו. "מות הסוכן", המחזה על הטרגדיה האמריקאית של האיש הקטן, זיכה אותו בפרס פוליצר ב-1949. מעורבותו בקבוצת התיאטרון עם הבמאי איליה קאזאן הפגישה אותו עם השחקנית מרילין מונרו, שכדי לשאתה לאשה (ב-1956) התגרש מאשתו הראשונה. הזוג הזוהר והלא שגרתי עורר עניין רב בכל העולם. השניים התגרשו ב-1961.

אחרי שלא הצליח למצוא מו"ל לרומן שלו, כתב מילר את "האיש שהיה לו כל המזל", שהיה להפקה המקצועית הראשונה של מחזה שלו. הוא החליט להיות מחזאי זמן רב לפני כן. ולא רק מחזאי המניע את הקהל למעורבות רגשית בעלילה שלו, אלא מחזאי שמטרתו היא לשנות את העולם. כפי שכתב מילר: "כדי שמחזה יוכל לעשות זאת (כלומר, לשנות את העולם), עליו לפנות בדיוק לאנשים המקבלים את הכל כמות שהוא; דרמה גדולה היא שאלות גדולות, או שאין היא דבר מלבד טכניקה". וכל מחזותיו, החל מ"כולם היו בני" ואילך, מציגים שאלות גדולות, והם עושים זאת בשליטה מעולה בטכניקה, המשתכללת ומתעדנת, המתחדשת מחזה למחזה.

מבקר התיאטרון ג'ון אנדרסון, שהזמין את מילר למשקה אחרי בכורת "האיש שהיה לו כל המזל", אמר לו: "כתבת טרגדיה, אתה יודע, אבל בסגנון של קומדיה עממית. אתה צריך להבין מה עשית". ומילר הבין. הוא ראה עצמו, בצדק, מחזאי בסגנון של איבסן והיוונים.

אבל מילר גם ידע שדרמה גדולה היא לא רק עניין של שאלות גדולות וטכניקה. היא גם עניין של "דימוי שנובע מן הלב, כולל הכל, מלא אור, כלי רב צלילים שהדהודיו יחדרו אל תוך תוכה של המיאסמה". ומטאפורות מסוג זה אפשר למצוא בשפע גם ב"ציד המכשפות", המחזה על רדיפת המכשפות בסאלם, מסצ'וסטס, של המאה ה-18. המחזה הזה נכתב בשנות ה-50 המוקדמות, כמה שנים לפני שמילר עצמו זומן להעיד לפני ועדת הקונגרס של הסנאטור מקארתי לחקירת הפעילות האי-אמריקאית (זה התרגום המדויק של שם הוועדה, unAmerican, ולא "אנטי-אמריקאית", כמקובל).

האומץ לעמוד על דעותיך

בעקבות אירועי הימים ההם, שבהם קאזאן שיתף פעולה עם הוועדה והסגיר שמות של קומוניסטים-כביכול, והתפוררות נישואיו עם מונרו, כתב מילר את מחזהו "לאחר הנפילה" (1964). שנה לאחר גירושיו ממונרו, ב-1962, נשא לאשה את הצלמת אינגה מוראת. הוא נחשב, יחד עם טנסי ויליאמס, לגדול המחזאים האמריקאים של המחצית השנייה של המאה ה-20, והמשיך לכתוב ולביים גם בשנות ה-90.

רוב מחזותיו של מילר הועלו בישראל, מאז "מות הסוכן", שהועלה בהבימה ב-1951 עם אהרן מסקין בתפקיד הראשי. הוא גם ביקר בארץ כמה פעמים. באוטוביוגרפיה שלו הוא מתאר את ההתרגשות שבה צפה בהפקת "כולם היו בני" בירושלים, עם חנה מרון בתפקיד הראשי. זה היה ב-1977, ב-17 במאי, ולצדו ישב יצחק רבין, עד לאותו יום ראש ממשלת ישראל. "הנערים לוחמים בחזית במטוסים, ובעורף אנשים עושים כסף. זה יכול היה להיות מחזה ישראלי", מצטט מילר את רבין.

ב-2003 הוענק לו פרס ירושלים. מילר לא בא לטקס בשל בריאותו הרופפת, אך בדברי התודה המצולמים ששלח מתח ביקורת על דרכה הפוליטית של ישראל והביע תקווה שתצליח לנווט את דרכה בהומניות בימים הסוערים שאחרי 11 בספטמבר. פרס ירושלים מוענק לסופר שהיטיב להביע את חירויות האדם בחברה - ואין זה רק עניין של "אמנות", אלא גם של האומץ לעמוד על דעותיך ולשאת בתוצאות. ומילר עמד במבחן הזה, כעד שלא שיתף פעולה עם ועדת הקונגרס, כנשיא פא"ן הבינלאומי, כשפעל ללא לאות כדי שארגון הסופרים הסובייטי יצטרף לשורות הארגון, ובהרבה מקרים ונושאים נוספים, כלליים ופרטיים, שחלקם היו מאוד לא פופולריים בזמנם.

על התנסותו עם ועדת הקונגרס לחקר הפעילות האי-אמריקאית - ולרגע הוא לא שכח שאין מדובר במצוקתו הפרטית, אלא במשהו שהוא נחלתה של אמריקה כולה - כתב מילר: "זה היה קולה של המדינה, קולו של המועדון, השבט, רוח האי-חירות הקיימת בכל מקום שבו קיימת חברה מאורגנת". מילר השתמש במלה unfreedom. לא מצאתי את הצירוף "אי-חירות" בשום מילון. ייתכן שמילר יצר אותו, בעקבות שמה של הוועדה. "אי-חירות" אינה ניגודה של חירות. זוהי חירות מתערערת, מתרופפת. מונח המוביל להבנה מעמיקה יותר של ה"חירות", של מה שהיא צריכה להיות. "אי-חירות" היא מצב מהותי בחברות שחרתו על דגלן את המלה "חירות" - חברות דמוקרטיות שבהן המדינה מגדירה מהו חופש, ואז רודפת את מי שאינו מסכים להגדרה.

מילר נקט עמדה אמיצה בהגינו על רוחה של החירות בחברה שנבחריה בחרו להפיץ את רוח האי-חירות. והרבה יותר קשה להיאבק על חירות בארץ חופשית. אבל מילר מעולם לא היה קנאי, ומעולם לא היה משוכנע לגמרי שהצדק עמו ושכל השאר טועים. אותה הומניות היא סיבה לכך שמחזותיו, האמריקאיים כל כך, מובנים ונגישים כל כך לקהל בסין, רוסיה, דרום אפריקה וישראל, אם למנות רק כמה מן המדינות שבהן הועלו שוב ושוב.

האדם הוא מכונת הכחשה

ארתור מילר לא נהנה מן המותרות של מחבר הרומנים, שספריו יוכלו לזכות בהכרה בזמנים שיבואו. מחזאי צריך להצליח כאן ועכשיו, מול הקהל, וגם בעתיד, מול קהל שעוד לא נולד כשהוא כתב את מחזותיו. מילר היה תמיד מודע לכך. מחזותיו הראשונים הועלו בברודוויי. הם הוערכו לא רק על סמך איכויותיהם האמנותיות, אלא גם על פי הצלחתם בקופה, על פי כוח משיכתם לקהל המשלם את דמי הכרטיס ערב ערב.

ועליו כתב מילר: "זה היה קהל חסר סבלנות למונולוגים ארוכים, נטול כל רמז ספרותי, חסר רחמים כלפי מפסידים, כמו קהל של זירת איגרוף, ובאותה מידה נמשך למנצחים, קהל שבשומעו את המלה 'תרבות' קם ללכת הביתה". הקהל לא השתנה מאוד במשך השנים. זה אחד הדברים שמחזאים לא הצליחו לשנות במאמציהם לשנות את העולם. האדם הוא "מכונת הכחשה", כפי שמילר כתב, והקהל מוכן להתכחש למשהו המוצג לעיניו, גם אם - ואולי בעיקר אם - הוא תואם לגמרי את חוויותיו האישיות.

במונולוג קצר של לינדה ב"מות הסוכן" היא מדברת על בעלה, וילי לומן, באוזני בנם, ביף: "הוא בן אדם, ומשהו נורא קורה לו. יש לשים לזה לב". זהו סיכום הולם להישגו הגדול של ארתור מילר בעולם ובתקופה שבהם אנחנו חיים: הוא גרם לנו להזדקף במושב בתיאטרון, ולשים לב.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ