דודו גבע 2005-1950

גאון, אמן ייחודי, פרחח חתרני, האיש שהעז להלחם בדיסני (והפסיד), מאייר וקריקטוריסט רב מוניטין שהתעניין בעיקר בקומיקס מחתרתי - דודו גבע מת אתמול בבוקר, בן 54

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אתמול, בשעת בוקר, מת בביתו בתל אביב המאייר והקריקטוריסט דודו גבע. הוא היה בן 54 ומת מדום לב. גבע, מהמאיירים החתרניים, הפרובוקטיוויים, המקוריים והפורים בארץ, הותיר אחריו שני ילדים, תמי ואהרן, ושורה ארוכה של ספרים, חוברות קומיקס וטורים ב"הארץ", "מעריב", "העיר" ו"חדשות" (שהוא היה גם ממקימיו).

בין הספרים והטורים שיצר עם אחרים ולבדו: סדרת "zoo ארץ zoo", סדרת "מגוחך", הקומיקס "יוסף ואחיו", "הדרך אל האושר" ב"מעריב" וסדרת "האביר זיק". הדמות המזוהה אתו ביותר היא הברווז, שכיכב עד לאחרונה גם במקומון "העיר".

בגיליון מ-30 בדצמבר 2004, כלומר לפני חודש וחצי, כתב גבע בעמוד הקבוע ב"העיר" מעין הספד ל"ברווז", תחת הכותרת "נפיחה אחרונה", ובראשו כתב: "המוח, הכליות, הריאות, בלוטת התריס ומערכת איברי הרבייה הפסיקו לתפקד. רק המעי הגס ממשיך בפעילות לא רצונית".

"ההספד קשור לפרויקט גדול יותר של גבע שאמור היה להיות ב'עכבר העיר'", מסביר עמוס שוקן, מו"ל קבוצת "הארץ", "הוא ואנחנו הבנו שזה כנראה לא ייצא לפועל ושהברווז מתחיל לשיר את שירת הברבור שלו".

את גבע הכיר שוקן דרך עורך "הארץ" לשעבר, חנוך מרמרי, כאשר זה הביא אותו ל"העיר". "בעיני הוא היה סוג של גאון", אומר שוקן. "אני זוכר שאחרי שער שלו ל'העיר' צילצלתי אליו להחמיא לו, ואמרתי לו שהוא לא נפל מהקריקטורות העיתונאיות שנעשו בשנות ה-20 של גרמניה, בסגנון האקספרסיוניזם הגרמני, כמו גיאורג גרוס".

עיתונות בלי אמנים

גבע, גרוש ואב לשניים, נולד ב-1950 וגדל בשכונת רחביה בירושלים. כבר כתלמיד תיכון היה לו מדור קומיקס שבועי משלו ב"הארץ שלנו". אחרי הצבא נרשם לבצלאל, אבל הגיע לטלוויזיה, למחלקת תפאורות, משם עבר לאנימציה והחל להוציא ספרים.

בימים אלה יצאה לאור חוברת איורים וקומיקס חדשה שערך, "ספרות זולה", בהשתתפות יוצרים כמו אסי דיין, סייד קשוע, טינקרבל ורוני סומק. החוברת הופצה בתשלום בקיוסקים ובבתי קפה. בבוקר מותו עוד הספיק להיות בבית קפה למטרה זו. בהשקת החוברת אמר גבע: "אמנים נמחקו מהעיתונות, ואמנות מיוצגת בעיתונות רק על ידי מבקרי אמנות. חוברת זו היא ההזדמנות לתת במה קבועה לאמנים. חוץ מזה, נרים כוס תה לזכר הברווז המנוח".

חנוך מרמרי, עורך "הארץ" לשעבר, שיצר עמו את "zoo ארץ zoo", אומר שגבע היה האיש עם השפה הגרפית הכי מיוחדת שהכיר. "הוא שיכלל את הציור שלו לשפה, וגם עשה את זה הכי מצחיק. הוא באמת היה מסוגל לצייר כמה קווים פשוטים שיגרמו לצחוק, והשתמש במלים באופן יוצא מן הכלל בקשר עם הציור שלו, שאותו סיגנן במשך החיים. הוא עשה מפעל חיים עצום באין-סוף הקומיקס, הטורים, המשבצות, התיבות. הוא היה אמן ייחודי".

הקשר של מרמרי וגבע התחיל לפני 30 שנה. "הכרתי אותו בירושלים בטלוויזיה. אני הייתי אחד הכותבים של 'ניקוי ראש' והוא היה גרפיקאי בטלוויזיה. הוא עשה את הווידיאו-קליפ הראשון ל'קפה טורקי' של אריק איינשטיין. התיידדנו שם ומהידידות הזאת נולד 'zoo ארץ'. הוא התברר כפרטנר יחיד במינו לדיאלוג יצירתי. לא רק במובן של האינטראקציה בין הכותבים. היה לו כישרון לצייר כל דבר. היה לו חוש הומור ייחודי ונדיר. הוא יכול היה לתקשר ברמה של טקסטים הומוריסטיים ולתרגם אותם לציור.

"הוא היה פרחח חתרן ואינדיווידואליסט. הוא שימר את האנרגיות הילדותיות שלו במובן הטוב. היה אדם בלי גיל. כמו שהברווז שלו הוא בלי גבול. אני לא יודע מה אנחנו המכורים לו נעשה. זאת באמת אבידה. הגיעו לו עוד 30 או 40 שנה".

לידתו של יוסף

"דודו כתב עם חנוך מרמרי את הספר 'האביר זיק'", נזכר קובי ניב, תסריטאי, מבקר קולנוע ומורה לתסריטאות, "ואני זוכר שהם עמדו וניסו למכור אותו בקור הירושלמי, ואנשים לא הבינו מה זה. חשבו שזאת חוברת צביעה לילדים.

"אני הכרתי את דודו כששירתתי בצבא. אבא שלו, אהרן, הכיר בינינו. זה קרה במלחמת יום הכיפורים, כשהאב בא להרצות במוצב סמוך ואני הסעתי אותו לשם. הוא סיפר לי שיש לו בן שמצייר בטלוויזיה וכך נוצר בינינו קשר. המשך הקשר שלנו היה בחבורת 'ניקוי ראש' הירושלמית: דודו השתחרר מהצבא ובא לעבוד במחלקת הגרפיקה בטלוויזיה. אחר כך התחלנו לעבוד על הספר 'zoo ארץ zoo'. כשחנוך החל לעבוד ב'העיר' הוא הציע לנו לכתוב טור, ואז התחלנו לכתוב במקביל את 'יוסף ממחלקת המים' ואת 'כנופיית אהלן וסהלן' ב'כל העיר'.

"אחר כך כתבנו את 'ספר מגוחך', 'בנו של מגוחך' ו'מגוחך בעורף האויב'. הוצאנו גם שלושה ספרי ילדים: 'ברטה השמנה', 'עצרת הינשופים' ו'הפיל מניו יורק'. דרכינו נפרדו כשהכל התמוסס, ובשנים האחרונות נפגשנו בעיקר בבר-מצוה של הילדים. אבל השנים שיצרנו יחד היו נפלאות. היתה לנו שפה משותפת.

"לדודו היו שתי אהבות גדולות של אוכל: שקשוקה וחומוס. תמיד עבדנו על צלחת חומוס או שקשוקה. היינו מדברים וכותבים, והוא היה מאייר. נורא עצוב לי", אומר ניב. "דודו היה איש תם וישר, מצחיק ומלא שמחת חיים. היה נהדר לעבוד אתו וכל כך חבל שהוא לא יהיה אתנו עוד".

על הרגלי האכילה שלו סיפר גבע בראיון במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" לפני כשבועיים: "אני חושד שבתוך תוכי אני מפולת מוחלטת. הגוף שלי מוחזק על ידי חוט דקיק, שאם הוא יפקע, הכל יקרוס. אני מעשן, לא אוכל ירקות, ומה-זה חי לא בריא. אני די נס רפואי. גם אם אני אמות בשנייה הזאת, זה יהיה נס שהגעתי עד אליה".

ההתייחסות שלו למותו, אף שהיא עשויה להישמע כנבואה, היתה חלק מההומור של גבע. אבנר אברהמי, עיתונאי ועורך ב"הארץ", שעבד אתו ב"מעריב" על המדורים "חדשות ומשמעותן" ו"הדרך אל האושר", גם ראיין אותו פעם ל"זמן תל אביב", ואז אמר לו המאייר: "אני יודע שאמות בקיץ". "הוא תמיד התייחס לחיים ומוות בצורה צינית", אומר אברהמי, "אמר שאצלם במשפחה מתים צעירים. אבא שלו שהיה עיתונאי ב'דבר', אהרן גבע, מת בגיל 64, הסבא מת בגיל צעיר עוד יותר. זה היה מוטו". למרות האמירות הטעונות, גבע לא התלונן על בריאותו ואפילו לא היה לו רופא.

אביב הברון, בן דודו של גבע וכיום עורך מוסף "מעריב", מספר על מדור אחר של גבע, "בצהרי הכרך", שהתפרסם ב"העיר". כאשר כתב לו הברון טקסט קצר, אייר גבע את שניהם, "וכמובן עשה את עצמו יותר יפה, בניגוד מוחלט למציאות".

גבע וטחנות הרוח

אפרים סידון, סופר, מתרגם וכותב טורים, הכיר את גבע בחבורת "zoo ארץ zoo". "דודו אייר את כל הספר שיצא ב-1975", הוא מספר. "כעבור שנה תירגמתי תרגום מחורז את 'בגדי המלך החדשים' ואת 'הצל' של אנדרסן, ודודו אייר את הספר באיורים מופלאים. בספר הזה נוצר אביו הקדמון של 'יוסף'. זה היה ספר ילדים מקורי שהיה שונה מאוד ממה שיצא עד אז. אחר כך דודו פרח עם הקומיקס ודרכינו נפרדו, ושוב התאחדנו לפני שלוש שנים כשהוצאנו עוד סיפור של אנדרסן שנקרא 'הפשפש'. לפני שנה הוצאנו גיליון מיוחד של 'כל העיר' שהוקדש לסלנג הירושלמי, שאני כתבתי והוא אייר.

"דודו תמיד היה נאמן מאוד למטרותיו, אנטי ממסדי ולא פחד להתעקש עד הסוף. בסוף שנות ה-80 חברת דיסני תבעה אותו, אחרי שגבע אירח ב'ברווז' את דונלד דאק. צריך הרבה אומץ כדי להיכנס למשפט עם חברה כזאת, ודודו התעקש, והפסיד עשרות אלפי שקלים. דודו היה איש שלא ידע להיות רגוע, ולא היה לו רגע שקט אחד. כל ימיו נלחם נגד 'הידוע', 'הרשמי' ו'המוכר'. היתה לו יכולת להילחם כדון קישוט בטחנות רוח. הוא היה איש לא צפוי. היתה בו שניות: הוא שנא את הממסד אבל גם נאלץ לעבוד אתו. הוא תמיד שאף להוציא עיתונים מחתרתיים".

באחרונה היה שקוע בשיווק הגיליון הראשון של עיתון מחתרתי מהסוג הזה. יובל כספי, צייר ומורה לאמנות ולקומיקס במוזיאון תל אביב, שהקים עם גבע את חבורת A4, סיפר שהרעיון לתת במה לכל יוצר קומיקס שמעוניין לפרסם מאיוריו עלה בנסיעה משותפת לאמסטרדם ופאריס. "דודו חש שיש יוצרים רבים וטובים שלא מקבלים במה בגלל לחץ של עורכים ושל הממסד, וכך הוחלט להוציא את סדרת חוברות 'A4'. יצאו שש חוברות בשנה, ובכל חוברת התארחו 16 יוצרים. מכרנו כל חוברת בשקל וההשקעה כיסתה את עצמה. לפני שבוע יצאה החוברת 'ספרות זולה' וכל המשתתפים בה הם אנשים שהכירו בחבורת A4.

"פגשתי את דודו ביום שני ב'תולעת ספרים' והוא נראה מאושר כששמע שהחוברת 'ספרות זולה' נמכרת מצוין", אומר כספי. "הקומיקס הישראלי איבד את אביו הרוחני. זו אבידה גדולה מאוד לתרבות".

הלווייתו של גבע תתקיים היום ב-16:00 בקיבוץ נען.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ