הטירונות היא זיכרון רחוק

הטלוויזיה, מתברר, לא בהכרח שייכת לצעירים. "מילואים" ו"לתפוס את השמים" שיעלו בשבוע הקרוב בערוץ 2, כמו סדרות רבות אחרות מהזמן האחרון, מעמידות במרכזן דווקא בני 30 ו-40 פלוס. הצעירים לא יצאו כנראה מהווילה של "פרויקט Y"

רותה קופפר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר

טלוויזיה היא מדיום של צעירים ויפים. כשאומרים על אנשים שהם "עוברים מסך", הכוונה היא לרוב לשתי התכונות האלה, אף שתמיד מוסיפים להן סגולות נעלות יותר, כמו רהיטות ותבונה. אבל מי שטוענים ברצינות שמחפשים גם את אלה מופנים בזאת ל"אקזיט".

מפרסמים מדברים תכופות על קבוצת היעד שלהם - בני 35-18, ולפעמים אף צעירים יותר, מאז שגילו כי גם לבנות 15 יש כסף וטלפון נייד. עוד מקובל לחשוב שצעירים רוצים לראות את בני דמותם, המוצלחים יותר, על המסך. לפיכך מפתיע לראות שהדרמה הישראלית, בעיקר בערוץ 2, מציגה יותר אנשים שכבר יצאו מהמשבצת המועדפת על המפרסמים. שתי דרמות חדשות כאלה עולות בערוץ בשבוע הקרוב.

זיכרון רחוק

"בעוד שלושה ימים בדיוק, לפני 24 שנים", אומר המג"ד אביתר (יגאל נאור) בפרק הראשון של "מילואים", "הגעתי לגדוד הזה בתור קצין צעיר, שרק השתחרר מסדיר. זו חתיכת תקופה, 24 שנים. יש כאן כמה חבר'ה שעוד לא נולדו אז. נכון נדב?"

הפנייה לחייל יחיד היא אמנם סמלית; מסתובבים שם בוודאי עוד כמה מילואימניקים צעירים, וכן קצינת קישור ובתו של המג"ד, אבל בסדרה הזאת, שעולה ביום רביעי ברשת, הצוות מורכב ברובו המכריע משחקנים בוגרים יותר. הטירונות היא זיכרון רחוק בשבילם. וגם בסדרה "טירונות" הם לא השתתפו.

ביום שני עולה העונה השנייה של "לתפוס את השמים", אצל הזכיינית קשת, שגם גיבוריה הם בני 40 פחות או יותר. והשבוע גם נגמר שידורה של סדרת הדרמות "סיפור מהסרטים" בטלעד, שרוב הסרטים בה אוכלסו בשחקנים בני 30 ומעלה: "מה אתה סח?", "הילד של דיאנה", "עור" ועוד. עוד סדרות מהזמן האחרון שגיבוריהן נמנים עם קבוצת הגיל שהפרסומאים פחות אוהבים: "הבורגנים", "המשאית", "מעורב ירושלמי", הסיטקום "החיים זה לא הכל", "שבתות וחגים" שעולה בשידור נוסף ביום ראשון בערוץ 10 וגם "חדר מלחמה" (שנגדה טענו דווקא שבמציאות מקבלי ההחלטות בחדרי חדרים הם מבוגרים עוד יותר).

האמריקאים ואפילו הבריטים

זה לא תמיד היה כך. יוצרי "מילואים", אורי ובני ברבש, יצרו לפני זמן לא רב את "טירונות". עוד דרמות פופולריות ביותר של ערוץ 2 היו "הפוך", "פלורנטין", "טיפול נמרץ", כולם מחתך גיל צעיר בהרבה מאלה של הדרמות הנוכחיות. שחקני הסיטקום הישראלי "פאזל" היו צעירים בהרבה מאלה שהשתתפו במקור האמריקאי "סיינפלד" וצעירים מהשחקנים בסדרת המערכונים "קצרים".

ואם כבר השפעות מחו"ל, האם גם זאת עוד מגמה מיובאת? כן ולא. בשנות ה-90 הרשו לעצמם יוצרים אמריקאים לספר דרך הדמויות שלהם על חייהם העירוניים, האלטרנטיוויים והבוגרים יותר. התברר שיש לזה קהל. ועדיין, על כל "סקס והעיר הגדולה" היו כמה "באפי ציידת הערפדים". היום, לצד דרמות איכות עם שחקנים בוגרים כמו "הסופרנוס", "הבית הלבן" ו"הסמויה", יש שורה ארוכה של דרמות נעורים כמו "האו-סי", "סמולוויל", "זהות בדויה", "מגרש ביתי", "אנג'ל", "בנות גילמור", "ורוניקה מארס", "אבודים" וכו'. בסוף שנות ה-90, כאשר מרשל הרשקוביץ ואד זוויק העלו את "להתחיל מחדש", סדרה על התאהבות בגיל 40, זה היה נושא לכתבות ולשיחות בתוכניות אירוח.

האמריקאים תמיד נחשבו אינפנטילים, אבל הנה, גם הבריטים מציגים דרמה צעירה בסדרות כמו "לגדול בלי בושה", "מחלקה אלטרנטיווית", "נשות הכדורגלנים" ואחרות.

מי מעבר לפינה

אז איפה כל השחקנים הישראלים בני ה-20? מעבר לפינה, בטלנובלות השונות. ב"טלנובלה בע"מ" עם יעל בר זוהר, ב"השיר שלנו" עם נינט טייב וחבריה, ב"אהבה מעבר לפינה" עם אגם רודברג, שם המבוגרים הם על תקן ההורים-של והמורים-של הגיבורים. בעצם חלק מהשחקנים הצעירים עוד לא יצאו מהווילה של "פרויקט Y". כל התוכניות האלה משובצות ושובצו בשעה שגם ילדים שצריכים ללכת למחרת לבית ספר יכולים לצפות בהן. הז'אנרים הישראליים החדשים יחסית - תוכניות המציאות והטלנובלות, עם או בלי טוויסט - הם הבית החדש של הצעירים על המסך.

שהם סמיט, התסריטאית של "עור" (ששודר במסגרת "סיפור מהסרטים"), מצטטת את עמוס עוז שאמר כי בכל שלב בחייו כתב על עצמו. לדבריה, "התסריטאים כותבים על עצמם דרך הגיבורים שלהם, לכן הם יהיו בני גילם של הכותבים" ויבטאו את הלבטים והרגשות של בני מינם. כלומר, הסיסמה של "מילואים", שליוותה גם את "טירונות", "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", מקבלת בהקשר זה משמעות אישית יותר.

גם אם אתה אשתו

בכל מקרה, כשהאחים ברבש אומרים "אותנו", זה כמובן ביטוי סלקטיווי. בקדימונים לסדרה אורי ברבש מתעקש שהמילואים מעצבים את חייו של מי שחי פה, "גם אם אתה אשתו", כדבריו, של מי שעושה מילואים. אבל גם אם אתה (או את) לא, הוא אומר בשיחה לקראת עליית הסדרה, זה חלק מהחיים בישראל. "רבים מאוד לא עושים טירונות. רבים לא משלמים מס הכנסה, ועוד יותר מזה לא עושים מילואים. אבל גם מי שלא עושה, יש לו סוג של דיאלוג עם החוויה הזאת. זה אולי ייחודי לחברה הישראלית. כי טירונות עושים בעוד מקומות בעולם, אבל לא מילואים, וכאן זה לא שירות תיאורטי, זה שירות בשטחים.

"'מילואים' יותר מגוונת מ'טירונות'", מוסיף ברבש. "היא רב-דורית ורב-גילית, יש בה גם בנות וגם בנים, גם צעירים וגם מבוגרים. הסיפורים נעים בין ההוויה האזרחית לצבאית בצורה מרחיקת לכת. בעשור האחרון חל איזשהו מהפך בכל הקשור לדרמה הישראלית, גם באופי הדיאלוג עם הקהל. הקהל צמא, הוא בוחר בדרמה איכותית גם אם היא לא מספרת סיפור בווילה של 'פרויקט Y'. הדרמה הישראלית שואבת השראה מהמציאות. היא לא שיקוף של המציאות, אלא מנסה לפענח, לומר משהו עליה. עשיתי את 'מילואים' כי היא מספרת סיפור עם אחריות אישית וחברתית. זן שהולך ונעלם בחברה שלנו".

הנישה נתפסה

מצב העניינים הזה, שבו הז'אנר העליון מטפל בגיל בוגר יותר והתחתון בצעירים, אולי עשוי להעיד על עוד זן שעלול להיכחד - הדרמה. האם הדרמות יהיו מזוהות עם תכנים כבדי ראש יותר וייהפכו למוצר מיושן?

רוני ניניו, הבמאי של "לתפוס את השמים", שהיה ראש מחלקת הדרמה של קשת בתחילת התקופה הבוגרת שלה ("פרנקו וספקטור", "הבורגנים" ו"בנות בראון"), טוען שהטלוויזיה באופן כללי מתבגרת, ובמיוחד ערוץ 2, שקיים כבר עשר שנים. כמו רבים אחרים בערוץ המסחרי, הוא מאשים את רשות השידור שאינה ממלאת את התפקיד שלה ומותירה את הדרמות האלה לערוץ 2. "אהבה בשלכת", דרמה של ערוץ 1 על אהבה בין פנסיונרים, מן הסתם אינה מספקת אותו.

אבל, הוא אומר, "לדעתי, הדרמות על אנשים בני 35 ו-40 פלוס גם פונות לגיל הצעיר יותר. דרמה היא דרמה היא דרמה. היא יוצרת משיכה לא רק בהזדהות של הצופה עם הגיבור מבחינת הגיל, אלא גם בהזדהות עם הדילמות שלו. גם סרטים וגם דרמות וגם מחזות מצליחים לסחוף אליהם קהל גדול יותר מאשר טווח הגילים שספציפית נמצא על המסך או הבמה.

"הדרמות הן התרבות שלנו", ממשיך ניניו, "לטוב ולרע. יש בהן משהו אותנטי הלקוח מחוויית הישראליות כמו שאני רואה אותה. נכון יותר לבטא משהו דרך משפחה כמו זו ב'לתפוס את השמים', שיש בה ילד שעומד להתגייס ועלול להיות שומר במחסום, ולהביע דרכם את ההתלבטות אם מה שאנחנו עושים בשטחים הוא נכון או לא - מאשר דרך בחור בן 20. אז היתה מתקבלת תמונה שונה לגמרי. חוץ מזה, זכותי לשבת ולראות טלוויזיה ואני לא בדיוק בן 18. 'הפוך' היתה סדרה יוצאת מן הכלל ואני בספק אם היום אחד מגופי השידור היה לוקח אותה. אילו היו פחות 'פרויקט Y', היה נוצר ואקום והיו עושים 'לתפוס את השמים' לבני 20. הנישה הזאת באיזשהו מקום נתפסה. אבל זה יכול להשתנות שוב".

השבוע יקבע הקהל אם הדרמות החדשות מדברות אל לבו. אם לשפוט לפי נתוני העבר הקרוב - אלה של "הבורגנים" ו"חדר מלחמה" - גם אם הגיבורים התבגרו והתברגנו, עוד מוקדם לדבר על הסוף.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ