המערב פרוע, הפעם באמת

הסדרה "דדווד", שעולה מחר בערוץ 3, עושה למערבונים את מה ש"הסופרנוס" עשתה לסרטי המאפיה. בגרסת "דדווד", המערב הפרוע הוא מקום קודר, מטונף ומרתק מאי פעם

רותה קופפר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר

בדרמות תקופתיות בכלל, ובמערבונים בפרט, הדמויות מתוארות באופן מסורתי בצורה ילדותית, נקייה ותמימה. שלושת האחים שחיים עם אביהם בסדרת הטלוויזיה הישנה על המערב הפרוע "בוננזה" הם אמנם בוגרים מבחינה ביולוגית, אבל מעוכבים במקצת מכל בחינה אחרת. ימיהם מלאים ברכיבה יגעה על סוסים, התקוטטויות שובביות זה עם זה, הקנטת עוזר הבית הסיני ושאילת שאלות תם - למה אפשר לצפות מאנשים שעוד לא לגמרי הבינו את המצאת החשמל. ובכל זאת, העובדות ההיסטוריות מלמדות שלא הכל היה תמים פעם.

"דדווד", סדרת הדרמה החדשה של ערוץ 3, שעולה מחר ב�54:22, מתארת את המערב הפרוע כמקום מסוכן, מטונף ומסוכסך. זו עוד יצירה מחוכמת של ערוץ הכבלים האמריקאי OBH, שלוקחת ז'אנר מוכר והופכת אותו על פיו.

אומרים על "דדווד", שהיא עשתה למערבונים את מה ש"הסופרנוס" עשתה לסרטי המאפיה - הפכה אותם אמיתיים יותר. גם במרכזה דמות של פושע - לא השריף, אלא הבעלים של המסבאה, אל סווירנג'ן )איאן מקשיין(, שמקפיד לדרדר את כל לקוחותיו לסמים ואלכוהול ולמין עם זונות - שנראות שונות מאוד מהנשים במערבונים היושבות על המרפסות בלבוש שחור וכובעים גדולים. הן גם שונות מהנשים ב"סופרנוס", ומזכירות יותר את אלו שהופיעו ב"בלתי נסלח" של קלינט איסטווד.

סווירנג'ן הוא איש רע ומסוכן. בפרק השני של הסדרה מתברר כי אנשיו רצחו ושדדו משפחה נורווגית בערבה, וביימו את המעשה כך שייראה כאילו אינדיאנים רצחו וקירקפו אותם. הילדה הקטנה של אותה משפחה נותרה בחיים, וסווירנג'ן דורש שירצחו גם אותה. אבל יש בו גם קו כמעט סימפטי: הוא לא רוצח זונה שהוא מחבב, גם אם ירתה בראשו של לקוח ופגעה בעסקים. בקיצור, מעין טוני סופרנו בכובע רחב שוליים.

מולו פועל השריף סת בולוק )טימותי אוליפנט(, שהאלימות שלו מנותבת לכיוונים הוגנים יותר. הוא תולה פושע במהירות, לפני שההמון שרוצה לעשות בו לינץ' יספיק לייסר אותו באטיות עד מותו. ויילד בילי היקוק )בגילומו של קית קראדין( הוא השולף המהיר במערב. דמויותיהם, כמו העיירה עצמה, מבוססות על המציאות.

היקוק נחשב לכוכב בסדר של מייקל ג'ורדון, אמר יוצר הסדרה דייוויד מילץ' )"DPYN"( באחד הראיונות עמו, וגם אתלט כמוהו. בולוק האמיתי היה השריף של דדווד, והחבר הטוב ביותר של הנשיא האמריקאי תיאודור רוזוולט. הוא זה שהקים את הפארק הלאומי הראשון של ארצות הברית, ילוסטון. בדדווד היה גם אדם אמיתי ששמו אל סוורינגן ומסבאה ששמה, כמו בסדרה, "ג'ם". הוא הרוויח כ�000,4 דולר בערב, סכום עתק באותם ימים.

אוכלוסיית המקום, 000,5 בני אדם, לא צמחה - בגלל מספר גבוה במיוחד של מעשי רצח, 5.1 ביום בממוצע. זו היתה התנחלות לא חוקית על אדמה שהוענקה לאינדיאנים שמונה שנים לפני שהעיירה הוקמה. בסוף המאה ה�91 היה משבר כלכלי קשה )הסדרה מתרחשת ב�6781(, ורבים נהרו לדדווד.

בסדרה אין זכר לעיירות החמודות של המערבונים מבית התפאורה של אולפני הוליווד. בעיתון המקוון "סלון" נכתב כי "דדווד היא מקום בוצי ומט ליפול, בית למרמה ולמצוקה, גן משחקים להתנהגויות האנושיות הלא יאות ביותר".

הקאובויס בסדרה הזאת לא מפסיקים לקלל, הכל מזוין אצלם. האם היה מקובל לדבר כך אז, או שזהו חידוש תסריטאי? מילץ', שחקר רבות את הנושא, טוען שבתקופת הבהלה לזהב תושבי עיירות הכורים היו ידועים בניבולי הפה התדירים והקיצוניים שלהם. אגב, את הסרט "דדווד" בבימויו של וולטר היל, המבוסס על ספרו של פיטר דקסט באותו השם, מילץ' מעולם לא ראה.

בראיון לערוץ OBH לפני עליית העונה הראשונה של הסדרה )יש גם עונה שנייה( אמר היוצר: "אנשים מסוימים אומרים שדדווד היתה גרסה של הגיהנום". כדי להוכיח זאת הוא מתאר את החיים בה בשנה השנייה לקיומה: "ענן של ציאניד עמד מעליה 42 שעות ביממה, משום שתושביה גילו שהשילוב של מים בלחץ וציאניד מאפשר להוציא זהב מהאדמה מהר יותר.

"באותה עת", הוסיף, "הסינים הרבים שהובאו למערב כפועלים גרו מתחת לבתים שנבנו על קלונסאות בשל החשש )המוצדק( משיטפונות. הלבנים והסינים הקימו מאורות אופיום והביאו אליהן נשים שקנו בחמישה סנט. הן האכילו אותן רק אופיום עד שמתו כזונות מכורות לסם. הלבנים נהגו לבנות דלתות נסתרות שיובילו אותם למאורות האלה, מבלי שאיש יראה דבר מבחוץ. הענן היה מלמעלה, המאורות מלמטה".

מוקד העניין של מילץ', כשפנה ליצור את הסדרה, היה הרעיון של סדר ללא חוק. האופן שבו אנשים מנהלים את עצמם בהעדר כל עיקרון ממשלי חיוני להבנת הסדרה. המערב שבו נתקל בתחקיריו לא היה דומה כלל לזה שבמערבונים. לדבריו, המערבונים נוצרו על ידי מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהיו למנהלי האולפנים, והבטיחו לאנשים חזקים כמו צ'ארלס לינדברג והנרי פורד לעשות 051 סרטים בשנה שיהללו את התום והעדר הקונפליקט בהיסטוריה שלהם. בסרט "מסע אישי עם מרטין סקורסזי", על ההיסטוריה של הקולנוע, מראה הבמאי שהתקפות של פורעים על עיירות במערב היו מבוססות על זיכרון הפוגרומים בעיירות יהודיות ברוסיה.

העיר דדווד, כפי שהיא מוצגת בסדרה, משכתבת בחזרה את ההיסטוריה המיופה, מציגה אותה בצבעיה הקודרים, תרתי משמע, ועדיין מותירה אותה מרתקת מאי פעם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ