ארנה קזין
ארנה קזין

ברברה ארנרייך, עיתונאית ומחברת מסות מהבולטים בארצות הברית, אינה יודעת אם הכתיבה שלה משפיעה. לדעתה, אין שום דרך לאמוד השפעה של כתיבה. במקרה הטוב, בעקבות מסה או מאמר שלה מתקבלות תגובות רבות, או מזמינים אותה להתראיין ברדיו, או בכנס אקדמי, או במפגש של פעילים, ומתפתח דיון; אבל זהו זה. ספק, היא אומרת, אם משהו בעולם האמיתי משתנה. האם זו צניעות מופרזת מצדה או ריאליות צרופה? לא ברור.

כך או כך, ביום חמישי האחרון נדמה היה לרגע שארנרייך משנה את דעתה - כאילו גילתה פתאום את כוחה להשפיע. "אני המומה", אמרה באוניברסיטה העברית לפני עשרות סטודנטים, משפטנים, פעילים חברתיים וקוראים אחרים, שמילאו את האולם לכבודה. "לא ציפיתי שהספר שלי יהיה כל כך רלוונטי בישראל".

ארנרייך התייחסה לספרה "כלכלה בגרוש", רב-מכר אמריקאי ("נמכרו בערך מיליון עותקים בארצות הברית", היא אומרת בשיחה עמה למחרת, וזה "אפילו יותר מ'נו לוגו' של נעמי קליין הנהדרת, שהצליח מאוד מחוץ לאמריקה אבל פחות בתוכה"). הספר, שראה אור השנה בתרגום לעברית בהוצאת בבל, הוא מסמך עיתונאי מופתי: המחברת יצאה לבדוק כיצד בדיוק מסתדרים אמריקאים, שעובדים במשכורות שכר מינימום - 6 עד 7 דולר לשעה. לצורך התחקיר היא עזבה את ביתה ואת סביבתה הבורגנית בפרוור של קי ווסט בפלורידה, הסתובבה במשך חודשים ארוכים ברחבי ארצות הברית, ועבדה כמלצרית, כמנקה בבתים פרטיים (שכירה בחברת ניקיון) וכזבנית ברשת הסופרמרקטים הענקית וולמארט. היא נפרדה מכרטיסי האשראי הפרטיים שלה, והשתמשה לכל צרכיה - דיור, אוכל, בגדים, מה שצריך - רק במשכורות שהשתכרה.

"בשום פנים ואופן", ציינה ארנרייך בספרה, "לא אתיימר 'לחוות עוני' או לגלות 'איך באמת מרגישים' העובדים בשכר נמוך. המטרה שלי פה הרבה יותר פשוטה ואובייקטיווית: לבדוק רק אם אני יכולה לאזן בין ההכנסות להוצאות, כפי שהעניים האמיתיים מנסים לעשות יום-יום". היא גילתה שהמשימה הזאת כמעט בלתי אפשרית. כדי לחיות מהשכר הנמוך - כדי להצליח לשלם שכר דירה וגם לאכול כמו שצריך, שלא לדבר על לקנות בגדים או לגדל ילדים - צריך לחיות עם שותפים בדירות חדר עלובות, או בקרוואנים, בשוליים המוזנחים של העיר, או לעבוד בשתי משרות מלאות. ארנרייך גילתה שבין עמיתיה לעבודה ישנם אפילו לא מעט חסרי דיור, והם אפילו אינם תופשים את עצמם ככאלה; מבחינתם, אם יש להם מכונית לישון בה בלילה, הם מסודרים.

העובדים מפסיקים להיות שקופים

לפני הרצאתה באוניברסיטה העברית, שמעה ארנרייך מעו"ד יובל אלבשן, מפעילי עמותת ידיד, הארגון שהזמין את ארנרייך לישראל, כיצד ספרה משפיע בימים אלה על רווחתן של הקופאיות ברשת סופר-פארם בישראל. ראשית, אלבשן קרא את "כלכלה בגרוש" לפני חודשים אחדים והתרשם. קשה שלא להתרשם; הספר פוקח עיניים והאפקט המיידי של הקריאה בו הוא שאי אפשר עוד לשהות בבית מלון ולעבור על פני החדרנית בלי לשים לב שהיא בן אדם (ולא מכשיר או רהיט). אי אפשר עוד להזמין מנקה ולהתייחס אליה כאל משרתת או להיכנס לסופרמרקט ולהתעלם מהקופאית. האנשים האלה, שעובדים כמשרתיהם של צרכנים, מפסיקים בעקבות ארנרייך להיות שקופים; הם מתגלים כאנשים שעובדים קשה בתנאים קשים כדי לחיות בקושי.

כך, בהשראת ארנרייך, נכנס אלבשן לפני שבועות אחדים לסניף של סופר-פארם, נעמד בתור, והתבונן בקופאיות. הוא שם לב שהן עומדות ואין להן כיסא. התברר לו גם שהן מקבלות בקושי 20 דקות הפסקה במשמרת, ואסור להן לשבת בכלל. המנהלים רוצים שהן ישרתו את הקהל "בגובה העיניים". אלבשן סיפר על כך לנוכחים בכנס חברתי בשדרות, שהתמקד ב"העסקה פוגענית", וציין כי מאותו רגע ואילך לא יקנה עוד בסופר-פארם. רותי סיני דיווחה על כך ב"הארץ". כך המסרים של ארנרייך הידהדו.

והתוצאה: הופק קמפיין של פעילים חברתיים נגד העסקה פוגענית של קופאיות, התקיימו הפגנות מול סניפים של סופר-פארם, הופק מסע פרסומי נגדי ביוזמת הנהלת הרשת, וגם התקיימה פגישה בין הנצים והושגה פשרה. סוכם כי הקופאיות אמנם לא יורשו לשבת, אבל הן יקבלו שטיחים אורתופדיים שמבטיחים לכאורה עמידה איתנה ובריאה, וכן הובטח שכולן יקבלו הפסקה בתשלום של 20 דקות במשמרת, ויוקם מערך של רופאים ואחיות, שיפקח על מצבן הבריאותי של העובדות. בתמורה, אלבשן הסכים להכריז כי הרשת היא מעסיקה נאורה.

אלבשן סבור שבסך הכל זהו הישג גדול. "בעצם זהו סיפור של כבוד. בעקבות הספר, שהמריץ אותנו לפעול, הקופאיות כבר אינן שקופות", הוא אומר. המאבק גם הביא להחלטה של הנהלתהשופרסל לאפשר לקופאיות בסניפי הרשת לשבת. אבל אפשר לראות את הדברים אחרת: הקופאיות אולי אינן שקופות,

אבל הן בוודאי אילמות. "בתקופת העבדות נהוג היה בקרב בעלי עבדים להשקיע בבריאות של העבדים, כי כך שומרים על רכוש", אומר פעיל חברתי שמתנגד לפשרת השטיחים האורתופדיים. לפי גישה זו, מה שקרה הוא שבעקבות המאבק, ובהשראת הספר, השתפרה העמידה של הקופאיות אבל נפגע המעמד שלהן: מעתה הן אינן יכולות לדרוש יותר משכר מינימום תמורת משמרת ארוכה בעמידה והפסקה זעירה. כלומר, אולי ארנרייך צודקת. אולי כתיבה באמת אינה משפיעה.

כמה בעלים צריכה אשה ענייה?

אחרי הרצאתה בירושלים ביום חמישי בכנס על תופעת העובדים העניים (כנס משותף לפקולטה למשפטים, לבית הספר לעבודה סוציאלית ולעמותת ידיד), ואחרי פגישה אינטימית שקיימה ארנרייך בדרום תל אביב עם פעילי שכונות מהארגון החברתי "מהפך", היו שהביעו אכזבה ממנה. "ציפיתי שהיא תהיה הוגת דעות יותר פילוסופית, יותר אינטלקטואלית כריזמטית", אמרה, למשל, קוראת של ארנרייך, שבאה להכיר אותה מקרוב.

לזכותה של ארנרייך ייאמר שהיא באה חולה ("נדבקתי מהנכדה שלי") ונראתה עייפה. אבל ממילא, בכתיבה שלה, ארנרייך כריזמטית ומרשימה דווקא בזכות התכונות הללו, שאיכזבו במפגשים אתה: פשטות, צניעות ונהירות. הסוגיות שהיא מעלה ומנתחת הן קונקרטיות ואינן מופשטות; היא אינה נוטה להישען על תיאוריות ואינה מתכתבת עם הוגים. את ההגות והכתיבה של ארנרייך אפשר בעצם לשייך לאסכולה החריגה והרדיקלית: אסכולת השכל הישר.

לדוגמה, במאמר שכתבה באחרונה עסקה ארנרייך בטענה של הנשיא האמריקאי, ג'ורג' בוש, כי הפתרון לעוניין של נשים חד-הוריות הוא נישואים. כלומר, לשיטתו של בוש, אם נשים חד-הוריות עניות ימצאו חתן, ייגמרו צרותיהן. קריאתו של בוש מזכירה את טענתו של שר האוצר, בנימין נתניהו, כי משפחה חייבת שתי משכורות כדי להיחלץ מהעוני. ארנרייך ישבה וחשבה: רוב הנשים מתחתנות עם גברים במעמד הכלכלי שלהן, כלומר - במקרה של נשים עניות, סביר שגם הבעל החדש עובד בשכר מינימום. וצריך כמובן לשלם על מוסדות לילדים. ואין עוד סעד ממשלתי. "אז ניסיתי לחשב: כמה גברים אשה ענייה צריכה לשאת כדי להביא קץ לעוני שלה. הגעתי למסקנה שלפחות שניים", כתבה ארנרייך.

במקום אחר טענה ארנרייך כי בארצות הברית "אחד הגורמים לעושר המופרז של המאיון העליון הוא העוני המרוד של העשירון התחתון", והמחישה זאת בהיגיון פשוט: "משפחת וולטון, הבעלים של רשת וולמארט, היא המשפחה העשירה בתבל. אפילו המנכ"ל השכיר של הרשת משתכר לא פחות מ-66 מיליון דולר בשנה. ישבתי, אם כן, וחישבתי כמה זמן ייקח לי, כעובדת במחלקת הנשים של וולמארט, המשתכרת 7 דולר לשעה, להגיע לסכום הזה. התברר שאצטרך לעבוד שם לא פחות מ-5,000 שנה".

ארנרייך שופכת כך אור על עיקרון יסודי בכלכלת השוק, שהרוב מעדיפים להסתיר במחשכים: תשלום משכורות נמוכות לעובדים, שמותירות אותם בעוניים, הוא שמבטיח את שגשוגם של העשירים, ולא ההיפך. בתקשורת האמריקאית, בדומה לתקשורת הישראלית, הקול הזה שלה אולי אינו יחיד, אבל הוא בוודאי חריג.

יוצאת מהמעבדה

ארנרייך, בת 63, מספרת שלכתיבה הגיעה כמעט במקרה. בהשכלתה האקדמית היא בכלל מדענית. אחרי שהשלימה את לימודי הדוקטורט בביולוגיה, התחילה לכתוב בכתב עת מקצועי בתחום. היא לא התכוונה להיות סופרת או מסאית, זה פשוט קרה. היא בחרה לא לעסוק במחקר מדעי אלא בפעילות לשינוי חברתי.

הטקסטים הראשונים שחיברה היו מניפסטים, עלונים, תחקירים קטנים שהופיעו בידיעונים. המגזין הראשון בתפוצה ארצית שכתבה בו היה "מיז" הפמיניסטי, בסוף שנות ה-70. היא התמקדה שם בסוגיות של בריאות. בדרך כלל, היא סיפרה, נאלצה לכתוב על "נושאים טריוויאליים בעיתוני נשים, כדי להתפרנס ולאפשר לי להמשיך לכתוב על מה שאני רוצה".

אבל מאז שנות ה-80 עלתה ופרחה כעיתונאית פרילנס מבוקשת, וכבר שנים ארוכות מופיעים מאמריה ומסותיה במיטב כתבי העת - "הארפרס", "The Nation" ,"Mother Jones", וכן במגזין של ה"ניו יורק טיימס". בשנות ה-90 היא גם פירסמה מסה פעם בחודש בשבועון "טיים". אבל ב-1997 התחלפה ההנהלה של "טיים" והיחס אליה השתנה: לא התקבלו עוד מאמרים שלה בנושאים של עוני, אי-שוויון או עונש מוות. הסכימו לקבל ממנה רק התייחסויות לסיפורים צבעוניים "נשיים", כמו מוניקה לווינסקי או הנסיכה דיאנה. לכן הפסיקה לכתוב שם בקביעות.

חוויה מתקנת במקצת היתה לה באחרונה כשהתבקשה להחליף ב"ניו יורק טיימס" את כותב המאמרים הבכיר, השמרן, תומס פרידמן, שיצא לשלושה חודשי חופשה. היא אומרת שהופתעה לטובה, כי לא הפעילו שום צנזורה על המאמרים שלה: "כתבתי על מה שרציתי - על וולמארט, על הפלות, מעט נגד המלחמה בעיראק. זה היה טוב".

בין אנטישמיות להומופוביה

בבוקר יום שישי ישבה ארנרייך בחדר סתור ועני למראה בשכונת פלורנטין בתל אביב, ודיברה עם פעילי השכונה, שנאבקים למען מתנ"ס, נגד סגירת סניף של טיפת חלב ובעד שיתוף התושבים בהחלטות עירוניות. "אתם מאוד מרשימים אותי", אמרה ארנרייך לפעילים. היא הוקסמה מההתארגנות שמתבססת על ערכים סוציאליים ופמיניסטיים, מהתפישות המתקדמות והכוונות הטובות. "אתם מעניקים לי השראה", החמיאה להם.

ספרה הבא של ארנרייך, ה-14 במספר, יעסוק באבטלת עובדי "הצווארון הלבן" בארצות הברית. "ביום שישי שעבר, כמה ימים לפני שבאתי הנה לישראל, כמעט גמרתי את הספר. שלחתי את כתב היד לילדים שלי, שהם המבקרים הכי טובים שלי", היא אומרת. בנה, בן ארנרייך, הוא כמוה עיתונאי פרילנס מצליח וסופר ("הוא חתם עכשיו על חוזה לרומן ראשון", אומרת אמו בגאווה), ובתה רוזה ברוקס היא מרצה על זכויות אדם בווירג'יניה (ארנרייך עברה באחרונה לגור בקרבתה כדי להיות "סבתא מעורבת ופעילה", כדבריה). הם יקראו ויעירו לה הערות ראשוניות.

גם לצורך התחקיר של הספר הזה יצאה לשטח, אבל הפעם כבר נאלצה להשתמש בזהות בדויה. התופעה שביקשה לבדוק היא תעסוקתם הלא יציבה של עובדי צווארון לבן, ותרבות התאגידים שיוצרת את חוסר היציבות הזה. "אם פעם היו עובדים כאלה עוברים שניים-שלושה מקומות עבודה בימי חייהם, היום יש להם 11 מקומות עבודה לפחות", היא אומרת ומוסיפה: "רבים מהם מוצאים את עצמם במשרה מלאה של חיפוש עבודה".

ארנרייך יצאה לבקש עבודה בתחום יחסי הציבור. היא מתארת את ראיונות העבודה, המבחנים, הדרישות, המשכורות ואת כל הדחיות (היא נכשלה במשימה ולא מצאה עבודה). במסעה נחשפה, לדבריה, לתמונת עולם המורכבת מפרטים רבים. לדוגמה, התחקיר הוביל אותה לכנסיות הנוצריות האוונגליות, "וזה דבר די מצמרר", היא אומרת. הכנסיות משמשות מרכזי סעד - מערך רווחה אלטרנטיווי למדינה - בדומה לחמאס הפלשתיני (כפי שציינה במאמרה האחרון ב"The Nation", שקיבל תגובות זועמות רבות), או לתנועת ש"ס הישראלית.

"מזעזע להיתקל שם ברמה גבוהה של אנטישמיות והומופוביה. מדובר בכנסיות שבאים אליהן אנשי עסקים. לא ציפיתי לזה", היא מספרת. "על הומופוביה אנחנו יודעים מהעיתונות, זה מהדהד, זו סוגיה מרכזית שהכל דנים בה. אבל האנטישמיות פחות גלויה. נראה שצריך להיזכר ולהזכיר עד כמה האנטישמיות רווחת בתרבות האמריקאית. גיליתי שזה שם דבר שבשגרה. צוחקים על שמות של יהודים, מספרים בדיחות נדושות על יהודים, והכל באווירה אגבית, שמחה". גם על החוויות והתובנות האלה היא תדווח בספרה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ