בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוסיקה עברית | צאו מהמרפסת, שחקו תופסת

אלבום שירי הילדים של חוה אלברשטיין והמשוררת עדולה מתרחש ביקום מקביל שגיבוריו הם נמלים, סביונים וחרציות, ושציוץ ציפורים בו הוא לא צלצול של טלפון

תגובות

"די שיחקנו בתופסת

די שיחקנו במחבואים

עכשיו אוזננו אפרכסת

עכשיו אנחנו מקשיבים"

השורות היפות האלה, שפותחות את "די שיחקנו", שיר מספר 3 באלבום החדש של חוה אלברשטיין, עשויות לעורר אצל המאזין, במיוחד אם הוא הורה לילדים, תחושה של חוסר נוחות, ללא סיבה נראית לעין. התחביר הרי ללא דופי, החרוזים נחרזים, הלחן מתרונן, אלברשטיין שרה היטב, התמונה המצטיירת ברורה ונעימה. אז מה הבעיה?

הבעיה - וזאת בעיה של העולם, לא של האלבום - היא שהתמונה הזאת כל כך תלושה מההוויה שבתוכה גדלים הילדים של היום, ילדי המסכים, עד שנדמה כי היא מתרחשת ביקום מקביל. ביקום האמיתי, זה שבו ציוץ ציפורים הוא צלצול של טלפון נייד אלא אם כן הוכח אחרת, המשחק במחבואים ובתופסת הוא הגבול האחרון, הנקודה שאין צפונית ממנה, הביטוי המובהק ביותר של קשר בלתי אמצעי בין הילד לבין העולם. יותר לא מחובר מזה לא יכול להיות.

אבל ביקום המקביל של "ילדת טבע", אלבום שירי הילדים של אלברשטיין והמשוררת עדולה (שם העט של סבינה מסג), המשחק בגינה הוא לא הביטוי האולטימטיבי של קשר בלתי אמצעי עם העולם. יש מצבים מובהקים אפילו יותר. ביקום המקביל הזה ילדים שעייפו מהמאמץ הפיסי והחברתי של המשחק לא "נחים מול הטלוויזיה", אלא מפנים את המבט שלהם אל הטבע. הם מתבוננים בעולם, מקשיבים לו, נהפכים לצופים-משתתפים בהצגה שהכוכבים שלה הם נמלים ודרורים, סביונים וחרציות.

חוה אלברשטיין. הומור ועושר נדירים. תצלום: דודו בכר

יש ממד אוטופי באלבום הזה, ועם זאת הוא מדבר על הטבע בצורה הרבה יותר אמיתית מהשיח הירוק השטחי שבו מולעטים הילדים בשנים האחרונות. השיח הזה נועץ בתודעתם עם פטיש כבד את המסר שחשוב לשמור על הסביבה, אבל הוא לא מלמד אותם לראות את הסביבה, להתבונן בה באמת. שיריה של עדולה מעודדים התבוננות ומחשבה מעצם היותם שירים מתבוננים וחושבים, שניחנים ברגישות וחדווה וחפים מדידקטיות. אין בהם גם נימה מרירה של תוכחה, שאפשר למצוא ביצירות מסוימות של אמנים בעלי מודעות אקולוגית חריפה (וראו, למשל, את האלבום האחרון של ג'וני מיטשל, שיר הלל לטבע שהיה טבול במיזנתרופיה לא נעימה).

החזון האלטרנטיבי המרשים של יחסי שותפות בין אדם לטבע מעניק לאלבום הזה מסגרת ונימה כללית, אבל הוא אינו מספיק על מנת להפוך אותו לאלבום טוב. בשביל זה יש צורך בשירים טובים, טקסטואלית ומוסיקלית. והם ישנם כאן. הקשיבו, למשל, לשיר הנהדר "הדוב, הנשר והדג". הנה הוא במלואו: "דוב ירד מהר חרמון/ שמו הדוב הסורי/ דוב ירד מהר חרמון/ ולכד דג בורי/ נשר בא מן הגולן/ והדוב נחרד/ נשר בא מן הגולן/ על הדוב ירד/ נס הדוב אל החרמון/ זה הדוב הסורי/ נס הדוב אל הר חרמון/ ושלום לבורי".

סיפור טוב, משמעות עמוקה - הכל יש בשיר הזה, שנהנה גם מלחן יפה של עובד אפרת, שהלחין כמחצית משירי האלבום, ומהגשה נפלאה של אלברשטיין. היא משחקת עם קולה הכל-יכול בהנאה לא מוסתרת, עולה ויורדת כמו הנשר המעופף, ומתענגת על האירוניה של הסיפור שבו הנטרף ניצל הודות לטורף של הטורף שלו.

והנה עוד שיר נהדר, "שש גמדות": "עמוק בתוך העץ ההוא/ שש גמדות עוגות אפו/ שש גמדות עוגות אפו/ שש גמדות אפו עוגות/ ועכשיו הן חוגגות/ ועכשיו הן חוגגות/ עבר בגן גמד קפוא/ רצה להשתתף אף הוא/ רצה להשתתף אף הוא/ שיכור מריח קינמון/ צילצל צילצל בפעמון/ צילצל צילצל בפעמון/ האם פתחו לו למסכן/ האם פתחו לו למסכן/ כן... לא... כן... לא... כן".

הלחן של אלברשטיין תוסס, המעשייה מקסימה, אבל מה שנפלא בשיר הזה הוא הסיום שלו. שש גמדות בפנים, גמד אחד קפוא בחוץ. הכוח בידן, האם הן יחוסו עליו? כן, אבל קודם הן יענו אותו קצת. איזה יופי. הומור כזה, עושר כזה, לא מוצאים כמעט בשירי הילדים שנכתבים היום.

אבל בעודי מתלהב משירים כמו "הדוב, הנשר והדג" ו"שש גמדות", שמתי לב שהם לא לגמרי מייצגים את האלבום הזה. אלה שירי פעולה, לא שירי התבוננות. שירי ההתבוננות, שהם חלק הארי של האלבום, עוררו אצלי תגובה יותר חצויה. את חלקם מאוד אהבתי - שירים כמו "ילדת טבע" ו"על הים", שיש להם לחנים משתהים שנפרשים בסבלנות; לחנים שמבטאים את הוויית ההתבוננות באמצעים מוסיקליים.

שירי התבוננות האחרים, שמבחינה מוסיקלית אינם ניחנים באיכות המפליגה של "על הים" ו"ילדת טבע", פחות אהבתי. "ריח ניחוח נכנס אל האף... חבצלת החוף/ שחף פורש את כנפיו ועף! עד אינסוף... עד אינסוף.../ סרטן מתלכסן מתלכסן עד חורו/ היה ואיננו/ והנה החצב כי עכשיו בא תורו/ לקשט את חיינו". זה יפה, אבל זה לא מאוד מעניין מוסיקלית, וחוץ מזה חסר לי קצת - סליחה על הביטוי - אקשן.

אל ההסתייגות הזאת צריך להוסיף הסתייגות קלה נוספת מקטעי הקריאה. יש עשרה כאלה, לצד 16 שירים מולחנים, והם לא מוסיפים הרבה. לפעמים, כשהטון המקריא של אלברשטיין נעשה סבתאי-מתיילד, הם אפילו גורעים. חשוב לומר שההסתייגויות האלה, שלא מפריעות ליהנות מ"ילדת טבע" אבל מונעות ממנו להיכנס למחלקת ה"פייבוריטס", הן נחלתו של טיפוס עירוני שאינו מתרגש מהחזון האקולוגי-תרבותי של האלבום ושהיה צריך לגשת למילון כדי לגלות שהקחון, שמופיע בשיר "שקדיה", הוא צמח בר נפוץ ממשפחת המורכבים. ורצוי גם להוסיף שבתו בת הארבע וחצי של הטיפוס הזה מאוד נהנתה מהאלבום.

חוה אלברשטיין - "ילדת טבע". אן-אם-סי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו