בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוביק רוזנטל משיק ספר ילדים ראשון

גיבורי הספר החדש של רוביק רוזנטל יוצאים למסע הרפתקאות בארץ המלים. העיתונאי והלשונאי, שזה ספר הילדים הראשון שלו, לא נבהל מהשתלטות הבלוגוספירה על תרבות הנוער ולעומת זאת מותח ביקורת נוקבת על מערכת החינוך

תגובות

עד לשנה האחרונה רוביק רוזנטל היה בטוח שאין לו דמיון. העיתונאי, הסופר וחוקר השפה העברית העדיף תמיד לכתוב על המציאות עצמה. "בין גיל 10 ל-12 התלבטתי מה אהיה - עיתונאי או סופר", הוא מספר. "בגיל 10 התחלתי לכתוב סיפורי הרפתקאות, אבל בגיל 12 כבר החלטתי להיות עיתונאי, ללכת על דברים באמת. התפישה העצמית שלי היתה של בן אדם שמסוגל רק לשחזר דברים שהיו במציאות אך לא להמציא אותם. תמיד הסרתי את הכובע בפני המציאות, שיוצרת את הסיפורים הטובים ביותר. ואז פתאום גיליתי שכנראה יש לי דמיון".

הגילוי הזה בא כשהרגיש, אחרי שנים של כתיבת מילונים ייחודיים - "מילון הסלנג המקיף" ו"מילון הצירופים השלם" - שהוא חייב לשנות כיוון. השינוי הניב ספר ילדים מקסים, "המסע המופלא לארץ המלים", היוצא לאור בימים אלה בהוצאת כתר. גם כאן העיסוק הוא בשפה העברית, אך העלילה רצופת ההרפתקאות היא פרי דמיונו.

"קשה לתאר מה זה לכתוב מילון, כמעט הכי קרוב לגיהנום", אומר רוזנטל. "אחרי ארבע שנים וחצי של עבודה על ?מילון הצירופים', תוך כדי עבודות אחרות כמובן, כשהמילון היה על המדף ב-2009, אמרתי שאני צריך ללכת 180 מעלות לכיוון אחר ולכתוב משהו שונה. החלטתי שאני לא מחפש את הכיוון, הוא כבר יבוא אלי.

"ואז קרה דבר מופלא. הסתובב לי בראש צירוף המלים ?ספר ילדים' באופן היולי לחלוטין. אבל מה? בחיים לא כתבתי את זה, אני לא מתעסק עם זה, קשה היה לי להציע להוצאת ספרים משהו כל כך לא בשל. ואז נכנסה להוצאת כתר עורכת ספרות ילדים חדשה, רחלה זנדבנק, שאמרה: יש לי חלום, שרוביק רוזנטל יכתוב ספר ילדים על שפה. היא התקשרה אלי, ולפגישה שקבענו כמה ימים מאוחר יותר כבר באתי עם תוכנית שלמה של ספר. ברגע שהיא פתחה את הדלת, זה הגיע. אחרי חודשיים-שלושה הספר היה כתוב".

אהבה לא אקדמית

התכנון המדויק והחריצות מאפיינים את רוזנטל לאורך כל דרכו. אחרי שבגיל 12 סימן לעצמו את המטרה המקצועית - עיתונאות, כבר כשהיה בן 23 מונה לעורך השבועון של התנועה הקיבוצית. הוא נולד ב-1945 בתל אביב ובצעירותו עבר לקיבוץ נחשון. אל הלימודים באוניברסיטת תל אביב הגיע רק כעבור חמש שנים, כשכיהן כמזכיר הקיבוץ.

רוזנטל בחר לשלב את לימודי הלשון עם לימודי הפילוסופיה, שילוב שבדיעבד סייע לו בכתיבתו בענייני השפה. הכיוון האקדמי, עם זאת, לא קרץ לו. "אהבת הלשון היא מילדות", הוא אומר. "הרגשתי, באופן עמוק, שאם אמשיך במסלול הבלשני האקדמי, ההנאה מהעולם הלשוני הרחב תאבד. אני לא איש של מדע בטמפרמנט שלי. ברגע שאני מבין וחוקר עד שלב מסוים, זה מספיק לי. חזרתי לקיבוץ, הייתי מורה, סגן עורך ?על המשמר', עד שעזבתי את הקיבוץ בגיל 43 וחזרתי לתל אביב".

אהבת השפה, הוא אומר, היתה כמו קופסה שחורה, סיפור אהבה לא ממומש. הקריירה העיתונאית נמשכה - בין היתר בעיתונים "חדשות", "הארץ" ו"מעריב", ובמקביל כתב ספרים, בין השאר בנושאי היסטוריה ישראלית, כמו "משפחת הבופור". "כל הספרים נולדו מהצורך לפענח את חיי כאח שכול", הוא אומר. "איבדתי את אחי היחיד במלחמת יום הכיפורים, ולא יכולתי לקבל את זה. למעשה, אני לא מקבל את זה עד היום. הדרך להתמודד היתה לכתוב ספרים סביב נושא האובדן והשכול".

השינוי המרכזי, מבחינתו, בא בשנת 1997, ובדומה להצעה לכתיבת ספר הילדים, מישהו אחר זיהה לפניו את הכיוון. "כיהנתי כעורך מדור הדעות ב'מעריב', ועמית שהם פשוט הודיע לי שאני מתחיל לכתוב טור במוסף, שיקראו לו ?הזירה הלשונית'. עבדנו בעבר ביחד והוא כנראה זיהה משהו. בדיעבד, זה היה מתבקש. בכל התרבויות יש אנשי תקשורת שעוסקים בשפה מתוך עניין, אך הם ספורים. צריך להכיר את זה אקדמית, אך גם לכתוב בצורה פופולרית לקהל הרחב, תוך עיסוק במגוון נושאים, לכן יש כל כך מעט אנשים העוסקים בכך".

מאז ביסס רוזנטל את מעמדו כאוטוריטה בתחום, בעיקר בצד האטימולוגי של השפה, ואף זכה ב-2004 בפרס סוקולוב לעיתונות כתובה על פעילותו בתחום הלשון.

על הפנייה לקהל הילדים הוא אומר: "מצד אחד, זה המשך של כל מה שעשיתי בתחום השפה, בניסיון לספר את סיפור השפה מכל זווית שאפשר להתחיל אתה. יש כאן בכל זאת המשך של כל מה שקודם עשיתי בהקשר האינטימי, שאני חי בתוך השפה.

"מצד שני, אחרי שכתבתי עד עכשיו ספרי תיעוד או ספרי מסות, פתאום התנסיתי בדבר אחר. פה העלילה הובילה אותי, לא נתקעתי. הגעתי לכל מיני מקומות ומשהו הוביל אותי הלאה. יש משהו כל כך מסתורי ביצירה אמנותית. בזמן הכתיבה אני מדיום, אני לא שם, משהו עובר דרכי. זה נכתב, כותב את עצמו. החוויה הזאת לא יכלה לקרות כשעוסקים בכתיבה תיעודית, כי אתה מחובר למציאות. לכן ההתרגשות שלי מהתוצאה, כי מבחינת התהליך קרה כאן קסם".

גשר צר

עלילת הספר, המיועד לבני 6 ומעלה, עוסקת בדורון ושירה (שמות נכדיו של רוזנטל), אח ואחות שאוהבים לדבר ולהתווכח על מלים, שנסחפים למסע הרפתקאות בארץ המלים. במסעם הם עוברים בתחנות שונות, כמו פונדק המלים הטובות, ערוגות השורשים או טירת המלים הגבוהות, וזוכים להכיר מקרוב בצורה חיה את נבכי השפה.

לספר למעשה שלושה רבדים: רובד סיפור ההרפתקאות עצמו, הקולח להפליא; רובד עולם השפה - כל פרק נותן מידע לשוני, גם אם הילד אינו מודע לכך; רובד הפילוסופיה של השפה - מהי בעצם שפה, איפה היא נמצאת ואיך היא חיה ומתחדשת כל הזמן.

"קודם כל היה לי חשוב שהילדים ייהנו מהספר", מבהיר רוזנטל. "היה לי ברור שצריך לבנות סיפור מתח והרפתקאות טוב, עם קליימקס והתרה. ילדים אוהבים פחד, כי הם יודעים שבסוף זה יסתדר. אין קטע בעלילה שלא משרת אותה.

"למעשה, אחרי ששלחתי להוצאה את כתב היד אמרו לי שיש כאן שני ספרים, כי האינטנסיביות והעוצמה רבות מדי לילדים. מיד הסכמתי וחתכתי את הספר לשניים, הרחבתי את החלק הראשון, והחלק השני כבר מוכן לצאת בהמשך. יש גם רעיונות להמשך ההרפתקאות בארצות אחרות".

רוזנטל השתדל להימנע ככל האפשר מדידקטיות. "זה כמו ללכת על גשר צר", הוא אומר, "דווקא בתחום השפה הנפילה לדידקטיות היא כל כך קלה. ההנאה מהספר היא תנאי הכרחי מבחינתי, ואם ילד רק ייהנה זה גם טוב. פענוח השכבות העמוקות יותר צריך לבוא רק אחר כך. להבנה הלשונית צריך למעשה התערבות הורית או מורית - אני מאמין שזה גם יכול להיות ספר לימוד".

במקביל לכתיבת הספר קיבל רוזנטל, במעין צירוף מקרים, פניות למעורבות בפעילויות נוספות לילדים. הוא שימש כיועץ הלשוני בתערוכה "א-ב-גע-דע" בבית התפוצות בתל אביב, תערוכה אינטראקטיבית לילדים בנושא השפה, וכתב למען משרד החינוך את הפרויקט "סיפורי מלים" - על גלגולי 180 מלים בשפה העברית - בעבור כיתות ד'-ו'. "כנראה יש כאן אג'נדה נסתרת, שמה שצריך לקרות קורה", הוא אומר. "פתאום זה התחיל לזרום אלי מכל הכיוונים. אולי בעתיד אף יהיה שיתוף פעולה עם התערוכה להצגת הספר החדש".

מחסמב"ה ועד החנון

רוזנטל מנסה לא להיגרר לביקורת הנפוצה על הנוער כיום, שנצמד למסכים ולא קורא מספיק. "דורות רבים לא הצליחו לפצח את גילאי 12-18, הסקרינייג'רס כיום. גם אני, כשמזמינים אותי להרצות לבני נוער, אני הולך בדחילו ורחימו. נכון שאנחנו קראנו יותר בדור שלנו, אבל מצד שני הבלוגוספירה יצרה מצב של דור שכותב יותר. ייתכן שזה יביא לקריאה מסוג חדש. הבלבול הטכנולוגי יכול להוליד פתרונות. אנחנו בתקופת מעבר, ולא צריך לקבוע מסמרות.

"אני כן מוטרד מכך שלא קוראים מספיק את הקלאסיקות. היופי של התרבות הוא יכולתנו כאנשים ריבונים לחזור ולפרש מחדש את הקלאסיקות. עולם שאין בו קלאסיקות הוא עולם שמרדד עצמו לדעת. לצערי, כיום היכולת להתחבר עם התנ"ך קלושה, היכולת להתחבר עם עגנון וביאליק כמעט נעלמת".

הדרך, אומר רוזנטל, היא לנסות לחדש את הקלאסיקות בצורות שונות - כפי שעושות כיום הוצאות הספרים - לצד כתיבת ספרות ילדים טובה חדשה. "אם נצליח לייצר ספרות טובה לגילאים 6-12, זה יישאר להם כנכס בהמשך. ספרי ילדים טובים נשארים. יכול להיות שיש בכלל קלאסיקות שעבר זמנן. צריך לזכור גם שיש רמות שונות של ספרים, וזה בסדר. ?יומנו של חנון', הרדוד יותר, מזכיר לי את ?חסמב"ה' של פעם. גם בימינו היו ילדים שגדלו על ?קופיקו' וגם כאלו שגדלו על ?נסים ונפלאות' של לאה גולדברג. אי אפשר לגדול רק על קלאסיקות. בכלל, כדאי להימנע מתפישה אליטיסטית. אני לא מעריך יצירה שהסופר ידע מראש שיקראו אותה רק 20 איש. אפילו שייקספיר כתב לקהל הרחב".

האופטימיות של רוזנטל ניכרת גם בתחושותיו בנוגע לשפה בדור הצעיר. "בכל שפה יש תהליכי התרדדות והתעלגות, לצד העשרה. בענייני תרבות ובענייני שפה תמיד היה פחד - מה יהיה? מה יקרה? יש גם חרדות משותפות לכל דוברי השפות, קטנות כגדולות. חלק מהחרדות מדומות. מי שחושב שהלועזית היא אויבת העברית טועה, העברית ניצחה בגדול. כך גם בנוגע לסלנג. בכלל, האם מישהו תיאר לעצמו לפני עשר שנים מה שקורה היום? צריך להיזהר מנבואות".

את ביקורתו מפנה רוזנטל אל מערכת החינוך המקובעת: "לימודי התחביר היום הם קללה, והתרומה שלהם אפסית. זו פשוט שיטה שמשניאה עצמה לדעת. ברור שתחביר חשוב, אבל הוא מוערך יתר על המידה. אנחנו בונים משפטים מצוין גם בלי לדעת תחביר. יש פה כל כך הרבה חורים. דקדוק צריך ללמוד בצורה הרבה יותר גמישה, זה לא לוח הכפל, זה עולם חי. אם אתה לא מבין את הדקדוק דרך ההיסטוריה של השפה, אתה לא מבין כלום. השפה היא דבר חי, וכך צריך ללמד אותו. שפה חייבים לאהוב, כי גם אם הלימוד לא מעניין אותך אתה תמשיך לדבר ולכתוב. את האהבה הזאת צריך למנף, ולא עושים את זה".

הורה בפינה

שהם סמיט

רגע של עברית (ושל תקווה)

באחד האתמולים, אגב טאטוא המסדרון, ראיתי בזווית עיני את מה שבתחילה חשבתי לחזיון תעתועים: אחות גדולה רובצת עם אחות קטנה (ולא מול מסך).

עוד לא הספקתי לעכל את התמונה הנדירה, והנה נתלווה לה גם סאונד. תחילה זיהיתי את קריאות ה"ממוש" וה"כפרוני" שהמטירה הבכורה על אחותה, אלא שבזו הפעם, שלא כמנהגה להסתפק בכך ולמהר לשוב אל החפ"ק לשם ספירת לייקים, נרקמה בין השתיים מעין שיחת נפש.

"את אוהבת בנות?" שאלה בת הארבע וחצי.

"תלוי באיזה מובן", ענתה בת ה-14, ששכחה לרגע מי היא בת שיחה.

"אני לא אוהבת בנות!" פסקה הקטנה, "אני אוהבת רק בנים!"

"ואותי את לא אוהבת? ואת עצמך? ואת אמא?" הקשתה הגדולה.

"אני אוהבת רק שני בנות: אותך ואת אמא", השיבה הקטנה תשובה שניפחה את חזי, וכעבור שנייה - עם המחשבה ההשוואתית על אי-היכולת של בנות 14 לאהוב את אמהותיהן בנחרצות שכזו - החזירה אותו לממדיו הטבעיים.

כאמור, כל הפניאומטיקה הרגשית הזאת לא ארכה אלא שברירי שניות, שכן מה שהסעיר אותי, והאפיל על כל רגש אחר שחלף בי, היה מה ששמעתי בוקע מפי הגדולה. מה ששמעתי היה: "לא אומרים שני בנות, אומרים שתי".

שני פעימות לבי החסיר מרוב תדהמה. מזל שבידי היה המטאטא - משענת איתנה להיאחז בה.

"למה?" תהתה הקטנה, עוד אני מסדירה את נשימתי.

"כי זאת לא עברית נכונה", ענתה הגדולה בניחותה.

"אה", אמרה הקטנה, שקעה בהרהור קצר ואז קבעה בביטחון: "שולחן זה זכר, שולחנה זה נקבה".

"כפרוני!" זעקה הגדולה והדביקה לה נשיקה קולנית - רמז עבה כי עת לשוב אשה לעסקיה. מהר, לפני שאתגלה, חמקתי למטבח.

"לא תאמין!" התחלתי מלחששת באוזני הגבר המבשל - אך השתתקתי למראה הנערה שסרה למטבח לשם הצטיידות.

"על מי'תם מרכלים?" התריסה.

"אפשר ת'שתי קציצות שנשארו?" אמרה, העמיסה ופנתה חזרה לחפ"ק.



רוביק רוזנטל. בלי אליטיזם


איור: לי קורצווייל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו