בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו | מיכה קירשנר נוקט עמדה

בעבור הצלם מיכה קירשנר הסטודיו שלו, בין אם מדובר במשכן קבע או בחלל מאולתר במחנה פליטים, מספק בעיקר תחושה של שליטה מלאה

תגובות

הצילום והסטודיו, במקרה של הצלם מיכה קירשנר, אינם ניתנים להפרדה. הסטודיו שלו עשוי לעילא ולעילא, כפי שסטודיו מקצועי של צלם צריך להיות. יש בו כל דבר העולה על הדעת - עמדת איפור, דרך אביזרים, ציוד טכני ואפילו מערכת תופים. עם זאת, לאורך ההיסטוריה שלו כצלם יצא קירשנר, בן 64, מגבולות הסטודיו בשביל תצלומים שונים, ותמיד בנה סטודיו מאולתר, אפילו במחנה הפליטים ברפיח.

"חיי השתנו מהקצה אל הקצה", אומר קירשנר לנוכח ההשתאות מהסטודיו החדש והמעוצב שלו בתל אביב. רצפת פרקט, פינת ישיבה עם ספות מימין לכניסה, שני שולחנות זכוכית, רצועת חלונות גדולה, ציוד תאורה ומנוף מרשים למצלמה. הוא קנה את המקום לפני כעשרה חודשים ועבר אליו בתוך חודשיים, לאחר שיפוץ מסיבי. "במשך שנים עבדתי במרתפים קלסטרופוביים וללא אור יום. מעולם לא ידעתי האם השמש זרחה היום או שמא יצאה להפגנת מחאה כזו או אחרת", הוא אומר. מפליא אותו כיום כיצד החזיק מעמד כך שמונה שנים בסטודיו הקודם במונטיפיורי, ולפני כן בחלל מרתפי דומה במרכז תל אביב.

כשבא לחלל הנוכחי בפעם הראשונה הוא מצא חורבה. "כמו דרזדן אחרי המלחמה. כמו לאחר פוגרום", הוא אומר בהגזמה אופיינית. "טענו שאני מטורף לגמרי. לפני כן היה פה מפעל טקסטיל וכשבאתי לפה המכונות עוד עמדו, החלונות היו אטומים עם זיהום שלא ניקו 40 שנה עד שקרן אור לא הצליחה לחדור מבעדם". כשהצליח לפתוח את אחד החלונות וראה את הכנסייה הסמוכה לסטודיו ששוכן בקרית המלאכה בדרום תל אביב החליט לקנות את המקום.

באופן כללי מכריז על עצמו קירשנר שהוא עובד לאט ולא יוצר בכמויות עתק. מאז שעבר לסטודיו הוא מתרכז בעיקר בנבירה ובסידור הארכיון שלו, המונה יותר מ-100 אלף סרטים שצילם במשך ארבעה עשורים. את אחד התצלומים המודפסים וממוסגרים בגדול בסטודיו הוא לא צילם. זוהי תמונה קטנה בשחור-לבן, שהוגדלה והודפסה על רקע שחור. בתצלום הישן מופיעים פניה של אשה כבת 40, שעונה עם ראשה על קיר, מביטה במבט שקשה לפענח. קירשנר מספר שבאופן מחזורי הוא מראה אותו לסטודנטים שלו.

הוא מבקש ממני לנחש מי האשה בתצלום. נדמה שהיא לובשת מדים אז כנראה שהיא בתפקיד כלשהו - גננת, פקידה? קירשנר מאשר - טבחית. לאחר מכן הוא מספר שזוהי סבתו. "זה נהיה אישי יותר, נכון?", הוא שואל. "הצילום הזה נלקח שעתיים לאחר שנרצחה במחנה עבודה גרמני בזמן מלחמת העולם השנייה", הוא מספר ומפיל את הפצצה. קשה לי לתאר במלים את התחושות הקשות והצמרמורת שעברה בגופי. "זה מערער את כל מה שאנחנו מאמינים בו בצילום, באמונה שהוא מדבר את האמת. אני לא מכיר עוד מתה שמתעתעת כפי שהצילום הזה יכול להיות". הוא מספר שאביו, שנכח במקום, מצא בחור אוקראיני שהיה עם מצלמה ושלח אותו לצלם אותה, כי הבין שאין לו אף תמונה אחרת שלה. הבחור פתח לה את העיניים וסידר לה את זווית הפה בעבור הצילום.

באזורים השונים של הסטודיו שעונות על הקיר כמה עבודות ממוסגרות של קירשנר ממהלך השנים. חלקן נעשו באופן עצמאי בסטודיו - אלה כוללים דיוקנאות עצמיים, משפחה, נשים ועוד, וחלקם נעשו בעבור העיתונים שבהם עבד ובהם "מעריב", "מוניטין" ו"חדשות". רבים מתצלומיו התפרסמו. למשל התצלום של שמעון פרס, התלוי בסטודיו מעל פינת הישיבה. פרס מצולם בפרופיל ישוב על כיסא, ראשו מוטה למטה וברקע בד אדום כבד. הוא צולם על ידי קירשנר בלשכה של מפלגת העבודה ברחוב הירקון בתל אביב, ערב הבחירה לראשות המפלגה ב-1991. "היה לי ברור שפרס, על אף היותו אדם מאוד ראוי, לא ייבחר ואם מפלגת העבודה רוצה להוליך שינוי פוליטי-מדיני במדינת ישראל אז חבל על הזמן ושיוותר לרבין. הייתי נאיבי שחשבתי שהעבודה בכלל תיבחר". הצילום ואופן ביצועו מאפיינים את שני העקרונות של קירשנר ביחס לצילום - האחד, הוא חייב לנקוט עמדה; והשני - כל האמצעים כשרים.

בתצלום פרס נראה מהורהר, לא בפוקוס, אולי אף חסר ביטחון, ודאי שלא סמכותי. למחרת פרסום התצלום, שלווה בכמה שורות שכתב קירשנר למי שלא הצליח לפענח את המסר בעצמו, הוא קיבל מכתב זועם מהדוברת, בו טענה כי נעשתה "התערבות לא הוגנת במהלך דמוקרטי של מפלגת העבודה". המהלך היה מאוד פשוט, מסביר קירשנר, "לא רציתי שהוא יביט אלי. אז אמרתי לו, 'שב בינתיים, אנחנו צריכים להתארגן'. בעצם הולכתי אותו שולל. כשהוא נרגע צילמתי כמה פריימים במצב הזה, בלי שהוא יודע".

בתצלום אחר נראית הודא מסעוד, הילדה ממחנה הפליטים ג'בליה שאיבדה את עינה ונפצעה בעקבות כדור גומי שירה חייל צה"ל. "אני זוכר כמה נלחמתי לצלם את התצלום הזה, בעוד שזורקים עלינו אבנים, יש מלחמה מעלינו, אני לא יודע ערבית והן לא יודעות עברית. בעיני הוא אחד הצילומים החשובים שלי. הוא התצלום הכי מדויק שלי מבחינת הטיפול בשטחים". לצורך התצלומים הביא עמו את כל הציוד הדרוש להקים סטודיו נייד - מסך לבן, תאורה וציוד צילום.

בתצלום רואים את התינוקת הודא שתומת העין, ממררת בבכי עירומה, את ידה אוחזת סבתה, לבושה שחורים שנראים רק בחלק גופה תחתון, כפות רגליה היחפות מבצבצות מבעד לגלבייה. "אלו הן אצבעות רגליים של אשה קשת יום שגם בשדה הולכת יחפה. והעין הקרועה שלה, הבנתי כבר שצילמתי... עד היום אני לא מצליח להשתחרר ממנה".

"הצילום הוא אחד הכלים היותר מדויקים לנקיטת עמדה, כל עמדה שיש. זה כלי שמבקש ומתחנן שישתמשו בו כך. יש אנשים שעושים זאת מדהים כמו פאבל וולברג, מיקי קרצמן ועוד. אך הם מעטים", אומר קירשנר. "יש יותר מ-1,000 אנשים בארץ שיכנו את עצמם צלמים, חלקם אף צלמים נפלאים, אך נשגב מבינתי איך חלק משמעותי יותר לא זולג לכיוון הפוליטי, החברתי, הביטחוני או כל דבר אחר". *



קירשנר בסטודיו בת''א. כשראה את הכנסייה הסמוכה החליט לקנות את המקום



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו