בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרבה לפני מדונה: הריקוד שנוצר בהשראת "ווג"

מגיפת האיידס השתוללה, קהילת ההומואים השחורים בניו יורק היתה מנודה מתמיד, אבל היה לה מקור נחמה אחד. ספר חדש עוקב אחרי התופעה

4תגובות

עשרות אלפי הצופים שהגיעו השנה לגמר הסופרבול נהנו גם ממופע ראווה שהעלתה מדונה במחצית. כיאה למעמדה, קיסרית הפופ הגיעה רכובה על גבי כיסא זהב, מובלת בידי צבא גלדיאטורים. את מחרוזת הלהיטים שלה בחרה הזמרת לפתוח בשיר "ווג" ­ בחירה לא מפתיעה בהתחשב בכך שזהו אחד מלהיטיה הגדולים בשלושת העשורים האחרונים. בזמן ששחזרה את תנועות הריקוד המקוריות שליוו את הלהיט משנת 1990 ­ אלו שהונצחו אז בסרט וידאו ­ הוקרנו על הבמה הגדולה שערים בדיוניים של מגזין האופנה האמריקאי "Vogue" ושמו הופיע באותיות ענק.

בתום השידור החי התברר כי מדונה לא שילמה תמורת זכות השימוש בלוגו המגזין, אך בעליו בחרו שלא להגיש תביעה. אחרי הכל, חשיפה לפני 100 מיליון צופים ברחבי העולם היא גמול הוגן דיו. אנה וינטור אף הביעה התלהבות ורגשי הוקרה. "באופן טבעי אנחנו מצפים שהמגזין ימשוך קהל חדש של אוהדי פוטבול", היא אמרה לאחר ההופעה בראיון לבלוג של "ניו יורק מגזין".

וינטור אינה משלה עצמה כמובן כי לזמרת יש יחס מועדף למגזין האופנה שהיא עורכת. מי כמותה יודעת שלא "ווג" הוא הנושא המרכזי בשיר שבו מורה מדונה למאזיניה "a pose strike" או "vogue to the music", אלא ה"ווגינג" (או "ווג") ­ צורת הריקוד שהתפתחה בהשפעת המגזין באמצע שנות ה‑80 של המאה שעברה בקרב חברי קהילת ההומואים השחורים בניו יורק. הריקוד, שנולד בנשפים מחתרתיים במנהטן, היה לא רק כוריאוגרפיה של הנפות ידיים חדות באוויר ומתיחות של חלקי הגוף בצורות מורכבות. הוא היה תופעה תרבותית-חברתית ואמצעי ביטוי ססגוני בעבור נערים שחורים שסבלו מדיכוי חברתי. הגרסאות על מקורותיו חלוקות אמנם, אך כולן תמימות דעים ביחס לעובדה אחת: הוא התהווה מתוך זיקה למחוות גוף של דוגמניות, על מסלולי התצוגות או בין עמודי הכרומו של "ווג" ­ ומכאן גם שמו.

שאנטל רניו

ספר חדש שראה אור לאחרונה ­ "92‑and the House Ballroom Scene of New York, 1989 Voguing" (הוצאת Soul Jazz Books) מספק הסברים והקשרים לאופן שבו צמחה התופעה ומציג לראשונה תצלומים מרהיבים מהימים שבהם הוכתר ל"דוגמנות לצלילי המוסיקה". "קודם כל צריך לזכור שבאותם ימים ניו יורק היתה עיר שונה לחלוטין", אומרת שאנטל רניו, החתומה על התצלומים שבספר, בשיחת טלפון מביתה שבפאריס. "כיום זו עיר לעשירים, אבל אז היא היתה עיר שהורכבה מטלאים, שהיתה מקור לטרנדים בתחומי האמנות, האופנה והמוסיקה. עיר מעניינת מאוד לצלמים".

באותן שנים היתה רניו צלמת רחוב שתיעדה את צמיחתן של תופעות עירוניות כמו היפ הופ וברייקדאנס. לווגינג ולתרבות הנשפים היא התוודעה לאחר שקראה עליהם במאמר שפורסם ב"וילג' וויס". "באופן טבעי הייתי מסוקרנת ובתוך זמן קצר ביקרתי באחד הנשפים. ברגע שהגעת לאחד מהם נכנסת למעגל. חשוב להבין את ההקשר של הכללי שבו הם נערכו: מגיפת האיידס השמידה דור שלם של יוצרים בעיר בניו יורק, ובהמשך גם את חיי הלילה. אנשים איבדו את החשק לבלות, והסצינה הזאת של הנשפים החייתה את חיי הלילה בעיר. בשלב מסוים היא הפכה לדבר העיקרי בהם".

שאנטל רניו

הנשפים המחתרתיים התקיימו בכל כמה חודשים, תחילה בהארלם ולאחר מכן בחלקה הדרומי של מנהטן, ומשכו אליהם נערים שנפלטו ממשפחותיהם בשל נטייתם המינית. "הנשפים סיפקו מפלט מהמציאות של החיים ברחוב", סיפר אדריאן מניפיק (magnifique), אחד מתשע דמויות שהשתתפו בסצינת הנשפים באותן שנים, ואשר שיחות שרניו ערכה עמם משולבות בספר. "הם העניקו לילדים הללו תחושה של חופש, ואת היכולת להיות מי שהם ולהביע את זה ללא חשש במשך חמש השעות שבהן נערך הנשף או 15 הדקות של הצעידה על המסלול".

האירועים כללו תחרויות שבהן נדרשו הצעירים להציג את עצמם בצורות שונות על פי חלוקה לקטגוריות. האשה הטובה ביותר, למשל, או הגבר הטוב ביותר, פאנק נגד עתיד, שופינג בשדרות מפורסמות, עור נגד זמש, מנהלים בכירים באופנה עילית, עיר נגד כפר ולבוש ערב הוליוודי. כל אחד מהנערים הללו השתייך לבית מוגדר, מעין משפחה חלופית לזו הביולוגית, ורבים משמות הבתים נלקחו משמות בתי אופנה מבוססים דוגמת שאנל, מוגלר, סאן לורן ודיור. היו כמובן גם שמות שהעידו על כוונותיהם של המתמודדים, כמו האוס אוף אקסטרווגנזה או האוס אוף פלנטי. ב‑1987 ייסדה בעלת הבוטיק ומעצבת האופנה פטרישיה פילד את האוס אוף פילד, הבית הראשון שמנה חברים לבנים והשתתף בנשפים.

תיק במקום אקדח

אז איך נרקד הווגינג בעצם? כתנועה לצלילי המוסיקה שהתבססה על תנוחות של דוגמניות, כללה הווגינג כל מה שנראה כמו הצגה של הפנים או של בגד מסוים בשילוב אלמנטים של הירוגליפים, ואולי גם תנועות ברייקדאנס או אקרובטיקה קלה. על פי אחת הגרסאות, צמח הריקוד בשנות ה‑70 במועדונים בניו יורק, כשגברים שהתחזו לנשים חיקו באופן מוגזם מחוות של זמרות גדולות. הגרסה הרווחת גורסת כי ווגינג צמח כריקוד מובחן מהנוהג של מלכות דראג להטיח "Shade", כלומר לעקוץ דראג קווין אחרת.

"הכל החל במועדון ניו יורקי שנקרא 'Footsteps'", מצוטט הדי-ג'יי דיוויד דה פינו בהקדמה לספר, שכתב העיתונאי והסופר הבריטי טים לורנס. "כל מיני בחורים שחורים זרקו 'שייד' אחד על השני. לאחד מהם, בשם פאריס דופרי, היה גיליון של 'ווג' בתיק, ובזמן שרקד הוא שלף אותו, פתח אותו בעמוד שבו הופיעה דוגמנית וחיקה את התנוחה שלה לפי הקצב. אחר כך הוא דפדף קדימה, עצר בתנוחה חדשה וכן הלאה". בתוך כמה רגעים, לדבריו, זה הפך לקרב תנוחות בין הנוכחים. "הרעיון הבסיסי היה ליצור תנוחות נשגבות יותר, ועד מהרה זה החל להופיע בנשפים. תחילה הם כינו את זה 'פוזינג' ואז זה נקרא 'ווגינג', על שם המגזין כמובן".

בדומה לברייקדאנס, שצמח ברחובות בשנות ה‑70, ווג שילב כישורים אתלטיים ודחף תחרותי, אבל מעל לכל ביטא את הרצון להיראות. חלק מתנוחות הידיים החדות הושאלו מאמנות אפריקאית ומסרטי קונג פו של ברוס לי, חלקן הפנו את תשומת הלב למלתחה ­ כמו למשל רכיסה של מגפיים יוקרתיות, פריפה של מעיל פרווה, העברת אצבעות על דש של חולצה או נפנוף בתיק יד. לעתים השתלבו בריקוד תנועות התאפרות כהערה ארסית על הצורך של היריב לשנות מהותית את הופעתו החיצונית.

שאנטל רניו

רניו, אז בת 40, ראתה בנערים הללו מעין ילדים שיש לפרוש עליהם חסות. "לא יכולתי שלא לחוש רגשות אימהיים כלפיהם. הם היו יפים כל כך, ומעבר להיבט הראוותני של המופעים אפשר היה לחוש בפגיעות הגדולה שלהם, בגלל הנידוי החברתי שחוו". 

בניגוד למה שניתן לצפות אולי, הם לא היו חשדנים כלל כלפי נוכחותה. "זה מה שהיה מדהים בנשפים האלו. זה היה חלל של סובלנות וחופש ­ בראש ובראשונה בעבורם, אבל גם בעבור כל מי שהגיע לשם. חוץ מזה, אל תשכח שהזוהר אינו מושלם ללא הבזק של מצלמות. לעתים התחושה היתה שצריך יותר משתי עיניים כדי ללכוד את ההתרחשויות במלואן: את האווירה, הצחוקים, הדרמה, היצרים והתיאטרליות. הנשפים עצמם כללו תחרויות ברוח של טקסי אופנה או יופי ומשכו אליהם ילדים מהשכונה שרקדו ווג בג'ינס וסניקרס, לצד מלכות דראג בעקבים גבוהים. זו היתה הדרך המרגשת ביותר לבלות לילה בניו יורק באותה תקופה".

אופנה, היא אומרת, היתה אחד הכוחות המניעים של האירועים הללו, "בין שהיה זה האופן שבו נראית, או הדרך שבה הקרנת את הדימוי שלך, הכישרון שלך, או הזהות שיצרת לעצמך". התלבושות הגדירו גבהים חדשים של ראווה וזוהר. לאירוע אחד, למשל, הגיע גבר מחופש לקליאופטרה ומלווה בשישה משרתים שנופפו בכפות תמרים לבנות מנצנצות. באחר נדלקה מנורה בעוצמה של 2,000 ואט ברגע שבו פתחה דוגמנית את מעיל הנוצות שלה. "זו היתה (לאס) וגאס שמגיעה להארלם", כתב הסופר מייקל קנינגהאם ב‑1995, במאמר על תרבות הנשפים במגזין "אופן סיטי". "אלו היו הפנטסיות הברוקיות ביותר על זוהר ותהילה שנוצרו במכונות תפירה בדירות זעירות".  

שאנטל רניו

מושאי ההערצה השתנו עם השנים. אם בשנות ה‑60 היו אלו נערות השעשועים בלאס וגאס ותלבושותיהן המופרכות המורכבות מנוצות, חרוזים ואבני חן מנצנצות, עשור לאחר מכן היו אלו כוכבות מסך הכסף, ובשנות ה‑80 דוגמניות העל. גם היחס ללבוש השתנה: אם בנשפים המוקדמים המהות היתה הפגנת יצירתיות, והמשתתפים נהגו ליצור את התלבושות בעצמם, עם השנים החלו ילדי הנשפים לשלב בגדי מעצבים של אופנה עילית. את הידע בתפירה ובשזירת נוצות וחרוזים החליפו התשוקה למותגי האופנה העילית והבקיאות בהם. ברוב המקרים היה זה כוח הקנייה כשלעצמו שזיכה את המתמודד בנקודות, אף שבלא מעט מקרים פריטי היוקרה הללו נגנבו מחנויות.

דבר אחד לא השתנה בכל זאת עם השנים: התחרויות בנשפים היו דרך להמיר מלחמות רחוב בקרבות מאורגנים, והווגינג עצמו היה שקול לשליפת סכינים לקראת המלחמה על הרחבה. זכייה בגביע בתחרות כלשהי, משמעותה היתה שהמתמודד כשיר להציג ולמכור בגד כלשהו כמו דוגמנית מן המניין. "להיות בנשף זה כמו לקחת חלק בתצוגת אופנה. ההבדל היחיד הוא שבנשף אתה לא נשפט. אנשים אוהבים אותך על מה שאתה", מצוטט בספר המרואיין דיוויד אולטימה. "בתצוגת אופנה אתה חייב להיות רזה ויפה כדי שיעריכו אותך. כאן אתה יכול להיות גדול, שמן או שחור ועדיין להיות נאהב".

סוף סוף מדונה

הפריצה של ווגינג לתודעה הציבורית נעשתה באמצע שנות ה‑80. את האות לכך נתנו רקדני ווג שצעדו על מסלולי התצוגות, תחילה אצל תיירי מוגלר בפאריס ולאחר מכן בנשף של DIFFA (Design Industries Foundation for Aids) ­ ארגון שנאבק בהתפשטות נגיף האיידס ואשר תומכיו השתייכו לתחומי העיצוב למיניהם ­ בהשתתפותן של דמויות מפתח מתעשיית האופנה. "באירוע היו כל המרכיבים שהופכים את חיי הלילה בניו יורק ליוצאי דופן: יופי, טקס מרהיב, ידוענים וטשטוש מגדרי", דיווח "ניו יורק טיימס" על האירוע.

אבל מתברר שלא הכל היה כה עליז כפי שהשתמע מהדיווח הזה. מנהלי התאגידים שהעניקו חסויות לאירוע בחרו בקפידה את הבתים שלקחו בו חלק. הם הותירו בחוץ את אלו ששמותיהם נשענו על בתי אופנה מבוססים, כדי לא לעורר את זעמם של בכירים בתעשייה. ולבסוף, "בית" שאנל, למשל, נאלץ להוסיף את המלה "אינטרנשונל" לשמו כדי להימנע מתביעה על זכויות יוצרים ממנהלי בית האופנה הצרפתי.

שאנטל רניו

בשנות ה‑90 הורחבה החשיפה והגיעה גם למסך הגדול. האחראי לכך היה סרטה התיעודי של ג'ני ליווינגסטון "Paris Is Burning" ­ כשמו של נשף מפורסם מ‑1986, פראפרזה לכותרת הספר הידוע ­ שהוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם ועורר תשומת לב. הסרט, שצולם בשנים 1986‑1989, סיפק מבט פנימי על תרבות הנשפים ואנשיה, בשילוב של תיעוד מתוך הנשפים וסצינות שנלקחו מחייהם האישיים של גיבוריהם. בסצינה אחת מתוכו אומרת אחת הדמויות לחברתה: "שלושה גורמים פועלים לרעתך: אתה שחור, הומו ודראג קווין". בסצינה אחרת מעיד מישהו על עבודתו כנער ליווי ומספר שנועדה לממן את הניתוח לשינוי המין שהוא חולם לעבור יום אחד כדי לחיות כמו "נערה לבנה עשירה ומפונקת מהפרברים".

"Paris Is Burning" היה הסרט הדוקומנטרי המפורסם ביותר אך לא היחיד שתיעד את תרבות הנשפים. סרט דוקומנטרי נוסף, שנוצר כבר בתחילת שנות ה‑70 ונקרא "דה קווין", תיעד תחרות יופי של מלכות דראג בסגנון כל-אמריקאי קאמפי, שבחבר השופטים שלה ישבו לארי ריברס ואנדי וורהול. אך הפריצה הרחבה ביותר לתודעה הציבורית נעשתה במארס 1990, כשמדונה שיחררה את הסינגל שלה "ווג" ואת הווידאו שליווה אותו. הווידאו המסוגנן בשחור ולבן התבסס על אסתטיקת אר דקו ועל עידן הזהב של הוליווד בתחילת המאה שעברה. הוא הציג את מדונה רוקדת לצד שניים מהווגרים הבולטים בתקופה -­ לואי וחוזה אקסטרווגנזה, זה האחרון גם יצר את הכוריאוגרפיה לו- ­ או בהעמדות מוכרות של סירנות מסך הכסף ששמותיהן מוזכרים בשיר.

 

השיר היה לסינגל הנמכר ביותר של שנות ה‑90 וללא ספק לאחד מלהיטיה המוכרים של מדונה. אבל, אומרת רניו, בקרב חברי הקהילה עצמה התקבלו השיר והווידאו בדעות חלוקות. "מצד אחד הווידאו יפהפה, וכולם הודו בזה. הוא מצולם היטב ועשוי בטעם טוב. במובנים מסוימים הוא העניק לריקוד הזה מעמד איקוני והפך אותו למשהו קלאסי", היא אומרת.

מצד שני, לצעירים היו רגשות מעורבים כלפי הדמויות שהפיצו את בשורת הווגינג בזרם המרכזי בתרבות, כגון מקלרן או ג'נט ג'קסון ­ ומדונה לא יצאה מהכלל. "מצד אחד הם היו מוחמאים כי הם הצליחו להגיע סוף-סוף לאור הזרקורים של המרכז. במובן מסוים הם זכו לקבל את ההכרה שתמיד קיוו לה. אבל באופן טבעי הם הרגישו מעט מנוצלים על ידי האנשים הללו שעשו בהם שימוש לצרכיהם האישיים והמשיכו הלאה. זה כמובן לא מנע מהתרבות הזאת להמשיך להתקיים גם לאחר שפסק העניין הציבורי הנרחב בה. היא ממשיכה להתקיים עד לימינו".

מוחמד אומני, רקדן ווג ותיק, סבור כי לא רק שהתרבות לא נכחדה, אלא שלריקוד צפוי עתיד מזהיר בזרם המרכזי. "היום הוא הגיע לרמתו הגבוהה ביותר. אפשר לראות אותו ברחבי ארצות הברית, ברוסיה, בניו זילנד, בשוודיה ובדנמרק, בפאריס וברזיל", הוא מצוטט בספר. "זה בכל מקום, וזה לא ייעצר. לבסוף זה יהפוך לצורת אמנות שמלמדים בבתי הספר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו