חידה ושמה ג'ק וייט - מוזיקה - הארץ
ראיון

חידה ושמה ג'ק וייט

כשהתגרש מאשתו הם ערכו יחד מסיבה ענקית, עם בוב דילן הוא מדבר על אקדחים, וכשאביו היה על ערש דווי הוא סיפר לו בדיחות. חבר ה"וייט סטרייפס" לשעבר מוציא אלבום סולו ראשון ומוכיח שוב שהוא טיפוס מאוד לא שגרתי

אלכסיס פטרידיס, גרדיאן
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלכסיס פטרידיס, גרדיאן

ג'ק וייט יושב בסוויטה שלו במלון דורצ'סטר. כוס דיאט קולה ניצבת בהישג יד. הוא לבוש בחולצת טי שחורה ובמכנסי ג'ינס שחורים, סגנון פשוט, הן על פי הסטנדרטים של כוכב רוק והן על פי אלה של ג'ק וייט: אחרי ככלות הכל, זהו איש שתלבושות ההופעה שלו כללו בין השאר מכנסיים אדומים וחולצות טי לבנות מחנויות יד שנייה בראשית ימי ה"וייט סטרייפס", שילוב מוזר של איפור פנים לבן, עיניים מוקפות בעיגולים אדומים ושיער צבוע שחור -­ שגרמו לו להיראות קצת כמו "תופס הילדים" מהסרט "צ'יטי צ'יטי בנג בנג" -­ ותלבושת מקסיקנית ושפם דק שכפי שהעיר נואל גאלגר באכזריות, שיוו לזמר בעל הגוף המוצק מראה של "זורו שניזון מתפריט שכולו סופגניות".

אני מוכרח להודות שאני מאוכזב. וייט נראה לי תמיד כוכב רוק שלעולם אינו זונח את הקו האופנתי שקיבל על עצמו, אבל אין היום בבגדיו שום סימן לכך והרמז היחיד לתדמית כוכב הרוק הוא משקפי השמש הגדולים שהוא אינו מסיר מעיניו.

יש לו פנים מתוקות ונעריות, ומפעם לפעם הוא גם פולט איזו מלה ברוח זו. המשקפיים משמשים ללא ספק להסתיר את עיניו העייפות. הסיבה לעייפות אינה רק היעפת, או לוח הזמנים הצפוף של קידום המכירות של אלבום הסולו הראשון שלו, "Blunderbuss", אף שמחויבויותיו במסגרת הקמפיין הזה רבות וכוללות אפילו הופעה ביזארית בתוכנית החדשות "ניוזנייט", שם דחקו בו להביע את עמדותיו ביחס למרוץ לנשיאות בארצות הברית ("המועצה הבוחרת מיושנת"), וחקרו את טיבו המדויק של הקשר שלו עם מג וייט, שותפתו להרכב שהתפרק "וייט סטרייפס", שהוא התעקש להכריז שהיא אחותו גם אחרי שמישהו חיטט ומצא את מסמכי הנישואים והגירושים שלהם.

אך וייט אומר שהיה תשוש עוד לפני שיצא מארצות הברית. ידוע שהוא מכור לעבודה. גם לאחר פירוק ה"וייט סטרייפס" ­ הפירוק זורז בשל התקף חרדה חריף של מג וייט, שמנע ממנה להופיע ­ הוא עדיין חבר בשתי להקות, "The Raconteurs" ו"The Dead Weather", ומטפח גם קריירה של סולן. הוא מנהל את "Third Man", חנות תקליטים, אולפן הקלטות, אולם הופעות וחברת תקליטים בנשוויל, ומופיע ברוב ההקלטות של הלייבל, או מפיק אותן.

אבל באלבום החדש הוא הלך עוד יותר רחוק. הוא גייס שתי להקות ליווי נפרדות לסיבוב ההופעות שילווה את האלבום ­ אחת כולה גברים, האחרת כולה נשים ­ ועבד עם כל אחת מהן על מופע שלם, שונה לחלוטין: "גרסאות שונות לאותם שירים, וכל להקה מנגנת כמה שירים שהלהקה השנייה לא מנגנת", הוא אומר. הרעיון הוא ששתי הלהקות יתחלפו מאחורי וייט במהלך סיבוב ההופעות. "אני עובד כבר שבועות, נוסע הלוך ושוב בין שני מקומות בנשוויל, עובד עם שתי הלהקות, ומנסה לזכור אילו גרסאות של השירים כל להקה עושה. זה גם יקר מאוד. אני לא יודע כמה זמן עוד אוכל להמשיך כך, כי יקר מאוד להחזיק כל כך הרבה אנשים בהופעות".

אז למה אתה עושה את זה?

"כדי להקשות על עצמי. אני לא אוהב לבחור בדרך הקלה, אם זה תלוי בי, בכל מה שאני עושה, אני אוהב להציב לעצמי אתגרים. אני לא יודע איך אפשר ליצור כשבוחרים בדרך הקלה", הוא צוחק. "ולא שלא ניסיתי. ניסיתי לאפשר את זה לעצמי, אבל אני תמיד מתאמץ כדי לפצות על זה". זו גישה שלדבריו מועילה מאוד בהתמודדות עם הבעיות הייחודיות הניצבות מול מולטימיליונר שמגדל את שני ילדיו ­ סקרלט, בת חמש, והנרי לי, בן ארבע. "האם קשה לי למנוע מהם דברים? לא, זה בסדר מבחינתי, כי אני עושה את זה גם לעצמי, אתה מבין?".

הוא אומר שמוסר העבודה שלו עבר אליו מהוריו, בין השאר משום שהם גדלו בתקופת השפל הגדול. אמו היתה בת 45 כשהוא נולד, ב‑1975, הצעיר מעשרה אחים. וגם משום שהיו קתולים: "הקתולים מרגישים אשמים בנוגע לכל מיני דברים, ויש אשמה גם בכך שאני הצעיר מעשרה אחים, ולכן כשקורים לי דברים טובים, אני לא יכול להרשות לעצמי ליהנות מהם באמת".

דמות חידתית

וייט מרבה לצחוק ­ בתרועה רמה ומחרישת אוזניים, כיאה לגבר שגובהו כמעט 1.90 מטר ממשפחה שאמר עליה פעם שהיא "טיפוסים שלא עושים חשבון". הצחוק הזה מעורר בי תחושת הקלה. נדמה שהוא מתקשה להתמודד עם התהילה אחרי שה"וייט סטרייפס" נהפכו מצמד אינדי בלוז-רוק להצלחה מיינסטרימית ענקית ­ כשאלבומם הרביעי, "Elephant", נמכר ביותר מארבעה מיליון עותקים, והסינגל מתוכו, "Seven Nation Army", נעשה בהדרגה למין הימנון; ביצעו אותו מתמודדי התוכנית "אקס פקטור" בבריטניה, ניגנו אותו תזמורות מצעדים בארצות הברית, קבוצות כדורגל בבלגיה אימצו אותו והעיתונאית המצרית מונה אלתחאווי דימתה אותו לאביב המצרי (גורל משונה לשיר המקונן על קנאות קטנות בסצנת הגראז'-רוק של דטרויט, אבל זה המצב).

לפעמים הוא מתייחס לא יפה למעריצים ­ "פעם חשבתי שלחלק חתימות זה טיפשי, נעלבתי כשמישהו צילם אותי אוכל ארוחת צהריים" ­ והוא מרואיין לא קל, שמסרב לספק מידע אישי משום שכדבריו, "זה כמו לשאול את מיכלאנג'לו 'אילו נעליים אתה נועל?'". הוא מרבה להתלונן על התקשורת, שנדמה שלא עשתה לא כל רע ולהיפך, לא הפסיקה להלל כל דבר שעשה. "אני חושב שהרגישות שאני זקוק לה כדי ליצור דברים מסוימים זולגת לפעמים לדברים שלא צריכים להפריע לי", הוא מודה.

על פי הדיווח שלו, הוא אנומליה מלידה. משפחתו היתה המשפחה הלבנה היחידה בשכונה היספנית בדטרויט. "היינו כמו משפחה לבנה משנות ה‑20 או משהו כזה. הורי ספגו נקודת מבט שונה מהאנשים שהיו סביבנו. למדתי בבית ספר מקסיקני ביסודי, ובתיכון בבית ספר שכל התלמידים בו שחורים, ולא היו במקומות האלה הרבה ילדים שאהבו את הדברים שאני אהבתי. המשפחות שלהם לא צפו באותן תוכניות טלוויזיה שהמשפחה שלי צפתה בהן". הוא היה חובב רוק בעולם של מוסיקת היפ-הופ והאוס, והוא זוכר שלעגו לו כשניגן בגיטרה על המרפסת. "זה לא נחשב מוסיקה בעיני חברי ללימודים, זה לא היה קולי".

אובססיה למספר 3

הוא עבד במשך זמן קצר בתור עוזר בפרסומות טלוויזיה, מקום שבו אנשי הצוות הציקו לו, "לפעמים עד בכי". אחר כך פתח בקריירה של רפד. החברה שלו עבדה על פי קודי צבע. כל דבר ­ הבגדים שלבש, המכונית המסחרית, כלי העבודה שלו ­ הכל היה צריך להיות לבן, צהוב או שחור, "בתור אמירה אסתטית". הוא כתב את החשבונות שלו בצבעי פנדה, והחביא בתוך הרהיטים ששיפץ שירים המופנים לרפדים אחרים: "חשבתי שאנחנו היחידים שרואים מה קורה בתוך הרהיטים, אז כדאי שנדבר זה עם זה, כמו שהבונים המצרים היו יכולים להשאיר מסר בתוך האבן שהכניסו לפירמידה".

פעם הקימו הוא ורפד אחר להקה שנקראה "הרפדים", הדפיסו סינגל במאה עותקים והטמינו אותו בתוך רהיטים ששיפצו. "אפילו לא עותק אחד התגלה עד כה", הוא מצחקק. "אלה תקליטי ויניל שקופים עם עטיפות שקופות, כך שאפילו במכשיר רנטגן אי אפשר לגלות אותם. אני יודע איפה יכולים להיות שניים מהם, אבל זה מצחיק נורא".

הוא גם פיתח אובססיה מתמשכת לממדים המיסטיים של המספר שלוש, לאחר התגלות הקשורה לספה. "זו היתה ספה של המעצב ולדימיר קגן, הבד היה ורוד עם חוטי כסף", הוא נזכר. "הידקתי את הבד בשלוש סיכות שדכן, משמאל, מימין ובמרכז, ופשוט בהיתי בזה במשך עשר דקות, התהפנטתי לזה. זה היה המספר המינימלי של סיכות שיכולתי לשים כדי להדק את הבד. המספר שלוש מייצג את השלמות האיקונית כמעט, המסתורית, הלא מושגת. לשולחן חייבות להיות שלוש רגליים אחרת ייפול. ברמזור יש שלושה פנסים. צמיג מכונית לא נופל מהגלגל בזכות שלושה ברגים. ויש עוד ועוד דוגמאות. יש שלושה מרכיבים כאלה בכל דבר, ואם תוכל לגלות מה הם שלושת הדברים שמהם אתה בנוי, תהיה בדרך הנכונה. עד היום אני עדיין חושב על זה, כל הזמן. כשאני כותב שיר, אני צריך לבנות מבנה, אני צריך לבנות על הבסיס הזה".

מחוות גרנדיוזיות

ביחס למישהו שאינו חי בשלום עם הפרסום, נדמה שווייט מתרועע בנינוחות מעוררת קנאה עם אנשי אצולת הרוק: לא רק ג'יי-זי, שאתו הוא מקליט לאחרונה, אלא גם ג'ימי פייג', אדג' מ"יו2", קית' ריצ'רדס ובוב דילן, שווייט העריץ כל כך עד שלא היה מסוגל לקרוא את האוטוביוגרפיה שלו. "זה כאב ­ הייתי בוכה או שהרגשתי כאילו אני מביט במראה. זה היה כמו בן שאף פעם לא פגש את אבא שלו".

קשה לשנות עמדה ממעריץ לידיד?

"זה קשה מאוד מאוד. זה מפחיד".

אז על מה מדברים?

"על אקדחים", הוא אומר, ופוצח שוב בתרועת הצחוק הגדולה שלו.

באמת?

"הוא אדם ארצי מאוד. הוא מבין בכל דבר, וזה מעורר השראה, כי לפעמים נדמה לי שיש לי יותר מדי תחומי עניין. אנשים באים אלי הביתה ואומרים, 'לא ידעתי שאתה אוסף מספריים, ג'ק'. אבל זה מה שנחמד בזה. הוא גורם לי להבין שיש אנשים אחרים ש...".

קולו דועך. "יש לנו הרבה דברים משותפים".

השאלה מה כל אלי הרוק הוותיקים האלה רואים בג'ק וייט היא שאלה מעניינת. התשובה הפרוזאית היא שהם מתפעלים מהכישרון שלו ­ המגזין "רולינג סטון" הציב אותו מעל ברוס ספרינגסטין, קארל פרקינס, לו ריד ורוברט ג'ונסון ברשימת הגיטריסטים הגדולים ביותר בכל הזמנים ­ אבל יש גם תחושה שהם אולי רואים בו משהו מעצמם בצעירותם.

המיתולוגיה שרקמו ה"ווייט סטרייפס" סביב עצמם כמו נלקחה מעידן מוקדם יותר, עידן שבו מישהו כמו דילן היה יכול לשקר במצח נחושה בראיונות ולצאת מזה בשלום, מבלי להיות מוטרד מרוח הרפאים של הבלוגרים הסורקים את האינטרנט כדי לבדוק אם הסיפורים שלו עולים בקנה אחד עם המציאות. למרות העוינות שהוא חש כלפי הסלבריטאות ולמרות הענווה שלו, וייט אינו סולד ממחוות גרנדיוזיות בסגנון ספיינל-טאפ.

הלייבל שלו, "Third Man", מדיף יותר משמץ של ריח של חברת אפל של הביטלס. הוא הוציא כמה תקליטים נפלאים, ובהם הסינגל ההיסטרי והקאמפי שבו שיתף פעולה עם טום ג'ונס, "Evil", אבל לוח הזמנים של הוצאת התקליטים מבוסס בבירור על גחמותיו של הבעלים, ולאו דווקא משקף קשב לרחשי כוחות השוק. החברה הוציאה סינגלים של שבעה אינץ' ובהם הקלטות של מכירות פומביות של טבק, אלבום בהופעה חיה שבו מגיש תוכנית האירוח קונן אובריאן שר סטנדרטים של רוקנרול כמו קינג קריאול, סינגל שבו נשמע קולו של קארל סייגן שר, בעזרת מניפולציות אלקטרוניות, שיר על היקום, ואלבום אוסף שמסתובב בקצב של שלושה סיבובים לדקה ומתנגן רק אם לוחצים באצבע על התווית בזמן ההשמעה.

הוא התחתן עם דוגמנית-על, קארן אלסון, בקאנו על נהר האמזונס, בטקס שניהל שמאן (אלסון נמנית עם אמני "Third Man"). כשהוא ואלסון נפרדו, הם ערכו מסיבה משותפת בנשוויל "לחגוג בקול גדול שש שנים לנישואים ואת הגירושים הקרובים באירוע מיוחד וחיובי", כפי שנכתב בהזמנה, בתוספת המשפט "המסיבה מיועדת לחברים קרובים ומשפחה בלבד אז בבקשה בלי אורחים ובלי טפילים". האירוע עצמו היה כנראה "גם טוב וגם רע. שילוב של מרירות וצחוק. אני בא ממשפחה כזאת: כשאבי שכב על ערש דוויי, האחים והאחיות שלי, כולנו התבדחנו אתו עד הסוף. זה מוזר".

הצליל של האלבום החדש הוא סיכום מרתק של כל מה שעשה וייט עד כה ­ יש שם בלוז-רוק צעקני בסגנון ה"ווייט סטרייפס", הגלישות הקוליות של נשוויל, הפאואר-פופ החכם והעוצמתי של ה"רקונטרס" ­ על העטיפה הוא מופיע בפנים רציניות, על כתפו נשר, ונדמה שכלולים באלבום שירים רבים שעוסקים בקשרים שלא עלו יפה. אבל זה חשד שווא. אני מזכיר את אחד השירים, "Freedom at 21", שנשמע לי כמעין אנחה מתמשכת על פמיניזם, שכמו מרמזת שחייו של וייט היו קלים יותר אילו הנשים פשוט עשו מה שאמר להן לעשות. הוא מהנהן ואומר שזו נקודה טובה, ואז מספר לי שהשיר עוסק בעצם בהיעדר כללי התנהגות הקשורים לטכנולוגיה חדשה. "הטלפונים הראשונים, הטלגרף ­ היה צריך להתייחס לטכנולוגיה הזאת בכבוד. אפשר לכתוב באינטרנט וכל העולם יראה, אפשר לכתוב תגובות, אבל אף אחד לא אומר מה לא מנומס ומה לא ראוי".

הוא מתחיל לספר לי שאביו ידע לפרק כל דבר ולתקן אותו, ושאי אפשר לעשות את זה עם אייפוד, ואז נעצר בחדות. הוא לא רוצה להישמע כמו סמל המתנגדים לקדמה. ומלבד זאת, יש לו דברים אחרים לעשות, בין השאר מסיבת עיתונאים לרגל האלבום החדש. היא מתקיימת כמה שעות אחרי פגישתנו. למול הקהל המוזמן, וייט מחליט, מסיבות השמורות עמו, שמי שיראיין אותו תהיה ראש העיר לאמבת, כריסטיאנה ורקייסל. ורקייסל, בגלימה ובשרשרת שרד, אינה יודעת בדיוק מי הוא, כך נדמה, אבל עד מהרה היא מפריכה את חשדם של המפקפקים בכישוריה לבצע את המשימה. היא אומרת לו שהוא גאון, אבל מזהירה אותו שלא ייתן לזה לעלות לו לראש. ג'ק וייט, חידתי עד הרגע האחרון, יושב שם ונראה שהוא נהנה מכל רגע.

מאנגלית: אורלי מזור יובל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ