שקט לא יהיה כאן: ראיון עם חברי "פלסטיק ונוס" - תרבות - הארץ

שקט לא יהיה כאן: ראיון עם חברי "פלסטיק ונוס"

שום להקה ישראלית לא זיקקה למוסיקה כל כך הרבה זעם וכאב. עכשיו, כשיוצא בדי-וי-די הסרט שניר ברגמן צילם לפני 20 שנה על הלהקה של אחותו הגדולה, מספרים חבריה למה חשו כאן זרות וניכור

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
בן שלו
בן שלו

ההופעה הזאת התקיימה לפני יותר מ‑20 שנה, אבל היא נותרה חרותה בזיכרון כאילו התרחשה לפני שבועיים. קודם כל הרעש. הוא היה כל כך נורא, שזה היה נפלא. או להיפך: כל כך נפלא, שזה היה נורא. שאון מחריש אוזניים של דיסטורשן שנשפך מהגיטרה של יורם גור וצרחות שבקעו מפיה של הזמרת רונית ברגמן. אחד הנוכחים במועדון הגדה השמאלית בתל אביב, שם התקיימה ההופעה, נמלט החוצה באמצעה ואחר כך אמר שצריך להגות את שמה של הלהקה אחרת ­ "פלסטיק ונוס", עם דגש על ההברה "נוס", במובן פלסטיק וברח.

אבל לא רק הרעש הפך את ההופעה ההיא של "פלסטיק ונוס" לבלתי נשכחת. ברגמן הקרינה שילוב חלש-חזק של פגיעות וכוח. דמות העלה הנידף של גור עמדה בסתירה מעניינת לעוצמה ולביטחון ששידרה הגיטרה שלו. המתופף, דיימונד (אילן אברמוביץ'), הנהיג קצב רצחני, אבל מה שנחקק בזיכרון היה האיפור השחור סביב עיניו, ששיווה לו מראה של שדון. הגר מגן, בצד ימין של הבמה, מילאה את תפקיד הבסיסטית המופנמת, ובצד שמאל התרוצצה דמות שהיתה ההיפך הגמור ממנה, התגלמות המוחצנות. זה היה טרנסווסטיט גבוה, שנראה בעיצומו של התקף חרדה.

והיה גם הבחור בקהל שלא הפסיק לצרוח "ככה זה לא יכול להמשיך!", כשמו של אחד משירי הלהקה. ולקראת הסוף, כשההופעה הגיעה לנקודת הרתיחה שלה, נכנסו למועדון כמה שוטרים, שהוזעקו ככל הנראה על ידי שכנים אחוזי פלצות, והורו ללהקה להפסיק לנגן. זאת היתה הגושפנקה הסופית לכך ש"פלסטיק ונוס" עושים דבר נכון. אם רוקנרול אמור לשדר סכנה ומיניות וצעקה ועמדה קיצונית ביחס לעולם, זה היה רוקנרול, או רוק אנד נויז, במיטבו.

כשברגמן ומגן נשאלות היום על ההופעה הזאת, הן מנסות להיזכר מתי בדיוק היא התקיימה (ככל הנראה בסוף 1991). מגן אומרת לברגמן: "זה היה לקראת סוף התקופה שלנו בארץ, נכון?" וברגמן מחייכת ומשיבה: "הכל היה לקראת סוף התקופה שלנו בארץ".

"פלסטיק ונוס" החלה לפעול ב‑1990 וכעבור שנתיים עזבה את תל אביב ועברה ללונדון. השבועות האחרונים לפני הנסיעה, על כל מה שהתרחש בהם ­ האריזות, החלומות על מה שיקרה ללהקה באנגליה, ההופעה האחרונה במועדון רוקסן בתל אביב, הפרידה מחברים ובני משפחה ­ כל אלה תועדו ב‑1992 בסרט קצר, כ‑35 דקות אורכו, שביים ניר ברגמן, אחיה הצעיר של רונית, כיום אחד מבמאי הקולנוע והטלוויזיה המוערכים בישראל ואז בחור בן 23  שניסה להתקבל ללימודי קולנוע.

רונית וניר ברגמןצילום: דודו בכר

מתוך העוגה

שמו של הסרט הוא "רעש בשקט", והוא יוצא כעת בדי-וי-די בהפקת אנשי מועדון אוגנדה בירושלים (במארז מרהיב ביופיו, שכולל גם את האלבום הראשון של "פלסטיק ונוס"). הסרט נקרא "רעש בשקט" מפני שבאחד הרגעים בו רונית ברגמן נשאלת מדוע בעצם הלהקה עוזבת את ישראל. היא משיבה: "כי לא נותנים לנו לעשות רעש בשקט".

ב‑1991, שנה לפני שצילם את "רעש בשקט", ביים ברגמן קליפ לאחד השירים של "פלסטיק ונוס". עם הקליפ הזה הוא ניסה להתקבל לבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, אך ללא הצלחה. שנה לאחר מכן הוא ניסה להתקבל שוב. הפעם הגיש לאנשי סם שפיגל את הסרט שעשה על הלהקה של אחותו ­ והתקבל.

"הסרט הזה נעשה בצורה מאוד בתולית", אומר ברגמן. "לא ידעתי מהחיים שלי. הכל היה מאוד אינטואיטיבי, וגם נעשה מתוך קרבה מאוד גדולה. זה לא היה מבט של עיתונאי שבא מבחוץ, מתבונן ומתווך לצופה איזה מבט פרספקטיבי. אני באתי מבפנים, מתוך העוגה. רצתי אחרי אחותי עם המצלמה, זה בעצם מה שעשיתי. זה סרט נטול פרספקטיבה. אין בו עבר ואין בו עתיד. בקושי יש בו הווה. הוא שם, בתוך הרוקנרול".

"רעש בשקט" הוא סרט רוקנרול, תיעוד של רגע בחייה של להקה, אבל הוא גם סרט על אנשים ועל היחסים ביניהם, שנעשה מנקודת מבט אינטימית מאוד. "היום יש ז'אנר שלם של סרטים כאלה", אומר ברגמן. "אנשים מתעדים את המשפחות שלהם. המצלמה נמצאת שם כשהם הולכים לישון בלילה וכשהם מתעוררים בבוקר. אבל לפני 20 שנה לא היו כאלה סרטים, ומהבחינה הזאת 'רעש בשקט' היה סרט חריג".

מערכת היחסים שמתועדת בסרט היא זו שבין רונית ברגמן ליורם גור, היוצרים העיקריים של "פלסטיק ונוס" שהיו באותה תקופה גם בני זוג. אבל מערכת היחסים שהזינה את "רעש בשקט" היתה זו שבין האחים ברגמן, וכדי להתחיל הבין אותה צריך לחזור אל ראשית שנות ה‑80, עשר שנים לפני שהסרט נעשה. רונית ברגמן עזבה אז את חיפה ונסעה לסן פרנסיסקו. היא היתה בת 18, ניר היה בן 13.

מתוך הסרט "רעש בשקט"

"את כל גיל ההתבגרות עברתי בלעדיה", אומר ברגמן, "והגיל הזה הוא כידוע לא תקופה כיפית. מגיל 13 עד גיל 17 לא ראיתי אותה, וזה היה ממש קשה. וכשנסעתי אליה בגיל 17 היתה איזושהי זרות בינינו. זאת לא היתה האחות שהכרתי". הוא פונה אל אחותו ואומר: "את היית אמריקאית פתאום".

רונית חזרה לישראל ב‑1989, התחילה ללמוד משחק, הקימה את "פלסטיק ונוס", "ופתאום קיבלתי את אחותי בחזרה", אומר ברגמן. "זה היה כיף גדול. עשינו השלמת פערים מאוד אינטנסיבית".

שני האחים, אומר ניר, שונים מאוד באופיים. "רונית תמיד היתה זאת שמורדת, ואני הייתי זה שבסדר. לה היתה הצרחה הזאת, ואני תמיד נשארתי בתוך המסגרת. כן עושה בגרויות. בקושי, אבל עושה. ומה שקרה בסרט זה שדרך היצירה שלה התחלתי את היצירה שלי. אני חושב שהמבט שלי שם מלא בהערצה, לכל הדבר ­ גם לאחותי וגם ללהקה". "אתה מתכוון אהבה", מתערבת רונית, וניר מתעקש: "ברור שאהבה, אבל גם הערצה. אני רואה שם אח קטן שרוצה ללמוד מאחותו דברים".

בתחילת "רעש שקט" רואים את ברגמן יושבת בחדר חשוך, מנגנת בגיטרה אקוסטית ושרה שוב ושוב את השורות "I'm going where/where I don't know". "זה אחד הדברים בסרט שממשיכים להתגשם", אומרת הזמרת, שבשנים האחרונות חיה במקדוניה עם בן זוגה, המוסיקאי דארקו ינבסקי, ושני ילדיהם (ברגמן וינבסקי מובילים את הלהקה הנהדרת "Undone", שמוציאה בימים אלה אלבום חדש). ""Where I don't know" - אני יכולה להגיד את זה גם היום ולהיות לגמרי שלמה עם עצמי. ועוד דבר שהתגשם", היא מוסיפה בצחוק, "זה החלום על הקבצן". בסרט רואים אותה מספרת על חלום שהיה לה, והתובנה הסתומה שהיא מחלצת ממנו היא ש"קבצן נשאר קבצן". "גם זה עדיין נכון", מחייכת ברגמן.

השיר "I'm Going Where" לוכד את המתח שליווה את כל פעילותה של "פלסטיק ונוס" בישראל ­ המתח בין השתייכות למקום הזה לבין זרות וניכור ביחס אליו. גור והמתופף דיימונד באו לתל אביב ממגדל העמק, שבה הרגישו כמו חייזרים, לפי עדותם של גור ושל איריס אברמוביץ', אחותו של דיימונד, שפרש מהלהקה ב‑1992 ומת ב‑2005; ברגמן חיפשה את עצמה בתל אביב אחרי שבע שנים בסן פרנסיסקו.

בתל אביב הם נפגשו והתחילו לנגן, וסצינת המוסיקה האלטרנטיבית של העיר תמכה בהם והעריכה אותם. מיכאל רורברגר, מבקר המוסיקה של המקומון "העיר", כתב עליהם את אחת הביקורות הכי מהללות בתולדות עיתונות הרוק הישראלית; "האוזן השלישית" הוציאה את האלבום הראשון של הלהקה; יוסי אלפנט, זמן קצר לפני מותו, התלהב מהלהקה ושקל להפיק אותה. "הוא מאוד אהב אותנו והתחברנו", אומר גור, "אבל הוא רצה שנעיף את דיימונד. הוא לא היה מרוצה ממנו. רונית ואני לא הסכמנו. אמרנו שנגיד לדיימונד שהוא צריך להשתפר, ודיימונד לקח את ההערות של יוסי מאוד ברצינות ונהפך למתופף יותר טוב בעקבות הביקורת שלו".

צעקה אחרת

אבל אף שתל אביב תמכה בלהקה, הלהקה הרגישה ניכור ביחס למקום. היא לא באמת השתייכה לגל המתעורר של להקות הרוק התל-אביביות החדשות. נדמה היה כי שכבות הרעש הלבן שהיא יוצרת מכסות על איזה פצע עמוק. שום להקה ישראלית אחרת לא עשתה רעש טוטאלי כזה, ושום להקה אחרת לא זיקקה זעם וכאב לשורות מחץ כמו "ככה זה לא יכול להמשיך", "משהו לא בסדר" ו"רק אם תחבק זה יעזור", שהבקיעו מתוך הרעש וזיעזעו באמת הקשה שלהם.

"רצינו שזה יהיה כמה שיותר רועש כי זאת היתה זעקה מלאת כאב למשהו יותר שפוי", אמרה ברגמן, שכתבה את הטקסטים של השירים, בראיון לפני כשנתיים. "וחוץ מזה, כשאתה בשנות ה‑20 שלך ואתה מקים להקה, קשה לי לחשוב על לא לצעוק". גור קצת מתקשה לשחזר את הלך הרוח שלו מלפני 20 שנה, בין השאר משום שתאונת דרכים קשה שעבר באנגליה לפני 15 שנה ­ תאונה שסיימה את דרכה של "פלסטיק ונוס" ­ שינתה את נקודת המבט שלו. "היום אני יותר סלחן", הוא אומר, "אבל אז הרגשנו שהממסד של הרוק התל-אביבי הוא מאוד שמרני. הרגשנו משועממים ממה שקורה פה מוסיקלית. רצינו להביא צעקה אחרת".

"רעש בשקט" מסתיים בנסיעה של ברגמן ללונדון. גור ומגן היו אמורים לבוא שבועיים אחריה, אבל רשויות ההגירה האנגליות החזירו את גור לישראל, ועברו עוד שבועות עד שהוא הורשה להצטרף אל שתי חברות הלהקה. דיימונד לא נסע עם הלהקה לאנגליה.  "מרגע שהוא עזב זה אף פעם לא חזר להיות מה שזה היה", אומרת ברגמן, ומגן מוסיפה: "בשבילי זה היה טראומטי. זה היה משבר. כמו לאבד בן משפחה. כל המתופפים הבאים של הלהקה סבלו ממני בגלל זה".

ניר ברגמן אומר שהוא השתעשע במחשבה לעשות סרט המשך ל"רעש בשקט", שיתעד את פעילותה של "פלסטיק ונוס" בלונדון. זה יכול היה להיות סרט מעניין, מורכב ואמביוולנטי. "היו דברים שהלכו חלק ופשוט בלונדון, והיו דברים שהשתבשו", אומר גור, שלפני הנסיעה דימיין את לונדון כגן עדן רוקנרולי עלי אדמות.

"פלסטיק ונוס" (מימין): יורם גור, אילן אברמוביץ (דיימונד), הגר מגן ורונית ברגמןצילום: אפרת בלוססקי

מה הלך פשוט ומה השתבש?

"המוסיקה הלכה פשוט. מרגע שמצאנו מתופף הכל זרם. היו בתוכנו המון שירים, מצאנו חברת תקליטים, הקלטנו סינגל. ג'ון פיל היה חולה עליו, שידר אותו הרבה. עם כל הבעיות הפרקטיות שהיו לנו, לא יכולנו להתפנות ולעשות אצלו סשן. זה היה פספוס".

"הדברים היותר קשים היו דברים אישיים, בינינו, וזה לאו דווקא קשור ללונדון או לדברים חיצוניים", אומרת ברגמן. "הופענו הרבה, במקומות מגניבים, הקלטנו אלבום בחברה של עם קולין ומלכה (קולין ניומן ומלכה שפיגל, ב"ש). זה לא שהיה חלום והוא התפוגג".

"לי היה קשה ומדהים באותה מידה", אומרת מגן. "התקופה בלונדון היתה הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים שלי. לא התפשרנו על כלום, עשינו מה שרצינו, לטוב ולרע, ביחד".

הטוב ברור. מה היה רע?

מגן: "להקה עוברת כל מיני דברים, דברים שנשארים בתוך הלהקה. אבל אני חושבת שגם הרע הוא טוב".

"במבט לאחור, אני יכול להגיד שאם דיימונד היה נשאר אתנו, היינו מוציאים עשרה תקליטים בשבע שנים, ואני לא מגזים", אומר גור. "היינו מלאים במוסיקה, אבל כל הזמן היו לנו בעיות עם מתופפים. כשכבר נוצר מומנטום והגענו לאיזושהי נחלה, המתופף המקדוני שלנו חזר למקדוניה ולא המשיך אתנו. אחר כך היתה לנו מתופפת, וכשהדברים התחילו להתגבש ולרוץ קדימה גם היא עזבה. ומסביב היו בעיות של החיים. החיים לא נתנו ל'פלסטיק ונוס' להגיע לאן שהיא היתה צריכה להגיע. התמסרנו ללהקה, ממש הקדשנו את עצמנו, אבל לפעמים לא משנה מה אתה רוצה".

ב‑1997 גור עבר תאונת דרכים קשה. הוא התרסק עם מכוניתו לתוך קיר ובמשך שלושה שבועות היה מחוסר הכרה. אחרי כמה חודשים חזר לישראל והתחיל בתהליך שיקום ארוך. "כל הגוף שלי התרסק, וגם הנפש ספגה מכה קשה", הוא אומר ומספר כי התמיכה שקיבל מאנשים בתל אביב חיזקה אותו מאוד. "חצי תל אביב טיפלה בי", הוא אומר. "אנשים שלא הכרתי התחילו לעשות לי הילינג. אני חייב להרבה אנשים פה את החיים שלי. בלעדיהם לא הייתי יכול לחזור לחיים".

אחרי שנה בישראל חזר גור ללונדון, ולאט לאט שב לעסוק במוסיקה. "יד ימין שלי נפגעה מאוד קשה, ומי שמכיר את המוסיקה של 'פלסטיק ונוס' יודע שהיא היתה מבוססת על יד ימין ולא על יד שמאל", אומר גור (יד שמאל היא היד שמונחת על הצוואר של הגיטרה, יד ימין היא זאת שאוחזת במפרט. להקות שמבוססות על וירטואוזיות הן להקות של יד שמאל, להקות רעש הן להקות של יד ימין).

"פלסטיק ונוס" בהופעהצילום: איל יצהר

"במוסיקה שהתחלתי לעשות אחרי התאונה היו מעט גיטרות והרבה סמפלרים", אומר גור. "זאת היתה מוסיקה אינסטרומנטלית, כמו פסקול לסרט. אני מקווה להוציא אותה יום אחד. וגם עבדתי עם כמה זמרות, אבל הפרויקטים האלה אף פעם נסגרו, אולי בגלל התאונה שהשאירה בי משקע מאוד עמוק. עכשיו אני עובד עם חברה שלי" ­ גור מביט בחברתו האנגלייה, שבאה אתו לביקור בארץ ויושבת לצדו בבית הקפה. "היא מנגנת בפסנתר ושרה מאוד יפה".

***

כשהתוף נדם

אחותו של דיימונד, מתופף הלהקה שכבר אינו בין החיים, מגלה למה הוא לא הצטרף לחבריו בלונדון

בכל פעם שסיפורה של "פלסטיק ונוס" סופר במשך השנים, נכתב כי הסיבה לכך היאשהמתופף דיימונד (אילן אברמוביץ') לא הצטרף אל חברי הלהקה בלונדון היתה חזרתו בתשובה. זה גם היה ההסבר שסיפקו חברי הלהקה לעזיבתו של המתופף האהוב.

אבל אחותו של דיימונד, העיתונאית איריס אברמוביץ', אומרת שאחיה לא חזר בתשובה. "מה פתאום", היא תמהה. "דיימונד היה אפיקורוס מאין כמוהו. אם כבר, הוא היה סוליפסיסט. הוא ממש לא חזר בתשובה. הוא היה מזדעק בקברו אם היה שומע את זה.

"יכול להיות שהטעות הזאת נובעת מכך שהוא היה באותה תקופה בכמה הרצאות במרכז לקבלה, אבל זה עבר לו מהר מאוד. הוא היה בחור מבריק, שלמד כילד בבית ספר למחוננים, והיתה לו סקרנות אינטלקטואלית גדולה מאוד. אז כמו שהוא קרא ספרים של סטיבן הוקינג ומיצ'יו קאקו, היתה תקופה קצרה שהקבלה עיניינה אותו. שום דבר מעבר לזה".

אז מדוע הוא לא נסע עם הלהקה ללונדון?

אברמוביץ': "אחי היה אדם חולה. הוא סבל מהלם קרב. הוא היה חובש במלחמת לבנון. לא היו לו את כוחות הנפש לעזוב הכל ולהתחיל מחדש במקום אחר. היתה דואליות גדולה בחיים שלו. הוא היה אדם מאוד מצחיק. אם תשאל אנשים, הם יגידו לך שזה היה הדבר הכי בולט באישיות שלו. אבל היה גם צד אחר שנבע מהפגיעה שלו".

הוא המשיך להתעסק במוסיקה?

"הוא היה מתופף קצת בבית, אבל אפשר להגיד שהוא הפסיק. הוא אהב לראות אם-טי-וי. פעם חברה אמרה לי: 'לא ידעתי שביוויס ובאטהד זה אמיתי'".

אברמוביץ' מספרת שאחיה גר בדרום תל אביב וטופל על ידי משרד הביטחון. "הוא לא יכול היה לעבוד", היא אומרת. "הוא עשה כמיטב יכולתו כמו שאומרים".

דיימונד מת ב‑2005. "הוא לקח בטעות יותר מדי כדורים פסיכיאטריים, קיבל התקף אפילפטי, נפל על הספרייה ומת", אומרת אברמוביץ'. הוא היה בן 39.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ