בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יומן צפייה מקאן: איך הנציג הישראלי בתחרות?

"המשגיחים" של מני יעיש בוחן את האמונה וראוי לשבח, "מעבר לגבעות" של כריסטיאן מונג'יו דרמטי מדי, ז'אק אודיאר מתגבר על העלילה ב"על חלודה ועצם" ועוד

8תגובות

מהי הדרך האמיתית אל האמונה? זו השאלה העולה ב"המשגיחים", סרטו העלילתי הארוך הראשון של הבמאי הישראלי מני יעיש. זה הסרט הישראלי העלילתי הארוך היחיד שמוקרן בפסטיבל קאן ה‑65, שנפתח ביום חמישי ויינעל ביום ראשון הבא. הסרט הוקרן בסוף השבוע במסגרת "שבוע הביקורת" ומועמד לפרס זה ולפרס "מצלמת הזהב" לסרט ביכורים.

סרטו של יעיש ­ בוגר בית הספר לקולנוע מנשר ­ מעניין ומבטיח. הוא ראוי להערכה מכיוון שהוא דן באופן ייחודי, פרטי ואישי בשאלה שהעסיקה כמה מגדולי במאי הקולנוע (מהבמאי הדני קרל תאודור דראייר והבמאי הצרפתי רובר ברסון ועד לאחים דארדן הבלגים). בסרטו של יעיש יש משהו מהנימה הסגפנית שמאפיינת את סרטיהם של היוצרים האלה; אך סגנונו קרוב יותר לזה של הקולנוע האמריקאי האיכותי (יעיש מספר בראיונות שהוא מעריץ את מרטין סקורסזי וקוונטין טרנטינו). דווקא השילוב בין הסגפני לראוותני מעניק לסרטו את ייחודו.

בעת האחרונה סרטים וסדרות רבים עוסקים במקומה של הדת בהוויה הישראלית העכשווית. יעיש עוסק אף הוא בנושא, אך באופן שונה מקודמיו. באחד המישורים זהו סרט פשע, שבמרכזו גיבור המתלבט אם העולם שהוא נקלע לתוכו הוא זה שהוא חושק בו.

הסרט מספר על שלושה חברים שחזרו בתשובה: אבי (רועי אסף), קובי (גל פרידמן) ויניב (איציק גולן). אבי, המנהיג, אינו בטוח בתקינות הניסיון שלו ושל חבריו לעצב אופי דתי לשכונתם, לרוב באמצעים אלימים. הם מציקים לנשים שאינן לבושות באופן מספיק צנוע לטעמם; תוקפים בעלי חנויות שאינם סוגרים את חנויותיהם לפני כניסת השבת, ומונעים בכל דרך אפשרית כניסה של ערבים מיפו לשכונתם ­ בעיקר בערב שבת.

בחייו של אבי מתרחש מהפך כאשר לשכונה מגיעה מירי החילונית (רותם זיסמן-כהן); שהמפגש עמה משנה את יחסו לעצמו ולאמונתו. יעיש מביים את הסרט במיומנות, ומשתמש לעתים באמצעים קולנועיים מפתיעים. סרטו העלילתי הארוך הראשון מציג אותו כיוצר חדש, נבון ורציני, שיהיה מעניין לעקוב אחר המשך דרכו הקולנועית. מחמאות מגיעות גם לצלם שחק פז ולול צוות השחקנים, ובראשם אסף.   

נשים בשחור

הדת היא גם נושא הסרט המאתגר ביותר שהוקרן עד כה ומועמד לפרס דקל הזהב היוקרתי. זהו "מעבר לגבעות", סרטו של הבמאי הרומני כריסטיאן מונג'יו. ב‑2007 סרטו העלילתי הארוך, "4 חודשים, 3 שבועות ויומיים", זיכה אותו בדקל הזהב. עלילת הסרט מבוססת על מקרה שהסעיר את רומניה: צעירה מתה לאחר שעברה הליך של גירוש שדים במנזר.

על בסיס הסיפור יצר מונג'יו סרט על אלינה, צעירה שהיגרה מרומניה לגרמניה, וחוזרת למולדתה כדי להתאחד עם חברתה מבית היתומים, ויצ'יטה ­ האדם היחיד שאי פעם אהבה  ושאהב אותה. אלא שבשנות הפרידה ויצ'יטה, שהבטיחה להצטרף אליה בגרמניה, נבלעה במנזר קיצוני. זו מעין כת של נזירות הנשלטת על ידי גבר שלו הן קוראות "אבא".  אלינה, הסובלת מבעיות נפשיות, נופלת קורבן לקיצוניות הדתית. חברתה מעדיפה על פניה את הביטחון, האהבה והאמונה לכאורה, שהחיים במנזר עשויים לספק לה.  

אין ספק שמונג'יו הוא רב אמן וסרטו כולל סצינות מרשימות רבות, אך בסרט ניכר גם  רצון להרשים שלא היה קיים בסרטו הקודם (הוא אמנם היה מסוגנן, אך גם צנוע ומחוספס). השימוש שמונג'יו עושה בנשים בשחור על רקע נוף מושלג נוטה להתיפייפות מסוימת, והסצינות הדרמטיות חוצות לעתים את הגבול אל המופרז.

הצפייה בסרט (שאורכו שעתיים וחצי) אינה קלה, וצדו החזותי משתלט על איכויותיו האנושיות (דבר שלא קרה בסרטו הקודם של מונג'יו). בהקרנה שבה נכחתי הסרט התקבל במחיאות כפיים אך גם בכמה קריאות בוז. מעניין כיצד יגיב לסרט חבר השופטים של התחרות, שבראשו עומד השנה הבמאי והשחקן האיטלקי נני מורטי.

אהבה פגיעה

ז'אק אודיאר הוא מבכירי במאי הקולנוע של צרפת מאמצע שנות ה‑90. סרטו הקודם והמצוין, "נביא", זכה ב‑2009 בפסטיבל קאן בפרס הגדול של חבר השופטים, שהוא הפרס השני בחשיבותו בתחרות. השנה משתתף בתחרות סרטו החדש, "על חלודה ועצם".

זו מלודרמה המציגה את סיפורם של אלי (מתיאס שונארטס) וסטפאני (מריון קוטיאר בתפקידה הטוב ביותר עד כה), שלכאורה אין ביניהם משותף. אלי, שעובר בין עבודות, נאלץ לטפל בבנו בן החמש ועובר לגור בריוויירה אצל אחותו ובעלה. הוא עובד במועדון ושם פוגש לראשונה בסטפאני, מאלפת לווייתנים שמלאה עוינות כלפי גברים וכלפי עצמה. חייה משתנים כאשר רגליה נקטעות בתאונה. משום מה, במצוקתה היא פונה לאלי. העלילה בעייתית מעט, אך היא ניצלת בזכות יכולותיו של אודיאר והימנעותו מסנטימנטליות בעיצוב הקשר בין הדמויות הפגועות והפגומות האלה.

 

את הפסטיבל והתחרות פתח ביום חמישי "ממלכת אור הירח", סרטו החדש של הבמאי האמריקאי וס אנדרסון ("משפחת טננבוים", "הרכבת לדארג'ילינג"), שיעלה לאקרנים בישראל בסוף השבוע. סרטו של אנדרסון חינני ומסוגנן מדי ולכן מעניין פחות מסרטיו הקודמים. הסרט, שעלילתו מתרחשת באי ליד ניו אינגלנד ב‑1965, הוא מעין אגדה מרירה-מתוקה על שני ילדים בני 12, שחריגותם החברתית מושכת אותם זה אל זו, והם מחליטים לברוח מהבית ליערות.

 

בעקבותיהם דולקים השריף (ברוס ויליס), מפקד הצופים (אדוארד נורטון), עובדת סוציאלית אקסצנטרית (טילדה סוינטון), הורי הילדה (ביל מארי ופרנסס מקדורמנד) וטיפוסים משונים נוספים. כל זה אינו מצטבר ליותר ממעין מערכון קולנועי, שחלקיו עולים על השלם. זהו סרט מהנה, שמתפוגג מהזיכרון במהירות.

סלידה גוברת

"ריאליטי", סרטו של הבמאי האיטלקי מאתאו גארונה, שסרטו "גומורה" הרשים ב‑2008, מתבסס על רעיון שמעניין יותר מהתוצאה. זהו סיפורו של בעל דוכן לממכר דגים בנפולי, גבר מלא חן עממי שמתפרנס גם ממעשי נוכלות קטנים וחולם להתקבל לגרסה האיטלקית של "האח הגדול". הוא מקדיש את חייו להגשמת היעד.

מעניין לראות סרט איטלקי דווקא שעוסק במושג "ריאליטי" במשמעותו האמביוולנטית העכשווית, דווקא משום שבאיטליה שאחרי מלחמת העולם השנייה נולד הקולנוע הניאו-ריאליסטי. אין ספק שסרטו הקודם של גארונה התייחס בהצלחה למורשת הזאת; אך למרות חביבותו, סרטו החדש אינו חושף את הממד האירוני של הסיפור ואינו מתעמק  בנושאים החברתיים והקולנועיים שהוא מעלה.  

"גן עדן", אף הוא משתתף בתחרות, הוא סרט ראשון בטרילוגיה של האוסטרי אולריך סיידל, שמציג את סיפורן של אוסטריות שנוסעות לקניה כדי לשכב עם שחורים צעירים. כותרת המשנה של הסרט הראשון היא "אהבה", וזו כותרת אירונית כי בסרט יש רק ניצול הדדי. גיבורת הסרט היא תרזה, בת 50, שמבקרת לראשונה בקניה. בסרט תחושה תמידית  ומכוונת של אי נעימות. זהו סרט קר, אכזרי לעתים, שלא רק עוסק בניצול, אלא גם מנצל את גיבוריו ­ הלבנות והשחורים. מרגרטה טיזל מרשימה בתפקיד הראשי. צריך כישרון ואומץ כדי לגלם דמות שמעוררת סלידה גוברת כפי שהיא עושה.

סקרנות רבה עורר אצלי "אחרי הקרב", סרטו של הבמאי המצרי יוסרי נסראללה ­ מבכירי הבמאים המצרים מסוף שנות ה‑80 ­ על מצרים שאחרי המהפכה. הסרט ­ שהתקבל בפסטיבל בקרירות ביקורתית ­ מציג את סיפורו של מוחמד, רוכב סוסים מיומן, שהיה שותף למתקפה על המפגינים בכיכר תחריר ב‑2 בפברואר 2011.

בשיחה ידידותית וגלויה, סיפר לי נסראללה שמטרתו היתה להציג את האמביוולנטיות האידיאולוגית במצרים. כאשר שאלתי אותו אם הוא אופטימי או פסימי לגבי המתרחש, השיב שהמצב כה מורכב שהמושגים האלה אינם רלוונטיים. בשיחתנו אמר שאין לו התנגדות שסרטו יוקרן בישראל (הסרט נרכש להקרנה בארץ), אך יבקר בה רק "אחרי הכיבוש".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו