בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסדרה שמציבה אלטרנטיבה לטלוויזיה מסחרית

פועלות ניקיון שמתאגדות נגד הקבלן עומדות במרכז "30 שקל לשעה". עם עלייתה הערב מסבירים היוצרים, דוד אופק ויוסי מדמוני, למה הם מעדיפים לעסוק בדמויות שוליים

24תגובות

בסוף שנות ה‑90 היו צמד היוצרים והבמאים, דוד אופק ויוסי מדמוני, עסוקים מאוד. הסדרה שיצרו, "בת ים ­ ניו יורק", שודרה בהצלחה ובמשך ימים ולילות ארוכים הם היו טרודים בהכנתה באולפן העריכה. בטי, המנקה במקום, היתה נוהגת להגניב להם עוגיות ותקרובת שסילקה בהיחבא מחדרי המנהלים. אחרי כל כך הרבה שעות באותו מקום, נוצר בינם לבין המנקה מעין קשר ידידותי. איש מהם, עם זאת, לא חשב אז שבחלוף שני עשורים היא תשמש השראה לפרויקט המשותף הנוכחי של השניים.

היום תעלה בערוץ 1 הסדרה "30 שקל לשעה" שיצרו ביחד עם המפיק חיים שריר. במרכז הסדרה שלוש עובדות ניקיון המועסקות דרך קבלן וכל אחת מהן אמונה על ניקיון קומה אחרת במשרדיה הנוצצים של חברת פרסום. אלה הן דמויות מן המעמד הנמוך שלא נראות על פי רוב בטלוויזיה, ובקטעים רבים מן הסדרה אפשר לצפות בהן כשהן ממרקות חדרי שירותים ונאבקות לשרוד עוד יום, עד שהן מחליטות להתאגד. ביחד הן מצליחות להקים קואופרטיב עצמאי, לעקוף את החברה הקבלנית המנצלת ולהיהפך לסיפור הצלחה. אלא שגם למהלך הזה יש מחיר. המנוצל נהפך מנצל, השיטה, או מוטב האופי האנושי, מנצחים את האידיאלי והמוסרי.

 

הסדרה עמוסה במסרים חברתיים, חתרניים כמעט, בהתאם לרוח התקופה והמחאה החברתית. אבל מתברר שאת הרעיון לסדרה שתעסוק במנקות העלה שריר כבר לפני כשבע שנים. הפרויקט, שיצא לפועל לאחר שנים של עיכוב, הוא הדגמה לאין האונות של הערוץ הראשון. מצד אחד הוא מצליח לייצר סדרה שהיא האלטרנטיבה בהתגלמותה לטלוויזיה מסחרית, ומצד שני המנגנון המיושן שלו מאיים לעקר כל רעיון, יוזמה או פרויקט, גם כאשר יש מאחוריו תשוקה גדולה של היוצרים.

"בתקופה ההיא החוויה של התאגדות היתה לי מאוד חזקה", מספר מדמוני, "הייתי אז ראש איגוד התסריטאים והיתה בעיה עם תמלוגים שלא שולמו ונאבקנו מול גופי השידור. להיות ראש איגוד זה המון עבודה וברגעים שהרגשתי שאני מבין משהו על העולם, זה היה כשישבתי מול תסריטאי והייתי צריך לשכנע אותו לוותר על אינטרסים אישיים לטובת הקולקטיב שלנו. ביקשתי מאנשים לוותר על משהו חשוב להם, להפסיק לעבוד, לא להגיע ליום צילום, לטובת משהו שאולי לא ירוויחו ממנו הרבה".

וזאת היתה חוויה חיובית?

"התגובות לזה היו מאוד מגוונות. יש אנשים שהיו מאוד לא בעניין ויש מי שהיו אלטרואיסטים".

"הבעיה באיגוד כזה היא שהאנשים לא מכירים זה את זה", אומר אופק, "כל אחד יושב בביתו, בחדרו, עובד על הפרויקט האישי שלו. קשה לשכנע אנשים במצב כזה להתאגד. את הקושי הזה של היוצרים תירגמנו לסדרה באמצעות ההפרדה של המנקות לקומות. הנשים האלה עובדות בקומות נפרדות והן לא מדברות, לא מכירות זו את זו".

מדמוני: "כדי לנצח את השיטה הן צריכות להתאגד ולוותר, כל אחת, על אינטרס אישי. בעצם, הרעיון הוא שאם הן לא יוותרו, הן לא יצליחו להוציא לפועל את האינטרס שמשותף לשלושתן".

החלש והרע

באותה התקופה שבה התגבש התסריט, הם נזכרים, התארגנה שביתה של עובדות הקבלן באוניברסיטת תל אביב, ואל השובתות הצטרפו גם סטודנטים. כשאופק ומדמוני נזכרים בכך, ובכלל מדברים על התאגדות ופעולה סולידרית בין עובדים, נדמה שהם כמעט מתרגשים. נפעמים מהרעיון הסוציאלי. מדמוני, עם זאת, מצנן. בעיניו אידיאולוגיה היא עניין משעמם. "בעיני זה לחקור משהו בקיום האנושי", הוא מסביר, "האם אני אושיט יד למישהו שנזקק או אמשיך ללכת והתשובה היא מאוד לא מובנת מאליה".

ההתלבטות המוסרית הזאת היא לא משהו שרואים בטלוויזיה היום.

"ישראל היום היא פחות ופחות סולידרית", אומר מדמוני, "זה חלק מהאווירה שהולידה את הסדרה. בעיני, הדבר שהכי מעניין היה להתבונן על אנשים ולראות מה קורה כשאתה עומד בפני סיטואציה שבה אתה נדרש לעזור למישהו. אני עובר ברחוב ורואה קבצן. אני נותן לו שקל או לא? לפעמים אני לא אתן רק כי אין לי כוח להכניס את היד לכיס. המנגנון הזה, כשלעצמו, מעניין אותי מאוד, היכולת להרגיש אמפתיה למישהו שהוא לא אתה".

אופק: "והיכולת לוותר לטובת משהו שגדול יותר רק ממך".

דניאל בר און

מסיבה זו, טוענים השניים, הסדרה אינה עוסקת בחברה או במעמדות נמוכים, כי אם במוסר, אפילו בדת. אלא שנדמה שעצם הבחירה לכתוב סדרה על דמויות שמצויות בדרך כלל בשוליים היא הצהרה חברתית. אין זה יוצא דופן אצל הצמד שמרבה לעבוד יחד. אחרי "בת ים ­ ניו יורק", הם יצרו את הסרט "המנגליסטים" ואת הסדרה "מלנומה אהובתי", וכן שיתפו פעולה בפרויקטים נוספים, קטנים יותר. בכולם בחרו נושאים שנויים במחלוקת, הציגו טיפוסים שעד לאותו רגע לא זכו לייצוג על המסך ואפילו השתמשו בשחקנים שאינם שחקנים מקצועיים, כמו בסדרה החדשה. ברבים מהמקרים התוצאה היא פרויקט קשה לשיווק, שגופי טלוויזיה, במיוחד מסחריים כמו ערוץ 2 ו‑10, עלולים להירתע ממנו, וגם עניין זה אינו שונה במקרה הנוכחי.

"אלה שבילים שפחות צעדו בהם וגם יש משהו מעניין בעיסוק בחלש", מסביר מדמוני. "יש משהו מעניין בלטפל בחולשה. זאת חוויה שמייצרת הזדהות, ובמיוחד להפוך את החלש למישהו שהוא לא בהכרח מוסרי".

אופק: "לא החלש הטוב והחזק הרע. זה מורכב מזה".

מצד שני, זה הרבה יותר קשה לקבל תמיכה בסדרה שעוסקת בתחום כל כך לא זוהר. זה לא סקסי מספיק.

מדמוני: "המלה סקסי היא לא נכונה. הביטוי המדויק יותר הוא ניצול הזדמנויות. עשינו סדרה בערוץ 2 על כרונולוגיה של מוות, 'מלנומה אהובתי'. זה לא נושא סקסי, אבל מצאנו את החריץ הנכון להיכנס לתוכו. זה עניין של להכיר את המערכת".

אופק: "העניין הוא שלפני חמש שנים, כשממש יצאנו לדרך עם הסדרה, לא היה שיח חברתי, ולא עסקו בביטחון כלכלי. זה לא היה העיתוי הנכון לסוג כזה של יצירה. המחאה פרצה בסיום הצילומים והפתיעה את כולם, גם אותנו".

מדמוני: "ניסינו למכור את הסדרה לזכיינית ערוץ 2, קשת. קיבלנו מהם תקציב פיתוח, אבל באיזה שלב, כשהם הבינו שזאת סדרה על נשים שב‑20% מזמן המסך מקרצפות אסלות, זה לא התאים להם. אולי היום זה כן היה מתאים, כי קשת הוא לא גוף אידיאולוגי אלא אופורטוניסטי, ורואה הזדמנות לייצר רייטינג ובאזז".

קשה למכור טמפונים

את התשובה החיובית הם קיבלו לבסוף ממחלקת הדרמה של ערוץ 1. מדמוני מספר שהתהליך מול הערוץ החל לפני כשש שנים, כאשר בכל שנה "עלינו עוד ועדה שאישרה את הפרויקט". בפרק הזמן הזה הספיקו לכתוב, לערוך ולביים גם פרויקטים עצמאיים. מדמוני עשה את "בוקר טוב אדון פידלמן" ועורך כיום סרט נוסף, "מקום בגן עדן". אופק, בין היתר, היה מיוצרי הסדרה "בלי בושה" ששודרה בלוויין, והסרטים "האולפן" ו"מותרות". כיום השניים מגבשים רעיון לסדרה משותפת נוספת. "לא נעים לירוק לבאר ששתיתי ממנה", אומר מדמוני, "אבל התלות של הערוץ הזה בפוליטיקאים, הצורך לרצות אותם במקום להגשים ייעוד אמנותי או עיתונאי, כל עוד זה לא ישתנה, כלום לא ישתנה. הערוץ הזה, כל עוד הוא יהיה תלוי בפוליטיקאים הוא לא יילך לשום מקום".

אופק: "למרות שהוא יכול להיות ולמצב את עצמו כאלטרנטיבה".

מדמוני: "יש פה הזדמנות לעשות משהו שהוא באמת משוחרר מהפחדים של ערוץ 2 או 10, מהמחויבות לדירקטוריונים שלהם ולשורת רווח. ל'מלנומה אהובתי' למשל היה רייטינג טוב. הבעיה היתה שהנושא לא היה אטרקטיבי למפרסמים. קשה למכור טמפונים בסדרה על מוות. המפרסם לא רוצה למכור את המוצר שלו כשהוא מתקשר למוות. אסור שערוץ טלוויזיה, ערוץ 1, יעבוד בכזאת צורה לא יעילה. זה נמרח בצורה לא הגיונית, אבל בתור מי שמסתכל בצורה פילוסופית, אני יכול לספוג את זה. מה גם שהחירות האמנותית שקיבלנו היתה אדירה. משהו שלא קיבלנו מעולם בשום מקום אחר".

 

ה"צורה הפילוסופית" שאותה מזכיר מדמוני, קשורה לאופן שבו התפתח הפרויקט לאורך השנים הללו. למשל ליהוקה של סופיה אוסטריצקי לתפקיד אירנה, אחת הדמויות הראשיות. אוסטריצקי היתה מוסיקאית מחוננת שהתדרדרה לסמים ולזנות וסרט דוקומנטרי הופק על חייה ("לאהוב את סופיה"). אחרי שנגמלה מסמים ולאחר שראה אותה בסרט, ליהק אותה מדמוני לאחת הסצינות בסרטו "בוקר טוב אדון פידלמן". משם התגלגלה לתפקיד בסדרה, שהיא מבצעת בכישרון גדול.

ליהוקה, תוך לקיחת סיכון לא מבוטל, הוא דוגמה לחירות אמנותית, וגם לדרך העבודה הקבועה של השניים, שנוטים לספוג השראה ממקורות ביוגרפיים. דמותה של מנקה נוספת, שמגלמת השחקנית רותי בורנשטיין (אשתו של מדמוני), מבוססת על אמה של טלי פחימה. גם את הדמות השלישית לא מגלמת שחקנית אלא אשה שנסיבות חייה דומות מאוד לאלו של הדמות. דמות אחרת, של הומלס, מגלם גרישה (שם המשפחה אינו ידוע, גם להם), שהוא הומלס אלכוהוליסט שמת בינתיים, מבלי שהשניים יודעים כיצד ליצור קשר עם משפחתו. דמות אחרת, שמופיעה בפרקים מתקדמים יותר, מבוססת כאמור על המנקה בטי מאולפן העריכה.

השיטה הזאת, שנדמית לעתים כמהלך מורט עצבים ומסוכן, מוסכמת היטב על שניהם. בכלל, אף שהם שונים מאוד זה מזה באופים, ניכר שהם מרגישים בנוח זה עם זה. "זה באמת מעניין", אומר מדמוני, "נדמה שצריך אגו קטן בשביל להצליח לעבוד יחד, אבל מתברר שלהיפך, צריך אגו גדול בשביל להגיד 'נו בסדר, שגם הוא יתחלק בתהילה'".

שניהם מחייכים ומדמוני מוסיף: "בסופו של דבר טלוויזיה וקולנוע הם תמיד עבודה של צוות". אופק: "זאת ממילא חוויה שהיא משא ומתן כל הזמן. גם את הסדרה הזאת ביימתי עם במאית שותפה (שרי עזוז ­ ג"א). החוויה של בימוי היא בסופו של דבר חוויה בודדת, אז אם אפשר לחלוק את כמות ההחלטות לזמן המסך ­ אני אישית שמח".

מדמוני: "בסופו של דבר שנינו למדנו לקחת אחד מהשני. אני חושב שלמדתי לוותר ולא להיות כל הזמן בשליטה. לתת לאנשים סביבי לעבוד. היום אנחנו מנהלים שותפות. יש לנו תפישה אומנותית קרובה, העדפה תרבותית דומה, היכרות עיוורת".

אופק: "ובמקביל לכל אחד מאתנו יש את הקריירה העצמאית שלו ואת הדברים שהוא עושה. זה עובד בשבילנו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו